מחקר חדש שנערך באוניברסיטת חיפה: ילדים חסרי פחד מגלים פחות אמפתיה ויותר התנהגות אגרסיבית

"הממצאים מראים כי התנהגות חסרת פחד אצל ילדים ניתנת לזיהוי והיא בעלת מכניזם גנטי ונוירולוגי והיא פחות קשורה, לפחות בגיל הרך, עם מאפייני חינוך או מאפייני הורות", אמרה ד"ר ענבל קיבנסון בר-און, שערכה את המחקר

פנים המביעות פחד מתוך הספר "ביטויי הפחד באם ובחיה" פרי עטו של דארווין
פנים המביעות פחד מתוך הספר "ביטויי הפחד באם ובחיה" פרי עטו של דארווין

ילדים בגיל טרום בית ספר בעלי התנהגות חסרת פחד (נועזות) מגלים פחות אמפתיה ויותר התנהגות אגרסיבית כלפי חבריהם, כך עולה ממחקר חדש שנערך בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה. "הממצאים מראים כי התנהגות חסרת פחד אצל ילדים ניתנת לזיהוי והיא בעלת מכניזם גנטי ונוירולוגי והיא פחות קשורה, לפחות בגיל הרך, עם מאפייני חינוך או מאפייני הורות", אמרה ד"ר ענבל קיבנסון בר-און, שערכה את המחקר.

במחקר, שנערך בהנחיית פרופ' עפרה מייזלס, ביקשה החוקרת לבדוק האם התנהגות חסרת פחד אצל ילדים בגילאים 3-4 קשורה למאפיינים פיסיולוגיים וחברתיים-רגשיים מסוימים והאם יש קשר למאפייני הורות כמו מצב סוציו-אקונומי, סדר לידה, רווחה אישית, פרקטיקות גידול ילדים וכד'.

לשם כך נבדקו 80 ילדים בגילאי 3-4, הוריהם והגננות בגן, כאשר המחקר הסתמך על דיווחי ההורים והגננות ותצפיות על הילדים במהלך שהותם בגן, בבית ובתצפית מעבדתית. המחקר בדק את הנטייה לחוסר פחד ומאפיינים חברתיים רגשיים בשתי נקודות זמן בהפרש של שנה על מנת לבדוק את יציבות נטייה זו.

ראשית, נמצא שילדים שהראו רמה גבוהה של התנהגות חסרת פחד היו בעלי רמה נמוכה של קצב לב התחלתי והשתנות גבוהה של קצב הלב.

בחלק השני נבדק הקשר בין התנהגות חסרת פחד ומאפיינים חברתיים ונמצא כי ילדים שהראו רמה גבוהה של התנהגות זו גילו פחות אמפתיה כלפי חבריהם ובנוסף הם התקשו לזהות הבעות פנים של פחד, זאת למרות שלא הייתה להם שום בעיה לזהות רגשות אחרים כגון כעס, הפתעה, שמחה או עצב. בנוסף, ילדים אלה הפגינו גם רמה גבוהה יותר של אגרסיביות כללית ובעיקר נטייה להתנהגות אנטי-סוציאלית הבאה לידי ביטוי בניצול של חבריהם, שטחיות רגשית והעדר תחושת חרטה או אשמה לאחר ביצוע מעשה שהוא אסור מבחינה חברתית.

ממצא מעניין הוא שלמרות ההתנהגות האנטי-סוציאלית הזו, הרי שלילדים שהראו רמה גבוהה של התנהגות חסרת פחד יש לדברי החוקרת דווקא רמה גבוהה של חברותיות. "ילדים אלה מתחברים עם ילדים אחרים, הם ידידותיים וחייכנים, עם זאת, הם יתקשו לזהות חבר השרוי במצוקה, ויגלו פחות עניין לסייע לו. מתברר כי להתנהגות חסרת פחד יש היבטים חיוביים ושליליים גם יחד", אמרה.

