אבולוציה של חיים תבוניים

שאלת קיומם של חיים מחוץ לכדור הארץ מעסיקה את חוקרי האסטרונומיה מזה עשרות שנים. חוד החנית של מחקר זה הוא שאלת קיומם של חיים תבוניים על פני כוכבי לכת שונים.

חיים מזר

מבוא
שאלת קיומם של חיים מחוץ לכדור הארץ מעסיקה את חוקרי האסטרונומיה מזה עשרות שנים. חוד החנית של מחקר זה הוא שאלת קיומם של חיים תבוניים על פני כוכבי לכת שונים. בדיקת הנושא נעשית כיום בשני כיוונים. כיוון אחד הוא הכיוון הספרותי והוא מוצא את ביטויו בספרות המדע הבדיונית והכיוון השני הוא הכיוון המעשי הבא לידי ביטוי במסגרת תוכנית SETI.

מציאת חיים תבוניים היא אתגר אינטלקטואלי בעל חשיבות רבה ביותר, שאת חשיבותה קשה אפילו לתאר. ראשית מציאתם של חיים תבוניים תוכיח קטגורית שאין אנו לבד ביקום. שנית מפגש עם חוצניים אלה יהיה בעצם מפגש עם עולמות תוכן שונים לחלוטין ממה שהכרנו עד כה. דפוס ההתנהגות הטוב ביותר היכול לתאר את המפגש איתם הוא תופעת “הלם התרבות”. על פי הגדרה “הלם התרבות” הוא כלל התגובות למפגש עם תרבות זרה ושונה ממה שהכרנו עד כה. המחשה טובה לכך היא ביקור ראשון למשל של מי מאיתנו, ללא הכנה מוקדמת בסין או בהודו. זה מפגש בעצם בין עולם החשיבה המערבי לעולם החשיבה המזרחי.

מפגש עם חוצנים יהיה בעל עוצמה הרבה יותר גדולה. זהו מפגש עם חוצניים שביולוגית יכולים להיות שונים מאיתנו, הבאים מאקולוגיות זרות לחלוטין לאלה הקיימות על כדור הארץ, דוברים בשפות לא מוכרות ואשר עולם התוכן שלהם הוא בבחינת נעלם עבורנו. כלים בסיסיים שישמשו אותנו להכרתם יהיו בראש ובראשונה סוציולוגיה ואנתרופולוגיה. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהדבר הראשון שנצטרך לעשות הוא ללמוד לתקשר ולהבין אותם. זה בעצם ללמוד שפה חדשה ולהפנים מונחי יסוד של קודים התנהגותיים שלהם. על מנת להמחיש זאת נעשה תרגיל מחשבתי שיראה ציורי על גבול הפיקנטריה. נניח שקיים כוכב לכת שבכל הנתונים שלו זהה לכדור הארץ, למעט צפיפות האטמוספירה. צפיפות האטמוספירה שלו היא פי 1.5 מאטמוספירת הארץ (כמו האטמוספירה של טיטן). מסקנה מתחייבת היא שזמן חימום נוזלים כאן גבוה יותר מאשר על כדור הארץ. לכך, חשיבות רבה בתרבות האירוח. לזמן חימום מים להכנת תה או קפה חשיבות רבה באשר למה שקורה בסלון ביתנו כאשר אנו מארחים קרובי משפחה וידידים. אם זמן החימום הדרוש לחימום ארוך יותר, נבחין בוודאי בהבדלים בסגנון התנהגותם של היושבים סביב השולחן. יכול להיות שההבדלים דקים, אבל בדרך של אקסטרפולציה נוכל להקיש מכך אולי עוד מספר דברים בסימולציה זו.

מהכרתנו את ההיסטוריה האנושית ברור שהחברה הטכנולוגית בה אנו חיים לא צמחה פתאומית מתוך האין. היה זה תהליך ארוך וממושך של מאות אלפי שנים. אם נרצה להגדיר התפתחות זו הרי שמדובר באבולוציה של התבוניות וביתר דיוק אבולוציה של הקוגניציה של ציבור גדול של פרטים הפועלים במשותף מתוך מטרה בראשית דרכם לשרוד ובהמשך התפתחותם מגיעים גם להישגים אינטלקטואליים וטכנולוגיים. כל צורת חיים תבונית הקיימת על פני כוכבים אחרים, חייבת לעבור מסלול זה. אותם נסיונות שנעשים במסגרת SETI בעצם מניחים שאותה חברה שקיימת אי שם היא בעצם חברה טכנולוגית המסוגלת לשדר תשדורות לחלל. רמה טכנולוגית כזאת לא מופיעה בבת אחת. חייב להיות מה שהוא קודם לכן, והוא אבולוציה של הקוגניציה ברמה הסוציולוגית – אנתרופולוגית. זהו בעצם תנאי יסוד להתפתחותם של חיים תבוניים.

