השחתת המדע בתרבות הפופולרית – דמותו של איינשטיין במלאות יובל לעבודתו המהפכנית
הלוואי שיכולתי להיות שם באותו יום בשנת 1951, כדי שאוכל לתפוס את המצלמה, לקרוע ממנה את הסרט ולמנוע את ההפצה של התמונה המטופשת, בה נראה המדען הגדול ביותר במאה העשרים עם לשון בחוץ. במחשבה שנייה, כנראה שזה לא היה מועיל בהרבה. בסופו של דבר, זו התמונה המפורסמת היחידה והמשווקת ביותר של אלברט איינשטיין עם שיערו הלבן. העובדה הבלתי נמנעת היא שמאז מותו בשנת 1955, מעמדו של איינשטיין נסק ממשהו אינטלקטואלי של העבר למשהו נשגב אף יותר מבחינה תרבותית: הוא הפך מותג, פניו מוכרות לכל אחד כלוגו של חברת נייק או של קוקה קולה.
בעקבות זאת, זה כבר הפך לשגרה לראות אותו עוסק בכל דבר החל בספרי עזרה עצמית של סדרת בייבי איינשטיין להרגעת הורים, תקליטורי DVD לשיפור היכולת המוחית של תינוקות – עסק שמכניס 170,000,000,000$ בשנה. ברחבי העולם, 14 חברות משפטיות שולטות בדמותו ומבטיחות שהיישומים עולים בקנה מידה אחד עם בקשות האפוטרופוסים על נכסיו, האוניברסיטה העברית בירושלים. משום כך, הוא אינו מפרסם אף מוצר טבק, מוצרי היגיינה נשיים – תנאי שללא ספק יש לוודא את יישומו – ומשקאות אלכוהוליים. עם זאת, פעמים רבות ישנם כאלה שמפרים תנאים אלה. יצרן בגדים מוונקובר מכר לאחרונה בוקסרים שנושאים את תמונתו. ולפני שכל איגודי הצרכנים יתחילו להחרים אותי, תרשו לי להבהיר משהו: אין לי בעיה עם זה שאיינשטיין הגיע לזוג תחתונים, הבעיה היא שזהו אלברט הלא נכון על התחתונים הללו.
ישנו פער גדול בין המלומד בעל השיער הלבן לבין התיאורטיקן העלום אשר בתקופה בת שישה חודשים בשנת 1905 פרסם ארבעה מסמכים ששינו את המדע לצמיתות. המלומד היה סלבריטי בינלאומי שלא חשש למעמדו. האיינשטיין אליו אנו מתייחסים השנה, ביום המאה לפרסום ארבעת המסמכים הנהדרים הללו, לא נהנה מלוקסוס כזה. הוא היה צריך להתפרנס, להתלבש בהתאם, ולהתאים את השפם שלו. כלפי חוץ הוא נראה נורמלי. ההבדל בינו לבין בני זמנו היה שלמרות שלא יכול היה אפילו להבטיח לעצמו תואר דוקטור, הוא האמין שיכול היה להבין את הכוחות הפועלים ביקום
אותו אלברט שצמח במכתביו למילבה מאריץ', רעייתו הראשונה, מראה אדם צעיר ומרוכז מאוד שלעיתים נדירות כותב פסקה מבלי להתייחס למדע. הוא מצטייר כעובד, ולא כגאון טבעי. הוא עובר במהירות מכינויי אהבה – בהם קרא למילבה החתלתולה שלו, ערמומית, יפה עד כדי כישוף, ילדונת – לסיכומי מחקרו של ג'יימס קלרק מקסוול באלקטרודינמיקה. באופן מפתיע, יש לו אפילו חוש לסגנון: במכתב אחד הוא מותח ביקורת על העיצוב של בית עמיתו מישל בסו. פרט כזה הוא ניגוד כל כך חזק לגרסת תרבות הפופ של איינשטיין עד שהוא גורם לי לתהות אם המסווה של הפרופסור הוא תחבולה, מזימה שיווקית חכמה שמטרתה לחזק את מעמדו.
אם עלינו להודות למורד הצעיר והרומנטי הזה על תורת היחסות ועל E=mc², מדוע אנו מעדיפים את דמות האדם הקשיש? “אנשים חשים קרבה חזקה יותר לפרופסור המפוזר האהוב מאשר לצעיר בן 26 שעובד 24 שעות ביממה”, אומר יועץ שיווקי. גם כך, לשם המהפכנות המדעית, עלינו לחגוג פעם אחת עם המורד האובססיבי ורווי הקפה אשר התלבש ונראה כמו כל אחד אחר בעוד שמחשבותיו התחרו זו בזו כמו קרני אור. תוך כדי כך, אולי ניצור אפילו כמה רדיקלים חדשים. האפשרות שיהיה איפשהו איינשטיין נוסף, שעובד בשקידה לילות כימים תוך שמירה על פרנסתו, אינה נשמעת סבירה אך כנראה שהיא לא הייתה סבירה גם בשנת 1905. כמעט חצי מאה חלפה מאז מותו, ומכניקת הקוונטים ותורת היחסות עדיין פופולאריות. הגיע הזמן לאיינשטיין נוסף.