"מכיוון שהתנהגות חסרת פחד קשורה יותר במאפיינים גנטיים ונוירולוגים, עולה החשיבות למצוא את הדרכים היעילות ביותר – הן מבחינת החינוך בגן והן מבחינת החינוך בבית – כדי לסייע לילדים אלה לפתח מוסר והבחנה באיסורים חברתיים ובנוסף, עלינו כחברה לבחון מהו הגירוי האופטימאלי שצריכה הסביבה לספק עבור עוררות רגשית אשר נחוצה להיווצרות תחושת אמפתיה כלפי הזולת והימנעות מאגרסיביות", סיכמה ד"ר קיבנסון בר-און.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

8 תגובות

  1. נשמע הגיוני ועם מסקנות מעוררות מחשבה. מה שהכי מעניין בעיניי זה שילדים עם מיומנויות אמפתיות נמוכות דווקא מצליחים להיות יותר חברותיים. בשנות הבגרות, ידוע שאנשים שסובלים מסימנים וקווים אנטי סוציאליים באישיותם נוטים להיות בעלי קסם אישי וכריזמה, שמסייעת להם ליצור חיבורים חברתיים שטוחים עם קשת רחבה של אנשים. האם מדובר בניצניה של מיומנות אנטי חברתית זו או שמדובר כאן ביכולת אמיתית של יצירת יחסים בין אישיים מעמיקים (שדורשים אמפתיה ו-theory of mind).
    תודה לד"ר ענבל קיבנסון בר-און מאוניברסיטת חיפה.
    איתן טמיר

  2. אכן, ניסים, גיל הגן הוא חשוב…

    אנא בקר באתר, וצפה בסרט הוידאו, שכתובתו רשומה בהודעה כאן וששמי מקושר אליו — ורשום לי על התרשמותך.

  3. דוד
    הכותרת של הכתבה מתחילה במילה שאצלך, להבנתי, חסרה – "מחקר". אני מסכים איתך בהחלט שמערכת החינוך היא על הפנים – והיא מתקדמת בזכות שר החינוך למצב הרבה יותר גרוע (דעתי האישית). אבל, יש הרבה בעיות במה שאתה מציע. בגדול – אני חושב שהבעיה הגדולה ביותר היא תועלת לפרט לעומת תועלת לכמה שיותר פרטים. כל אחד שונה, ולכל אחד צריך להתאים חינוך שונה. מה שאתה מציע טוב מאוד לילדים הנבונים יותר. אבל, הרבה מאוד ילדים הם עם המון בעיות, כמו ליקויי למידה, כמו קושי ליצור קשר חברתי, כמו בעיות התנהגות.
    ילדים מחפשים גבולות, כמו כל בעל חיים צעיר אחר. אני לא רואה בדרך שלך איך הם לומדים איפה הגבולות. בטבע זה קיים.
    אתה צודק שהגיל לא קובע במדוייק מיהו האדם. אבל – הוא קירןב לא רע בכלל. אני לא הייתי רוצה להיות בנות 14 בחברת בני 18, ובטח לא להיפך. תיאורטית, אתה צודק שאפשר לבנות קבוצות של אנשים "תואמים", שאינם בני אותו גיל – אבל מי יקבע את הרכב הקבוצות האלה? הילדים עצמם?

    אני בהחלט מסכים שצריך לשנות את שיטת החינוך הקיימת. אבל זו צריכה להיות בדרך שתתאים לכל אחד ואחד. תתחיל מהגן – איך מתחילים? מאיזה גיל? או, שלא הגיל יקבע אלא משהו אחר? איך בדיוק?
    לזה יש לך תשובות? הרי יודעים (מחקרים) ששנות ה גן הם יותר משמעותיים מכל שנות בית הספר. אז בוא נתחיל איפה שהכי חשוב?

  4. בתי-הספר יפתחו את ערכי הסובלנות וכבוד האדם, את המודעות העצמית ואת האחריות של התלמידים, ויהפכו למעורבים בהוראת המוסר כאשר יהפכו לקהילות של אנשים אשר מכבדים באופן מלא והדדי את זכותם של האחרים לבחור.