יכולה להישאל שאלת מפתח, מהם חיים תבוניים ובעצם מהי תבונה? כניסה לשאלה זו תחייב דיון פילוסופי נרחב למדי. לצורך דיוננו נסתפק בהגדרה המילונאית והיא שתבונה היא “היכולות הנפשיות להבין דברים ולהסיק מהם מסקנות הגיוניות” (מילון אבן שושן). בשלב הבא נעלה את השאלה: האם תנאי היסוד הוא התנאי האולטימטיבי להתפתחותם של חיים תבוניים? כדי להשיב על שאלה זו, נציג מאפייני מסגרת של מספר חברות במהלך ההיסטוריה האנושית.

חברה אורלית
פרק חשוב בחקירתה של ההיסטוריה האנושית הוא הכרתה של החברה הפרה – היסטורית. אותם ימים שבני אדם החלו לראשונה לפעול במסגרת קהילתית. בני האדם החלו לחוש בראשונה את תחושת הביחד וכפועל יוצא הם החלו להחצין את הפוטנציאל האינטלקטואלי שלהם, גם אם הוא היה היולי במהותו. זיקוקו ועידונו של פוטנציאל זה באו מאוחר יותר משעה שהחל להתפתח הכתב. קשה לדעת באיזה שפות הם דיברו ועוד יותר קשה לדעת מה היה הנפח המילולי של שפות אלה. דרך אפשרית לקבל מושג ולו מינימלי על שפות אלה היא לבדוק את כלל המחקרים האנתרופולוגיים שנעשים כיום בקרב שבטים שונים ברחבי העולם ואשר אינם יודעים קרוא וכתוב. לשם המחשה נביא פסקה מדבריו של האנתרופולוג קלוד לוי שטראוס שיש בה כדי להעיד על פן לשוני חשוב ביותר: “כשריהם המחודדים של הילידים (שבט פאנג של גאבון) אפשרו להם לעמוד בדיוק נמרץ על תכונות הסוג של כל מיני החיות, בין ביבשה ובין בים. ובאותה מידה על החילופים הדקים ביותר החלים בתופעות הטבע: ברוחות, באור, בצבעי העונות. באדוות הגלים ובתנודות המשברים, בזרמי המים והאוויר” (שטראוס 1987: 15). ממחקרים שנעשו אצל שבט האנונו שבפיליפינים מתברר ש “כל הפעילויות של האנונו, או כמעט כולן, מצריכות הכרות קרובה עם הצמחיה המקומית והבחנה מדויקת בין זני הצמחים. בניגוד לדעה שהחברות החיות בדוחק אינן מנצלות אלא חלק זעום מן הצמחיה המקומית, חברה זו עושה שימוש ב- 95% מזני הצמחיה שבסביבתה… אנשי ההאנונו ממיינים את בעלי הכנף שבסביבתם ל-75 קטגוריות. הם מבחינים ב-12 מיני נחשים… 60 טיפוסי דגים… יותר מתריסר “צורות” של בעלי קונכיות שבים ושבמים מתוקים וכן גם עכבישים ומרבה רגליים… החרקים לאלפי צורותיהם מחולקים ל-108 קטגוריות שלכל אחת מהן ניתן שם. ושמהן 13 מתייחסות לנמלים ולטרמיטים… הם יכולים להצביע על יותר מ-60 קבוצות של רכיכות שבים ועל יותר מ-25 קבוצות רכיכות שביבשה ובמים מתוקים… 4 טיפוסי עלוקות… סך הכל רשמו החוקרים 461 טיפוסים של חיות שהילידים יודעים לזהותם” (שטראוס 1987: 16). בני שבטים אלה נוקטים בצעד רציונלי שמאפשר להם לארגן את חייהם המשותפים. הם ממציאים מילים לתופעות הטבע השונות שהם רואים. אותן מילים המוסכמות על כולם משמשות אותם לצורך תקשורת בינם לבין עצמם. הם נותנים שמות לצמחים, הם נותנים שמות לבעלי חיים והם נותנים שמות לתופעות טבע.

משעה שהם נתנו שמות אלה הם ממיינים שמות אלה לקטגוריות שונות. כלומר הם מקבצים קבוצות שמות בעלי מאפיינים דומים ולקבוצות אלה נותנים שמות משלהם ובכך יוצרים מילים חדשות. בני שבטים אלה מתגלים גם כבעלי חשיבה מופשטת. הם עדיין לא מנסחים בצורה מילולית את תהליכי חשיבתם, אך הם מודעים לצורך שבמילים מקשרות בין מילים אחרות – אלה המילים המכלילות בקטגוריזציה זו. הם בעצם יוצרים מדרוג לשוני, מה נמצא בדרגה נמוכה ומה נמצא בדרגה עליונה.

יכולת הפשטה זו באה לידי ביטוי בהיבטים שונים של החיים, שהיו חיוניים לחייהם של חברי הקהילה. הבולט שבתחומים אלה הוא התחום הסיפורי והכוונה היא למיתולוגיה. לשם כך נביא דוגמה מהמיתולוגיה הפולינזית: “אש ומים התאחדו ומזיווג זה נולדו האדמה, הסלעים העצים וכל השאר. הדיונון נאבק עם האש והוכה. האש נאבקה עם הסלעים שניצחו, האבנים הגדולות לחמו בקטנות. האחרונות זכו בנצחון. האבנים הקטנות נאבקו עם העשב, והעשב הוא שזכה. העשב נאבק עם העצים, הוא הוכה והעצים זכו, העצים נאבקו עם צמחי הליאנה, הם הוכו וצמחי הליאנה זכו בנצחון. צמחי הליאנה נרקבו. התולעים התרבו בתוכם ומתולעים הפכו לבני אדם” (שטראוס 1987: 243).

הסיפור מתאר את התפתחות האדם. בחינה לשונית ראשונית תראה שמדובר בטקסט בעל נפח מילים גדול, הכולל בתוכו שמות עצם, פעלים, שמות, גופים (דקדוקיים), מילות קישור ושימוש במימד הזמן כדי לתאר רצף של אירועים. מכיון שחברות אלה לא הכירו את הכתב הרי שסיפורים אלה הועברו מאב לבנו במשך דורות. השפה אם כן משמשת את חברי הקהילה לא רק עבור תקשורת בינם לבין עצמם, אלא גם בבחינת זיכרון קולקטיבי לשימור המסגרת הקהילתית. מה קדם למה, המצאת מילים חדשות לצורך פיתוח הזיכרון הקולקטיבי, או שמא הזיכרון הקולקטיבי להמצאת מילים חדשות קשה לדעת, אך אפשר להניח בסבירות גבוהה ששני משתנים אלה תלויים זה בזה בקשרי גומלין ומסיבה זו הם הופיעו כנראה באותו זמן.