    כי, "אתיקה" (ערכים) היא שיעור אשר ניסיון החיים מלמד.

    ההצעה, שיש ללמד מוסר (ערכים) בבתי-הספר הממלכתיים שלנו, נדונה בעצמה מעל דפי העיתונות במיוחד מאז שמתפרסמות ידיעות על האלימות במדינה — אלימות בבית, אלימות בבית-הספר, בסביבה ובחברה. לצערנו, סוגיות מורכבות אחדות התבלבלו בוויכוח זה.

    ראשית כל, חשוב להבין שבתי-הספר שלנו כפי שהם בנויים כיום אכן מלמדים את התלמידים מגוון שלם של ערכים, והם כלולים בדפוס התנהגות מוגדר היטב. האינדוקטרינציה היא גלויה, והמעקב ממצה. למעשה, רבות נכתב בימים אלה על הנושא, לרוב בצורה ביקורתית.

    למשל, בתי-ספר מלמדים את הערך של ציות לסמכות, ציות מוחלט וללא עוררין. הם מטיפים להתאמה ולהסתגלות (לקונפורמיות), ותומכים בזאת על ידי סוללה מדהימה של מבחנים סטנדרטיים, אשר ניתנים כמעט בכל בתי-הספר בארץ, לילדים מכל הגילים. הם מטביעים באופן שאינו ניתן למחיקה את הערך של תחרותיות הורסת, ואת הגישה הנלווית לו ש"חבר'ה בעלי מרפקים חלשים מסיימים אחרונים". הם לועגים ומבטלים את ערכי האינדיבידואליות, החופש, הסובלנות, והשוויון.

    אני יכול לשמוע את מקהלת ההתנגדויות של מחנכים ממערכת החינוך הציבורית, אשר זועקים שאין לי מושג מה באמת קורה, וכד', וכד'. אולם קוראי טקסט זה, ילדים ומבוגרים, יודעים שמה שאני אומר הוא נכון, ואם אני חוטא במשהו, הוא בכך שאני נוקט בלשון המעטה. וזה מה שהיה לומר לאחד מנציגי החינוך הציבורי הטובים ביותר בארצות הברית, ג'ון גטו (John Gatto), מורה-השנה של ניו-יורק בשנת 1991, בנאום חשוב שהוא נשא בפני קהל: "האמת היא שבתי-הספר אינם מלמדים למעשה דבר מלבד כיצד לציית להוראות".

    כמובן, מה שהמבקרים ממליצים למעשה היא הוראת ערכת ערכים שונה, שהיא יותר לטעמם. מזכירים כדוגמאות, את הוראת המסורת היהודית או הוראת המוסר של קוהלברג; למבקרים אחרים, יש עדיפויות אחרות. קשה למתוח ביקורת על כל אחת מהבחירות הללו, אולם הנקודה העיקרית היא שעצם הרעיון "להורות" לילדים בבית-הספר, על פי ערכת ערכים כלשהי, הוא נטול-בסיס. האנשים אינם לומדים ערכים על ידי הוראה בכיתות. במקרה הטוב, הילדים רואים הוראה כזו כמשעממת וכבלתי שייכת; במקרה הגרוע, הם מתייחסים אליה כאל הטפה מעוררת דחייה.

    שיטת החינוך של היפנים למשל, היא הוכחה לכך. נכון ששיעורי מוסר הם חלק בלתי נפרד מהחינוך היפני, עם זאת, אנחנו תמהים על יעילותם. אכן, התנהגותם של היפנים במחצית הראשונה של המאה הזאת, במשך כל מלחמת העולם השנייה, לא הייתה מביאה איש להצביע עליהם כדגמים להתנהגות מוסרית. גם היום אינני כל כך בטוח שהייתי עושה זאת. אגב, המדינה השנייה אשר זכורה כמצטיינת במשך זמן רב, מעל מאה שנה, בהוראת הפילוסופיה והאתיקה הייתה גרמניה. ואין צורך להרחיב את הדיבור.