התפתחות הכתב והזיכרון הקולקטיבי
הזיכרון הקולקטיבי מקבל מפנה דרמטי עם המצאת הכתב. הכתב מאפשר לחברה המשתמשת בו לשמר במודע את ההיסטוריה שלה ולהעביר אותו בצורה מסודרת לדורות הבאים. החברה העתיקה ביותר שידוע לנו כי היה לה כתב היא החברה השומרית שהופיעו באיזור מסופוטמיה בערך בשנת 3500 לפנה”ס (קרמר 1982: 15). יכולת שימור זו של הזיכרון הקולקטיבי מאפשרת להעלות על הכתב מגוון רחב של נושאים שלהם נגיעה מהותית לעצם קיומם של השומרים כחברה מסודרת והם סדרי ממשל, קודים התנהגותיים בדמותם של חוקים, חינוך, קבלת החלטות, ידע טכנולוגי ורפואה, תיאולוגיה, מיתוסים, אפוסים וספרות. ואכן הממצאים הארכיאולוגיים מגלים שפע בלתי רגיל של חומר כתוב. קשה להעריך בצורה מדוייקת איזה תחום ממכלול זה של נושאים חשוב יותר. הנסיון המצטבר של המחקר האנתרופולוגי והנסיון הסוציולוגי, מראים שברמת המקרו תחומים אלה משתזרים אחד בשני לתוך מסכת אחת המגדירה את מהותה של חברה נתונה. מכל מקום מן הראוי להתייחס למספר היבטים בעלי חשיבות יוצאת מן הכלל. קרמר מציין שבין הממצאים במוזיאון הלובר ישנו לוח זערורי שבעליו “חילק כל צד של הלוח לשני טורים ותוך שימוש בכתב זערורי הצליח לרשום בלוח קטן זה שמותיהם של ששים ושניים חיבורים ספרותיים” (קרמר 1982: 283). החברה השומרית הבינה שלא די להעלות על הכתב את מכלול הפעילות שלהם, אלא יש למיין מידע זה בצורה מסודרת, כדי שגם אחרים יוכלו להשתמש בו. יש כאן סיווג של המידע הספרותי וזאת כבר עליית מדרגה אינטלקטואלית מבחינת דפוסי הפעולה הקוגנטיביים של חברה זו. קפיצת מדרגה זו מוצאת את ביטויה גם בניצניה של כתיבה היסטורית. אין זו כתיבה היסטורית כמקובל כיום, אלא בבחינת אזכורים של אירועים מעבר קדום יותר של השומרים. קרמר מציין ש”אחת התעודות בולטת בין השאר, בשפע פרטיה ובבהירות משמעותה. היא מעשה ידיו של אחד הארכיונאים של אֶנְטֶמֶנ, השליט החמישי בשורת מושלי לָגַש אחרי אֻרנַנְשֶ. עיקר מטרת הכותב היתה לציין את שיקומה של תעלת הגבול בין לָגַש לבין אֻמְמַ. אחר שזו נהרסה במאבק בין שתי הערים. כדי להעמיד את המאורע בפרספקטיבה ההיסטורית הנאותה, ראה הארכיונאי הזה צורך לתאר את הרקע המדיני. הוא מזכיר אמנם, בקיצור שבקיצור כמה מן הפרטים החשובים על מאבק השלטון בין לָגַש לבין אֻמְמַ, למין הימים שמהם נשתמרו תעודות בכתב – זאת אומרת מימי מֶשִלָם, שליט שומר ואכד בשנת 2000 לפנה”ס בקירוב” (קרמר 1982: 92). הטיפול ההיסטורי הוא נקודתי והוא מוזכר בשל הרלבנטיות שלו למושא טיפולו של הכותב.