    דבר המביא אותי לנקודה השלישית והעיקרית: אנתרופולוגים ופילוסופים הבחינו זה זמן מה שהאופן בו מועברים ערכי מוסר לילדים הוא דרך הפעילות היומיומית, על ידי דגמים בעלי תפקיד של מבוגר ועל ידי הילדים. זו הסיבה מדוע המשפחה היא מוקד החינוך המוסרי: ילדים חשופים בקביעות להתנהגות של הוריהם ושל אחיהם ואחיותיהם, וקולטים, על ידי חיקוי ועל ידי התהליך של בנית מושגים, את המסגרת המוסרית שביסוד המעשים של "מוריהם". ובמסגרת הבית, ילדים מעורבים בקביעות במעשים אשר הם ומשפחותיהם מעריכים במונחים מוסריים.

    החינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם, אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית-הספר ?

    זה בוודאי אינו מוציא את החינוך המוסרי מרשות בית-הספר !!

    הדרך היחידה שבה בתי-הספר יכולים להפוך לספקים משמעותיים של ערכים מוסריים היא במידה והם יעניקו לתלמידים ולמבוגרים ניסיונות חיים-אמתיים אשר נושאים עימם משמעות מוסרית. ניסיונות כאלה נעדרים באופן בולט מהשגרה היומיומית של בתי-הספר הציבוריים כיום. ניסיונות אלה כוללים, למשל, תלמידים אשר במסגרת בית-הספר, בוחרים בעניינים שהם בעלי חשיבות עבורם; בחירות כגון, כיצד לחנך את עצמם להיות מבוגרים פוריים. הם כוללים תלמידים אשר מפעילים שיפוט בנושאים בעלי השלכות כגון, כללי בית-הספר או משמעת. יכולתי להמשיך ולהאריך במתן דוגמאות, אולם העניין הוא פשוט, ונחוצים מעט הסברים: כדי ללמד תלמידים מוסר, חייב שתהיינה להם הזדמנויות לבחור בין נתיבי פעולה אלטרנטיביים שהם בעלי משקל מוסרי שונה, וחובה שיורשה להם להעריך ולדון בתוצאותיהן של בחירות אלו.

    בתי-הספר יפתחו את ערכי הסובלנות וכבוד האדם, את המודעות העצמית ואת האחריות של התלמידים, ויהפכו למעורבים בהוראת המוסר כאשר יהפכו לקהילות של אנשים אשר מכבדים באופן מלא והדדי את זכותם של האחרים לבחור. פירוש הדבר, שגם למורים וגם לתלמידים יינתן ייפוי-כוח במידה כזאת שעד כה מחנכים מקצועיים לא חשבו עליו. עד אשר יינתן ייפוי-כוח כזה, הערכים שבתי-ספר מלמדים, ימשיכו להיות בעימות חריף עם אלה שרוב הרפורמטורים היו רוצים לראותם נלמדים על ידי הנוער בחברה יהודית ודמוקרטית.

  5. מה זה אומר, שעלינו לגדל ילדים פחדנים, חסרי ביטחון, פרנואידים ובלתי מתאימים מבחינה חברתית ?

    מדוע ללכת לבית הספר?

    לאנשים אשר אוהבים לחשוב בעצמם על השאלות החשובות בחיים מראשיתן ועד סופן, בית הספר עליו אני מדבר עומד כקורא תיגר לתשובות המקובלות.

    היסודות החברתיים

    לפני זמן מה הפך להיות אפנתי לבקש מבתי הספר שלנו לדאוג לאיקלום החברתי של התלמידים. תלמדו אותם להסתדר. תשחררו את החברה שלנו מאנשים בלתי מתאימים ובלתי מסוגלים מבחינה חברתית על ידי כריתתה של הבעיה בניצניה, בבית הספר. שאפתני? אולי. אולם, כמה רבים הם האנשים אשר נאבקו עם הדיווחים של בית הספר על התאמתם והסתגלותם או חוסר התאמתם וחוסר הסתגלותם החברתית שלהם עצמם או של ילדיהם! מוזר, הלא כן, כמה קשות אנשים דופקים לעתים את מה שהם עושים? אני מתכוון, לנסות שהאנשים יהיו חברתיים זה מספיק קשה; אולם נראה שבתי הספר באופן כמעט שיטתי יצרו דרכים להכשיל מטרה זו.