באשר לתפישות עולם פילוסופיות מהחומר הכתוב שנמצא בחפירות ארכיאולוגיות, עולה כי לשומרים היתה אכן פילוסופיה משלהם, אבל אין זו צומחת מתוך תהייה וחקירה, אלא בדרך תיאורית – סיפורית שבה מתואר המתרחש בעולמם. הפילוסופיים השומרים, אם אפשר להשתמש במונח זה היו בעצם מספרי סיפורים. “כדי להסביר את מהלכו ופעולתו של העולם נזקקו הפילוסופים השומריים לא בלבד לאלים למיניהם, אלא גם לכוחות בלתי אישיים, לחוקים ולמשפטים אלוהיים. חוקי האלים, קבעו לדעתם את מהלכו של עולם מקדמא דנא… באופן מיוחד נקבע ש- כי ה”מֶ” (חוקי האלים) קובעים את דרכו של האדם ותרבותו” (קרמר 1982: 155).
חברה חוקרת
כנגד החברה השומרית, החברה היוונית היא חברה חוקרת. זאת חברה שמוציאה מקרבה אנשים ששואלים שאלות. “לא קיים אצלם הרעיון כי ישנם דברים שהם מחוץ לתחומי העיסוק והעניין. מאחד העקרונות המקודשים של מרביתם של היוונים… היא שלחקירה ולמחשבה אין סוף, אין הגבלות על היקף החקירה ואין נושא שאסור לחקור אותו” (גליקר 1982: 15). החברה היוונית היא חברה סקרנית ומתוך רצון אין סופי לא רק לדעת, אלא גם להבין הם פורצים חסמים פסיכולוגיים שחברות קדומות וגם בני זמנם הטילו על עצמם, וחוקרים בכל נושא שעולה על דעתם. החקירה היא בעצם צורך בסיסי ביתר, כדוגמת הצרכים הביולוגיים השונים. מילויו של צורך זה בא בדמותם של המחשבה, החקירה, הוויכוח והדיון. דבר זה הוא חלק מהטבע האנושי, לתפישתם, אולי החלק החשוב ביותר של הטבע. אין זה מקרה שאריסטו מתחיל את המטפיסיקה שלו במילים: “כל בני האדם מטבעם משתוקקים לדעת” (גליקר 1982: 15-16). עולם התוכן היווני מפתח דבר חדש, אשר על פי המקורות הידועים כיום לא היה קודם לכן והוא המודעות העצמית. ראשיתה של ההגות היוונית מתחילה במאה ה-6 לפנה”ס בדמותם של הוגי הדעות תלס, אנקסימדר, אנקסימנוס. שלושתם פעלו בעיר מילטוס והיא נמשכה מאות שנים לאחר מכן ולאחד משיאיה הגדולים ביותר הגיעה בכתביהם של אפלטון ואריסטו. יש לנו אם כן חברה שמעמידה מפעל פילוסופי אדיר מימדים, המשמרת מפעל זה בכתובים. אמנם חלק מכתביהם של הוגי דיעות אלה הלך לאיבוד ברבות השנים, אך אותו חלק שנשתמר יש בו כדי להעיד על עוצמתה של הפילוסופיה היוונית ומתוך כתבים אלה מתברר שפילוסופיה זו בחנה וחקרה תופעות טבע ותופעות חברתיות כאחד לתחומיהם השונים. אנו מוצאים כאן מחקר אסטרונומי, מחקר מתמטי וחקירה היסטורית, בניגוד לתרבויות אחרות במסופוטמיה למשל. החברה היוונית הצמיחה היסטוריונים שנתנו דיווח מפורט ביותר, על תקופתם ועל תקופות קדומות להם.

שאלה מתבקשת היא מדוע חברות אחרות לא הגיעו להישגים אינטלקטואליים כה יוצאי דופן. מבין מכלול הסיבות האפשריות נציין כאן שתיים מרכזיות והן הסיבה הלשונית והסיבה הפסיכולוגית. מקריאתם של יצירותיו של הומרוס “האיליאדה” וה”אודיסיאה” עולה שהשפה היוונית הגיעה בעת העתיקה לעושר מילונאי כה גדול, עד כדי יכולת מצידם של המשתמשים בה לתאר דקויות שונות, בתיאור סביבתם, בתיאור רגשותיהם וביכולת אבחון הגדרתית גבוהה. יכולת זו היא בסיס חיוני ביתר לחקירה פילוסופית. דוגמה בולטת לכך הוא ספרו של אריסטו “הפואטיקה” (אריסטו 1972). בספר זה אריסטו בוחן את מכלול הפיוט היווני 500 שנים אחורה בזמן. זהו הספר הראשון עד כמה שידוע בספרות העולם העוסק בבעיות השירה מבחינה מדעית, והרי לכתיבת מחקר מסוג זה יש צורך בהגדרתם של סוגי הספרות השונים. בעצם אי אפשר לבצע שום מחקר מבלי שלחוקר תהיה יכולת לשונית עשירה לתיאור התופעות הנחקרות. כלל זה חשוב הן במחקרים ספרותיים והן במחקרים של תופעות טבע שונות. החקירה הפילוסופית מממשת את היכולת הלשונית רק משעה שהיא עוברת סף מסוים וזהו הסף הקוגנטיבי. הסף הקוגנטיבי הוא אותה נקודת זמן בתולדותיה של חברה נתונה, בה אנשים בקהילה זו מתחילים לשאול שאלות על עולמם ועל עולם התופעות הפועל בסביבתם, מעלים את הגותם על הכתב והדורות הבאים האחרים מתווכחים עם הגות זו, ועם בני דורם שלהם ומפתחים משנות פילוסופיות שלהם במושאי עניינים אלה ועניינים אחרים היכולים להגזר מהם.

החקירה האמפירית
החקירה שהיוונים כה הצטיינו בה חסרה את המימד המעשי. לא היה זה מחקר אמפירי. היו אמנם נסיונות ללכת לכיוון זה, אך אלה היו שוליים באופיים. הם היו אי שם בפריפריה של הקהילה המדעית היוונית וגם מאוחר מאוד במפעל המדעי היווני. הדוגמה הבולטת לכך היה הרון שפעל באלכסנדריה במאה ה-1 לספירה (מזר 1995: 27). המחקרים האמפיריים הראשונים מתבצעים לראשונה בצורה שיטתית במאה ה-17 ע”י גלילאו גליליי בין שמדובר בניסויים במכניקה ובין שמדובר באסטרונומיה. המימד האמפירי החל לצמוח באיטיות עד שכלל את הקהילייה האקדמית כולה והוא בא לידי ביטוי בהכנה שיטתית של ניסויים, תכנון וייצור מכשירי מחקר ופרסום תוצאות הניסויים בצורה מסודרת בכתובים. המדע החל לקהל מבנה אירגוני וממוסד המתוקצב במידה רבה על ידי המדינה.

יש להבחין כאן בשני שלבים היסטוריים של המחקר. שלב ראשון הוא המחקר הפרטני, הנעשה על ידי חוקר בודד אשר מתקצב באופן פרטי את ניסוייו והשלב השני הוא התקצוב שנעשה בתוך מסגרות מתאימות של האוניברסיטאות ויוזמי מחקר פרטיים. שלב זה החל מתפתח במאה ה-19. אז גם החלו להופיע כתבי עת מדעיים כפי שהם מוכרים היום. המחקרים המדעיים מתחילים לקבל אפיון פרגמטי. הידע איננו נשאר על מדפיהם של החוקרים, אלא מוצא שימוש בחיי היום יום. התוצאה היא שכיום אנו מדברים על מדע וטכנולוגיה.

במבט רטרוספקטיבי אפשר לומר שהחברה בכללותה עברה שני סיפים קוגנטיביים נוספים. סף אחד בו הקהילה המדעית איננה מסתפקת יותר במחקרים תיאורטיים ופותחת נתיב הבא לגבות (בין אם לצורך אישוש ובין אם לצורך הפרכה) את התיאוריה בניסויים והסף השני הוא ארגון ותיעוש המחקר. המחקר הוא תוצר של החברה, כאשר מתפתחת מגמה להפיק מכך תועלת מעשית.

את אי יכולתם של היוונים לעבור את הסף הקוגנטיבי הראשון אפשר להסביר בסיבות שונות.
1. ארתור סי. קלרק במאמרו “טכנולוגיה וגבולות הידע” (1983:237 ) טוען שכשלונם של היוונים נבע מאי יכולתם לשלב ידע וטכנולוגיה וכי זאת אחת מהטרגדיות הגדולות של האנושות. למרות כישוריהם האינטלקטואליים יוצאי הדופן הם כשלו במדע אמפירי. היוונים הניחו את היסודות למדע ולכל התרבות המערבית אך נכשלו בישומו. חלק מכישלון זה אפשר להסביר ברתיעתם מיישום המדע לחיי היום יום. הם אפילו בזו לכך.
2. סמבורסקי שמואל טוען שהתובנות שלהם הם “פרי ניצוץ גאוני של הוגי דעות שנתנו ביטוי מובהק ובהיר לרעיון מדעי בחלל ריק כביכול בלי כל גיבוי מקצועי ותוך העדר כל תהודה שהיא בסביבתם. הואיל והקדימו את ההתפתחות ההיסטורית נשארו דבריהם בבחינת קולות קוראים במדבר” (סמבורסקי 1982: 241).
3. כלכלתה של יוון היתה ביסודה כלכלת עבדים. היוונים לא מצאו לנכון לפתח כלי עבודה שיכלו להחליף את העבדים. העבדים היו מכשיר עבודה זול שנמצא בשפע וללא הגבלה.

מסקנות
הצגתם של מאפייני מסגרת של חברות שונות על ציר הזמן החל מהתקופה הפרה היסטורית ועד לימינו אלה מראה תהליך אבולוציוני בהתפתחותם של חיים תבוניים והיא כוללת את השלבים הבאים:
1. התפתחותם של חיים קומונליים תוך פיתוח זהות קולקטיבית.
2. במקביל חלה התפתחות לשונית בקרב החיים באותן מסגרות חברתיות. התפתחות לשונית זו חיונית ובעצם מתחייבת מצורת חיים זו, כדי לאפשר תקשורת יעילה בין החברים במסגרות אלה, לביצוען של מטלות משותפות.
3. התפתחות מקבילה של הזיכרון הקולקטיבי על ידי הגדלת הנפח המילולי של השפה, תוך יצירת מדרג פנימי בתוך השפה של אוצר המילים, מיונו של עולם התופעות והתפתחותה של סיפורת מיתולוגית המועברת מאב לבנו.
4. שיפור הזיכרון הקולקטיבי על ידי המצאת הכתב ורישום מפורט של אוצר הידע הקיים.
5. שבירת מחסום קוגנטיבי הבא לידי ביטוי בנכונותה של חברה נתונה לחקור את עולם התופעות הפועל סביבה ואת עצמה, כאשר נכונות זו מותנית בקיומו של נפח מילולי גדול דיו לצורך זה ובהתפתחות בלתי פוסקת של השפה.
6. שבירתו של מחסום קוגנטיבי נוסף המוצא את ביטויו בפיתוחן של טכנולוגיות שונות.
כפי שאפשר לראות מדברים אלה, הרי שתבוניות היתה קיימת כבר בשלבים המוקדמים של החיים הקומונליים והיא קשורה ליכולת התקשור בין בני אדם הפועלים במסגרת קומונלית, גם אם אוצר המילים שלהם הוא בסיסי. תבוניות שיש בה מרכיב טכנולוגי נמוך כמו החברה היוונית או עתירת טכנולוגיה כמו החברה בת ימינו מחייבת כבר תהליכים אבולוציוניים בתבוניות. מכאן שאם במסגרת פרוייקט SETI מחפשים חיים תבוניים בייקום, הרי שאותן חברות טכנולוגיות אשר אותן מחפשים ביקום, הרי שבמהלך אבולוציה של התבוניות אצלם, מה שקובע אם טכנולוגיה זו תהייה נמוכה מזו הקיימת על כדור הארץ, שווה לה, או מתקדמת ממנה תלויה בקצבם של תהליכים אבולוציוניים אלה, בין שהם איטיים או מהירים.

מרכיבים חשובים נוספים הקובעים את קצב ההתפתחות הטכנולוגית הם הנכונות להפנים ידע חדשני והקבלה בין הידע התיאורטי לידע המעשי. דוגמה לנכונות הפנמת הידע יכולה לשמש יוון. אם היוונים במאה ה-1 לספירה היו מאמצים את מכונת הקיטור של הרון, קרוב לוודאי שהיום כבר היינו עמוק בחלל (מזר 1995: 27). הזדמנות אחרת והרבה יותר מאוחרת היתה בימיו של ליאונרדו דה וינצ'י (1452-1519). אם בימיו היתה פועלת טכנולוגיה שמאפשרת את יישום כל התוכניות שלו, הרי שהקידמה הטכנולוגית היתה מואצת במספר סדרי גודל וההישגים הטכנולוגיים של תקופתנו היו מופיעים מוקדם יותר.

סיכום
מושכל מתבקש מדיון זה, גם אם הוא תמציתי, הוא שאבולוציה של חיים תבוניים היא בעצם אבולוציה של הקוגניציה ברמת המקרו, כאשר בעלי קוגניציה עתירת טכנולוגיה אינם פוסלים ולא יכולים לפסול את חוכמת החיים של בעלי קוגניציה דלת טכנולוגיה. חוכמתם המדינית למשל של מלכי בבל, לא היתה נמוכה מחוכמתם המדינית של מדינאים בימינו.

מקורות
אריסטו – על אמנות הפיוט הוצאת מחברות לספרות 1972
גליקר יוחנן – עלייתה של הפילוסופיה היוונית. אוניברסיטה משודרת הוצאת משרד הביטחון, 1982
מזר חיים – האם הרון הקדים את ניוטון כל כוכבי אור כרך 23 גליון מס' 1 אביב 1995
מילון אבן שושן
שטראוס קלוד לוי – החשיבה הפראית ספריית פועלים 1987
סמבורסקי שמואל – “מוקדם ומאוחר בהגות המדעית” מדע כו' 5 1982