    קחו הפרדה גילית, לשם ההתחלה. איזה גאון הביט סביבו והעלה את הרעיון שלהפריד אנשים באופן חד לפי גילים הוא דבר בעל משמעות? האם הפרדה כזאת קיימת באופן טבעי היכן שהוא? בתעשייה, האם כל הפועלים בני ה-21 שנים עובדים בנפרד מבני ה-20 או מבני ה-23 שנים? בעסקים, האם ישנם חדרים נפרדים למנהלים בני 30 ולמנהלים בני 31 שנים? האם בני שנתיים מתבדלים מבני שנה ומבני שלש שנים במגרשי המשחקים? היכן, היכן עלי האדמות נברא הרעיון הזה? האם יש דבר המזיק יותר מבחינה חברתית מלהפריד ילדים לפי שנתונים במשך ארבע עשרה — לעתים שמונה עשרה — שנה?

    או קחו את ההפרדה לעתים תכופות לפי מין, אפילו בבתי הספר של החינוך המעורב (בנים-בנות), למגוון פעילויות. או הפער העצום בין ילדים ומבוגרים (האם הבחנתם פעם כמה אוניברסלי הוא עבור ילדים שלא להביט על המבוגרים בעיניים?).

    וכעת הבה נציץ במצב החברתי אשר נוצר עבור ילדים בתוך קבוצת הגיל שלהם עצמם. אם בתי הספר עושים לכמעט בלתי אפשרי לבן ה-12 שנה ליצור קשר באופן נורמלי ואנושי עם בני ה-11 שנה, בני ה-13 שנה, עם מבוגרים, וכד', מה בקשר לבני ה-12 שנה האחרים?

    אין לנו מזל כזה. צורת הקשר העיקרית והכמעט בלעדית אשר בתי הספר מטפחים בין ילדים מאותה כיתה היא — תחרות! תחרות עד כדי שחיטה. מסדר הניקור הוא כולם עם כולם (מסדר הניקור – הדפוס הבסיסי של הארגון החברתי בתוך להקת עופות בו, כל עוף מנקר עוף אחר הנמוך בסולם בלי חשש ממעשה גמול, ונכנע לניקורו של עוף ממעמד גבוה יותר). מיהו טוב יותר ממי, מי יותר פיקח, מהיר, גבוה, נאה — וכמובן מי יותר גרוע, טיפש, אטי, נמוך, מכוער.

    אם אי-פעם עוצבה שיטה ביעילות בכדי להפיק אנשים תחרותיים, נתעבים, חסרי ביטחון, פרנואידים, בלתי מתאימים מבחינה חברתית, בתי הספר הנוכחיים הצליחו בכך.

    בחזרה לדברים הבסיסיים.

    בעולם המציאות, התכונה החברתית החשובה ביותר לחברה יציבה ובריאה היא שיתוף הפעולה. בעולם המציאות, צורת התחרות החשובה ביותר היא: נגד עצמך, נגד יעדים הנקבעים על ידי ועבור מישהו כדי שישיגם הוא בעצמו. בעולם המציאות, תחרות בין אישית לשם התחרות עצמה, מוכרת באופן נרחב כמחוסרת תכלית והרסנית — כן, אפילו בחברות עסקיות גדולות ובספורט.

    בעולם המציאות, ובבית הספר עליו אני מדבר (https://www.youtube.com/watch?v=awOAmTaZ4XI), שהוא בית ספר עבור עולם המציאות.

  6. נשמע כמו חרטא

    מחקר אמיתי מעלה השערה.
    ואז בודק אותה. לא בודק מיליון דברים ואז כשיש מקרה שנראה חריג הוא מיד מחליט שזו התוצאה

    תמיד יהיה משהו חריג

    חוץ מזה אמפטיה ואגרסיביות זה דברים שקשה למדוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן