יציאת מצרים-נרטיב מומצא

סיפור יציאת מצרים הוא סיפור חסר תקדים בהיסטוריה של העמים מאחר שאין בו אפוסים,דמויות הרואיות ומיתולוגיות המהווים מסד מכונן בהתהוותן של אומות

מבוא

סיפור יציאת מצרים הוא סיפור חסר תקדים בהיסטוריה של העמים מאחר שאין בו אפוסים,דמויות הרואיות ומיתולוגיות המהווים מסד מכונן בהתהוותן של אומות בין שמדובר במסורת המועברת מאב לבן ובין שמדובר בנרטיבים המועלים על הכתב. חשיבותן של הדמויות המתוארות היא בכך שהן משמשות מוקדי הזדהות ומושאי חיקוי.במכלול זה של אפוסים ולעיתים גם במיתולוגיות של עמים יש גלעין של אמת שעליו נבנו נדבכים שונים של תוספות פרי המצאתם של מספרי סיפורים.מסיבה זו מלאכתו של ההיסטוריון החוקר קדמוניות של עמים דורשת עבודת בילוש קשה ביותר.הוא חייב לעבוד בזהירות רבה כדי לבור מתוך אותו אוקיינוס ספרותי את מה שנראה כסביר כי אכן התרחש ולנפות את מה שנראה כפרי דמיונם של מחברים שונים.

עקרון זה תופש גם לגבי סיפור יציאת מצרים.ספר שמות הוא הספר בו נמצא הנפח הטקסטואלי הרב ביותר המתאר את מסעי ישראל במדבר.בשאר ספרי החומש ויקרא, במדבר ודברים רק פרקים ספורים מתייחסים לכך.מרבית פרקיהם הם מסכת נרחבת של חוקים איך על עם ישראל לנהוג. לפיכך הדיון בדבר תקפותם ההיסטורית של מסעות ישראל יתמקד בעיקר בספר שמות.

לקראת היציאה ממצרים

פרק א' בספר שמות הוא בבחינת פתיח ובו מתואר בתמציתיות המצב העגום של בני ישראל לאחר מותו של יוסף. קם במצרים מלך חדש שלא הרגיש מחוייב ליוסף ובני עמו וראה את עצמו חופשי לשעבד ולהפוך אותם לנכס כלכלי וכי הוא יכול לעשות בו ככל העולה על רוחו. יתרה מזאת,מכיון שבני ישראל התחילו להתרבות הם הפכו למעמסה דמוגרפית. החשש שלו היה שמספרם יעלה על זה של המצרים עצמם ולכך עלולות היו להיות משמעויות פוליטיות מרחיקות לכת. פרעה החליט על כן להביא להשמדה הדרגתית שלהם והדרך שנמצאה לכך היתה חיסול בניהם. ההסבר לכך הוא ברור.לבנות ישראל לא תהיה ברירה והן תהיינה חייבות להרות למצרים עצמם. אך המקרא יודע לספר על שתי מיילדות שהמרו את פיו והצילו ילדים עבריים רבים לרבות ילד מבית לוי. מדובר באחד מבני לוי שלקח לו אחת מבנות השבט לאישה(שמות ב' 1 ).האם החביאה את ילדה במשך שלושה חודשים ולאחר מכן שמה אותו בתיבת גומא שהושקה ביאור מתוך תקווה שיהיה מי שיצילהו וזה אכן מה שקרה. אחת מבנות פרעה ראתה את התיבה,הבינה במה מדובר, אספה את הילד לחיקה, העניקה לו את השם משה ושמרה את הסוד בליבה. מכאן ואילך גדל משה בבית פרעה.דיווח מפורט על אבותיו של משה נמסר בשמות פרק ו' מיד לאחר התיאור בו משה ואהרון מצווים על ידי אלוהים להוציא את עם ישראל ממצרים. הדיווח נמסר בפסוקים 16-26. מבחינת ההגיון הנרטיבי דיווח זה צריך היה להינתן כבר בפרק א' כפסקה בין פסוקים 7 ל-8 . מי שחיבר או חיברו את הספר לא עשו זאת וטעמם היה עימם. מה שחשוב היה בעיניהם הוא תיאור מצבו הקשה של העם,להראות עד כמה הדרדר.אילן היוחסין של משה נמסר כבדרך אגב. חשוב היה בעיניהם להדגיש את ההצלה הניסית של משה.

עם התבגרו של משה מספר הכתוב “ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם. וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו”(שמות ב' 11 ).כילד שגדל והתבגר לנער ולגבר בבית פרעה,איך נודע לו שעברי הוא? גם אם סיפרו לו על כך,ברור שאי אפשר היה לעשות זאת בילדותו מכיון שילדים לא יודעים לשמור סודות. הסיכון היה גדול מדי.אם אכן סיפרו לו על כך בבגרותו ,איך התמודד עם זאת? משה שגדל בבית פרעה ונחשב לאחד מהאליטה השלטונית, מתברר לו שהוא בנם של עבדים. איך הוא התמודד עם העובדה שאלה שגידלו אותו לא היו ההורים הביולוגיים שלו? ההפנמה בדבר מוצאו האמיתי על פי המסופר היא מהירה מדי ובעייתית. בהמשך,כאשר ניסה להפריד בין שני עברים ניצים הוא זוהה כמי שהרג את המצרי. איך סיפור מוצאו נפוץ במהירות? כאשר נודע לפרעה על מעלליו של משה הוא ביקש להורגו.איך פרעה עצמו התמודד עם עובדה זו שעה שהיה מורגל בכך שמשה הוא נכדו? קרוב לוודאי שמצוקתו הרגשית של פרעה לא היתה קלה. על כך הכתוב לא מספר,באותה מידה שאין הוא מתאר מה התחולל בנפשו של משה כאשר נודע לו כי עברי הוא. הכתוב נותן דיווח תמציתי וענייני בלי שום התייחסות לדרמה שעברה על אנשים אלה. שאלה אחרת שמתבקשת לגבי משה שעה שהתברר לו מוצאו, היא האם לא ניסה לברר לעצמו מי היו ההורים הביולוגיים שלו.

משעמד משה על כך שזהותו ידועה וכי פרעה החליט לתופשו ולהוציאו להורג הוא ברח לארץ מדין. במהלך בריחתו הוא התוודע ליתרו המדיני, נשא לאישה את ביתו ציפורה ונולד להם בן ושמו גרשום(שמות ב' 21-22 ).מתוך הכתוב ניתן להבין כי משה היה אדם צעיר בזמן נישואיו. במהלך שהותו אצל יתרו הוא חווה את ההתנסות האלוהית הראשונה שלו כאשר ראה את “הסנה הבוער באש ואיננו אוכל”(שמות ג' 2-22, ד' 1-17 ). במהלכה של התנסות זו האל מייעד אותו להוציא את עם ישראל משעבוד לחופשי. אחד הפסוקים החשובים בדיאלוג שבין אלוהים למשה הוא הפסוק בו אלוהים מוסר לו “כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך”(שמות ד' 19).כמה שנים עברו מאז עזב את מצרים? תשובה לכך מוצאים בפרק ז' 6 “ויעש משה ואהרון כאשר ציווה אותם כן עשו ומשה בן שמונים שנה ואהרון בן שלוש ושמונים בדברם אל פרעה”. אם נקבל כהנחה שסיפור הכאת המצרי והבריחה של משה למדין היה בשנות העשרים לחייו,מדובר למעשה בתקופה של 60 שנה מה שמעורר שאלות רבות.מה עשה משה בכל אותן שנים? האם בן 80 יכול להתחיל בפעילות פוליטית נמרצת הדורשת בריאות טובה וכוחות נפשיים רבים? האם זה אפשרי בכלל? הוצאת ציבור גדול של אנשים משעבוד דורשת הערכות מתאימה. יש צורך לעשות לרעיון זה נפשות ולשכנע את הציבור למהלך כה נועז. עדות לכך כי משה אכן פעל בכיוון זה רואים בשני מקומות. בשמות יד 11-13 כתוב: “ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר.מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמור חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר”. בפרק ד' 28-31 נאמר: “ויגד משה ואהרון את כל דברי יהוה אשר שלחו ואת כל האותות אשר ציווהו.וילך משה ואהרון ויאספו את כל זקני בני ישראל.וידבר אהרון את כל הדברים אשר דיבר יהוה אל משה ויעש האותות לעיני העם.ויאמן העם וישמעו כי פקד יהוה את בני ישראל וכי ראה את עונים ויקודו וישתחוו”. משה החל בהכנות מעשיות לקראת היציאה ממצרים וזה אינו יכול להעשות בלא מטה פעולה וצוות עובדים שיעביר את דברו של משה להמוני העם.האם כל זה היה נסתר מעיניו של פרעה? קרוב לוודאי שלמצרים היו מוסדות שפיקחו על התנהגותם של העבדים, דכאו כל נסיון התמרדות וכי היו להם גם משת”פים בקרב המוני העבדים.

עשר המכות

על פי הכתוב משה הביא על המצרים סדרה של 10 מכות אחת קשה יותר מהשניה והן דם,צפרדע,כינים,ערוב,דבר,שחין,ברד,ארבה,חושך ובכורות מתוך מטרה לרכך את פרעה כדי שיאפשר את יציאת בני ישראל. חלק מהמכות,כל אחת כשלעצמה,נראות סבירות .יגרמו אמנם נזקים כלכליים אך אין הם בלתי הפיכים. אבל שילוב של כולם ביחד בעוצמה כזו ובהיקף ארצי תוצאתם היא אחת.נזק בלתי הפיך והתמוטטות כלכלית של מדינות חזקות ככל שתהיינה.בחינה מעמיקה של מכות אלה תציג שורה של בעיות שמבחינת ההגיון הפנימי של הטקסט מעוררות תהיות באשר לתקפותן ההיסטורית.

א. כאשר משה בא בתביעה לפרעה לשחרר את עמו, מדוע פרעה מצא לנכון להיפגש ולהתעמת איתו? מבחינתו של פרעה משה הוא גורם מתסיס ומסוכן מבחינה פוליטית.די אם ייעתר לתביעתו,שאר העבדים יבואו בדרישות דומות והתוצאה תהיה אחת,השבתת המשק המצרי כולו. מה שמחדד שאלה זו הוא התביעה של פרעה בשמות א' 8-9: “ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף ויאמר אל עמו,הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו.הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ”. לפרעה היו אם כן בעיות פוליטיות כבדות עם מדינות שכנות.קשה להאמין שהוא חיפש לעצמו בעיות נוספות. גם אם אכן נפגש עם משה מספר פעמים, בכל פעם ניחתה עליו מכה קשה יותר מקודמתה. איך הוא היה נתפש בעיני עמו ובעיני המדינות השכנות, אם היה נעתר לדרישתו של משה? כוחו הפוליטי היה נחלש ומעמדה הבינלאומי של מצרים היה מתערער.במקרה הטוב פרעה היה שם את משה בבית הסוהר ובמקרה היה מוציאו להורג ובלבד שמעמדו לא יתערער.
ב. המכות היחידות שלא פגעו בבני ישראל הם הדבר(שמות ט' 4 ), ברד(שמות ט' 26), ומכת בכורות(שמות יא 13 ).המשמעות המתבקשת היא שהם כן נפגעו משאר המכות וגם להם היו נזקים ונפגעים רבים. האם משה היה מוכן לפגוע בעמו כדי לזרז את ריכוך ליבו של פרעה.מבחינה מעשית איך אפשר לבודד פיזית אזורים שכן יפגעו מאזורים שלא יפגעו, כמו במקרה של שחין,כינים וצפרדעים?
ג. על פי הנאמר בשמות ט' 4 לבני ישראל היו מקנה,סוסים,חמורים וגמלים.כעבדים הם אמורים היו להיות חסרי רכוש.
ד. מכת הדם שפשתה בכל מקווי המים,יכולה להתפרש רק בצורה אחת. הרעלת מים על ידי איזו שהיא סחופת שהביאה למותה של הדגה.אך האם הרעלה זו יכלה להתפשט בו זמנית בכל מקווי המים במדינה,לרבות אלה שאינם קשורים זה בזה באמצעות תעלות מים מלאכותיות והרי גם בני ישראל אמורים היו להשתמש במים אלה לשתייה ובדגה שבה. מכיון שמדובר בזיהום שצבע את כל מקורות המים בבת אחת באדום יש לקבל את האפשרות שמקורו של הזיהום הוא ענן אפר גדול מהתפרצות געשית. בהתחשב באופיים הרדום של רבים מהרי הגעש באזור הים התיכון נראה שהמקור הוא התפרצות געשית באזור איטליה. הרוח הסיעה אפר זה מזרחה וחלק ממנו שקע במצרים.
ה. הכתוב מספר שמכת החושך נמשכה 3 ימים.החשכה של אור יום יכולה להתרחש רק בזמן ליקוי חמה מלא וגם זה למספר שעות בלבד. האם ישנן עדויות היסטוריות לאירוע אסטרונומי זה מאותו זמן אצל מדינות שכנות? החשכה ל-3 ימים אומרת רק דבר אחד,שבמשך תקופה זו כדור הארץ הפסיק להסתובב סביב צירו ובמחצית הכדור השניה היה אור יום במשך 3 ימים. האם יש לכך עדויות אצל שבטי האינדיאנים ביבשת אמריקה? האם אירוע כזה אפשר בכלל? ואולי החשכה זו היא תוצאה של אותו אפר געשי שכיסה את השמים 3 ימים עד לשקיעתו?
ו. באשר למכת בכורות, גם נקבל כהנחה שכתוצאה מאיזה שהוא פגם גנטי תוחלת החיים הקצרה של בן בכור היא אפשרית,האם אפשרי בכלל שמחלה כזו תפגע בו זמנית גם בכל בעלי חיים בחבל ארץ נתון?

מהקריאה בסיפורה של מכת בכורות נראה שאין היא אלא מעין מקבילה ספרותית לצו של פרעה להרוג כל בן שנולד לנשים של בני ישראל. מכיון שפרעה הוציא צו כה אכזרי,תונחת עליו מכה שוות ערך אכזרית גם היא.הוצאה להורג של מצרים מעין וריאציה על החוק “עין תחת עין שן תחת שן”.מכיון שמכת בכורות לא היתה אפשרית בעליל,אין היא אלא המצאה של מחבר או מחברי ספר שמות על מנת להעצים את הדרמה המתוארת בסיפור עשר המכות.

היציאה ממצרים ומניינם של בני ישראל

משה על פי הכתוב מעביר הוראות אחרונות לקראת היציאה ממצרים ואומר להמוני העם: “וככה תאכלו אותו, מותניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם”(שמות יב 11 ). כולם צריכים להיות ערוכים ומוכנים ליציאה ברגע נתון. שוב עולה השאלה איך המצרים לא הרגישו בכך. בשמות יב 37 נאמר “ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף”. אם נביא בחשבון גם את הילדים וגם את הנשים מדובר באומדן גס של 2 מליון איש. בני ישראל לא יצאו בידיים ריקות “וגם ערב רב עלה איתם וצאן ובקר מקנה כבד מאוד”(שמות יב 37 ) וכי הם השאילו מהמצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות(שמות יב 35 ). מתברר שבקרב בני ישראל היו אנשים אמידים,לפחות במה שמדובר בהון חקלאי וזה לא מתאים לתיאורם כעבדים . בעלי חיים צריך לרכז ולדאוג גם ליציאה המסודרת שלהם וזה דורש הערכות לוגיסטית כבדה. קרוב לוודאי שהמצרים היו מרגישים גם בכך.שאלה נוספת שמתבקשת היא למה שהמצרים ישאילו להם תכשיטים? ואולי בעצם מדובר בביזה,מה שמחמיר עוד יותר את הבעייתיות שבשאלה זו.ביזה והערכות לקראת אותה יציאה לא הולכים ביחד. ביזה מתרחשת בזמן אנדרלמוסיה.מספר היוצאים הנמסר כאן נראה מוגזם מאוד.בל נשכח שמספר הנפשות בבית יעקב במצרים לרבות משפחתו של יוסף היה 70 איש. האם מספרם גדל עד כדי כך תוך 400 שנה? הדבר היחידי שאפשר להביאו בחשבון הוא נשואי תערובת וגם אז מספרם הכולל של היוצאים ממצרים יהיה קטן יותר לכל היותר כמה אלפים או עשרות אלפים.

אזכור למספר היוצאים ממצרים מוצאים בשני מקומות נוספים .בספר במדבר א' 1-3 משה פונה לעם ומבקש לפקוד כל “בן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא”. סך כל המתפקדים עמד על 603,530 איש. באותו ספר בפרק ג' 14-15 אלוהים פוקד על משה לפקוד את הלוויים “כל זכר מבן חודש ומעלה”. סך הכל זומנו 22,300 איש. בפרק כו 1-2 אלוהים פוקד על משה לפקוד את “כל עדת בני ישראל מבן עשרים ומעלה לבית אבותם כל יוצא צבא לישראל” סך הכל נמנו 601,730 איש. אמנם ישנו מתאם סביר בין שני המפקדים, אבל מה שמעורר בעייתיות לא מעטה היא מדוע נמנו במפקד רק בני עשרים ומעלה יוצאי צבא? החזקת צבא מתאימה למסגרת מדינתית ולא לנוודים.צבא דורש הקצאת משאבים,מחנות,אימונים וייצור נשק.במצרים ודאי שלא יכלו להקים צבא.עבדים נושאי נשק זה הדבר האחרון שכל שליט חפץ חיים היה מרשה לעצמו.נראה שמפקד או מפקדים אלה התקיימו כאשר העם ישב בארץ במסגרת מדינתית ריבונית ואת המספרים ייחסו מתוך צורך מסוים גם ליציאה ממצרים.

בשמות יח מסופר על מפגשם של משה וחותנו יתרו שקרוב לוודאי היה מרגש מאוד מאחר וזו היתה פגישה ראשונה ביניהם מזה שנים.יתרו ראה את משה בעבודתו השיפוטית וייעץ לו ליעל אותה מאחר שהיא איננה יעילה מכיון שמשה שפט את כל בית ישראל.יתרו מייעץ לו למנות למנות שרי אלפים,שרי מאות,שרי חמישים ושרי עשרות ורק את המקרים הקשים יש להביא לטיפולו האישי.משה שגדל בבית פרעה הכיר היטב את המערכת הביוקרטית המצרית ולא היתה שום סיבה שלא יאמץ לעצמו את כלליה ככלי עזר בניהולו של העם.הוא לא היה זקוק לעצתו של יתרו לצורך זה. אם נאמץ את ההנחה כי יצאו ממצרים לפחות כ-2 מליון איש חסרים כאן שני דרגי ביניים נוספים במדרג השיפוטי שרי ריבוא ושרי 100,000 שאם לא כן עדיין ישאר מספר גדול מדי של מקרים המחכים לטיפולו האישי של משה.היקף עבודה שעדיין יכול היה להתישו. העובדה שהדרג הגבוה ביותר במדרג השיפוטי הוא שרי אלפים יכולה לתת אינדיקציה על סדר הגודל האמיתי של היוצאים ממצרים.מספר קטן של עשרות אלפים לכל היותר.

תארוך המסע המדבר

מסעם של בני ישראל במדבר נמשך 40 שנה. יש לכך אזכורים מעוררי עניין. בשמות טז נאמר : “ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת. את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען”. נקודת המבט היא רטרוספקטיבית אל העבר ,מה שאומר שטקסט זה נכתב הרבה לאחר סיום מסעי העם במדבר. בספר במדבר יד בעקבות מסעי המרגלים חמת זעמו של אלוהים עלתה. הוא רצה להשמיד את העם ורק בעקבות תחנוניו של משה התרצה וריכך את העונש. הדור הנוכחי ימות מוות טבעי תוך כדי המסע במדבר ורק הצעירים,הדור הבא,יזכה להגיע לארץ המובטחת. “בניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה ינשאו את זנותיכם עד תום פגריכם במדבר”(במדבר יג 33 ).מדובר כאן ביחס לעתיד הצפוי. הציטוטים השונים מראים שמדובר בשני מקורות שונים שצורפו ביחד. האם הטקסט השני נכתב בזמן ההתרחשות? התיאור הניתן הוא דיאלוג בין משה ואלוהים ואהרון הוא שומע סביל. האם אהרון יכול היה באמת לרשום את תמליל השיחה ? קשה להאמין וזאת בשל מעמדו ומעורבותו האישית במכלול היחסים שבין משה ואלוהים,מה עוד שכאח של משה אין הוא יכול להיות אובייקטיבי. תיאור נוסף של המסע במדבר ניתן בספר דברים א' 3: “ויהי בארבעים שנה במדבר בעשתי עשר חודש תשרי באחד לחודש דיבר משה אל בני ישראל ככל אשר ציווה יהוה אותו אליהם”. כתיבה עם פרספקטיבה שיכולה להעשות הרבה לאחר ההתרחשות עצמה. ארבעים שנה הם תקופה לא קצרה בחיי אדם ותיאור של מהלך חיים כזה בין שהוא נמסר בעל פה או בכתב מחייב התייחסות לאירועים שונים ולמועדיהם.בתיאור מסעות ישראל במדבר ישנו אמנם תארוך אך הוא מצומצם.ישנה התייחסות רק לחלק מהאירועים.

תארוך ראשון מופיע בשמות טז 1-3 ובו נאמר: “ויסעו מאילם ויבואו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אילם בחמשה עשר יום לחודש השני ליציאתם ממצרים. וילינו כל עדת בני ישראל על אהרון במדבר ויאמרו אליהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד יהוה בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באוכלנו לחם לשובע כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הרעב הזה”.

תארוך שני בספר שמות יט 1-2 נאמר: “בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר” ומספר ימים לאחר מכן מתרחש מעמד הר סיני.

תארוך שלישי בספר במדבר א' 1-3 נאמר: “וידבר יהוה אל משה במדבר סיני באוהל מועד באחד לחודש השני בשנה השניה לצאתם מארץ מצרים לאמור: שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגולתם. מבין עשרים ומעלה תפקדו אותם לצבאותיהם אתה ואהרון”.

תארוך רביעי בספר במדבר ט' 1-2 : “וידבר יהוה אל משה במדבר סיני בשנה השניה לצאתם מארץ מצרים בחודש הראשון לאמור: ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו”.

תארוך חמישי בספר במדבר י' 11-12 : “ויהי בשנה השנית בחודש השני בעשרים בחודש ועלה הענן מעל משכן העדת ויסעו בני ישראל למסעיהם במדבר סיני וישכן הענן במדבר פארן”.

תארוך שישי בספר במדבר לג' 3-5 : “ויסעו מרעמסס בחודש הראשון בחמשה עשר יום לחודש הראשון ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים. ומצרים מקברים את אשר היכה יהוה בהם כל בכור ובאלוהיהם עשה יהוה שפטים. ויסעו בני ישראל מרעמסס ויחנו בסוכות”.

תארוך שביעי בספר במדבר לג 38-39 : “ויעל אהרון הכהן אל הר ההר על פי יהוה וימת שם בשנת הארבעים מצאת בני ישראל מארץ מצרים בחודש החמישי באחד לחודש”.

מדוע מספר התארוכים הוא כה מצומצם? הכתוב אינו מתארך את כלל האירועים,כל שכן אירועים מרכזיים כמו קריעת ים סוף,התמרדויות כדוגמת זו של קורח ובני עדתו,מועד בנייתו של עגל הזהב שמבחינת חשיבותו התיאולוגית אינו פחות ערך מזה של מעמד הר סיני. מעמד הר סיני גם הוא אינו מתוארך ורק אפשר להעריך מתי התרחש,כנראה זמן קצר לאחר התארוך השני. ומה עם המפגש בין משה וחותנו יתרו? מה שמעורר ענין הוא התארוך בספר במדבר ט' 1-2 שמבחינה הגיונית היה צריך לבוא קודם לתארוך השלישי בפרק א' 1- 3 .מבחינה זו פרק ט' היה צריך לפתוח את ספר במדבר.

מצוקות מזון

במהלך מסעו במדבר העם התלונן מספר פעמים על מחסור במים ובמזון. מצוקה זו התעוררה לראשונה לאחר טביעת פרעה רכבו ופרשיו בים. כאשר הגיעו למדבר שור “לא מצאו מים ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם על כן קרא שמה מרה.וילונו העם על משה לאמור מה נשתה”(שמות טו 22-24 ).על פי מצוות האל משה השליך עץ אל המים ,המים הומתקו ונמצאו ראויים לשתייה. התחנה הבאה “אלמה ושם שתים עשרה עיינות מים ושבעים תמרים ויחנו שם על המים”(שמות טו 27 ).

בני ישראל חשו במצוקה כאשר הגיעו “אל מדבר סין אשר בין אילם ובין סיני בחמשה עשר יום לחודש השני לצאתם מארץ מצרים וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרון במדבר”(שמות טז 1-2 ).כתגובה אלוהים נתן להם לאכול בשר בערב ולחם בבוקר.לגבי הבשר,עופות שליו,לא נמסר כמה זמן עמד לרשותם אבל את המן אכלו ארבעים שנה עד בואם אל ארץ כנען. עם הגיעם לרפידים שוב נתקלו במחסור במים. על פי דבר האל משה מכה על הצור “ויצאו ממנו מים ושתם העם”(שמות יז 6 ).המצוקה התעוררה שוב והעם דרש בשר.אלוהים הבטיח כמויות כה גדולות של בשר עד שזה ימאס עליהם. ומה הם קיבלו ,עופות שליו(במדבר יא ).בהגיעם לאדום המצוקה התעוררה מחדש (במדבר כא 5-8 ).במקום לפתור את הבעיה אלוהים מענישם ,משלח בהם נחשים ושרפים וממית רבים מהם. רק בהגיעם לבארה האל נותן להם מים(במדבר כא 16 ).

המקום היחידי במדבר בו אפשר למצוא מים הוא בנאות מדבר.מכיון שלכל אורך המסע מחסור זה עורר מצוקות קשות ברור שהמים שנמצאו לא היו בכמויות נאותות כדי להרוות את צמאונם של 2 מליון איש.מים בכמויות מצומצמות יכולים לתת מענה למספר קטן של אנשים , מה שמחזק את ההערכה בדבר סדר הגודל של היוצאים ממצרים.המזון היחידי שאותו הכירו היה המן ובתקופות מסויימות השליו.איך אפשר לאורך תקופה ממושכת לאכול רק פריט מזון אחד? זה היה נמאס עליהם, מה עוד שהתבססות על פריט מזון אחד בלבד היתה מעוררת בעיות רפואיות.גם בעת העתיקה ידעו כי יש לגוון את מקורות המזון.

והנה “בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחודש הראשון לאמור ויעשו בני ישראל את פסח במועדו”(במדבר ט' 2 ).מהיכן נמצא המזון לעריכת החג ומה פירושו של דבר כי החג נחוג במועדו? האם לפני כן הוא לא נחוג במועדו? וכמה זמן נחוג שלא במועדו? כדי שחג יתקיים במועד מסויים צריכה להתקבע איזו שהיא מסורת והרי על פי הכתוב חגיגת הפסח התקיימה כבר בשנה השנייה ליציאה ממצרים.אפשרות שיש להביאה בחשבון היא כי החלו לחגוג את החג שנים לאחר היציאה ממצרים. דבר נוסף שיש להביא בחשבון הוא שחגים מתאימים ליושבי ישיבת קבע ולא לנוודים,שבראש דאגתם עומדת בעיה אחת בלבד והיא השרדות.

מעמד הר סיני

מעמד הר סיני הוא האירוע המרכזי ביותר במסעות ישראל במדבר מאחר ובו כפי שהכתוב מציין קיבל עם ישראל את התורה מהאל. אם לתאר את האירוע במונחים בני ימינו מדובר בחזיון אור קולי בעל נופך דרמטי ביותר. על פי המתואר עם ישראל צווה לא להתקרב להר סיני מכיון שכל המתקרב אליו מות יומת(שמות יט 12-13 ). למעמד זה קדם שלב מכין בו משה נקרא על ידי אלוהים לעלות על הר סיני ובו הנחה אותו מה לומר לעם והתנאי שהוא הציג לבני ישראל “ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ.ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש”.(שמות יט 5-6 ). משה ירד אל העם והעביר לו את עשר הדברות באופן ישיר ובהמשך העביר את שאר דברי האל ביחס למזבח האדמה שעליו יזבחו לו(שמות כ' 24-26 ). ברקע “כל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר העשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק” (שמות כ' 18 ).בהמשך ניתנת סדרה של חוקים שעל העם למלא(שמות כא-כד). סדרה זו פותחת במשפט :”ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם(שמות כא 1 ).האם יש כאן הבחנה בין עשרת הדברות שאותם כולם שומעים לבין משפטים אשר רק משה שומע?

האם משה היה לבד על הר סיני? לפני תחילתו של המעמד אמר אלוהים למשה: “לך רד ועלית אתה ואהרון עמך והכוהנים והעם אל יהרסו לעלות אל יהוה פן יפרץ בם”(שמות יט 24 ). בפרק כד 1-2 נאמר : “ואל משה אמר עלה אל יהוה אתה ואהרון נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל והשתחוויתם מרחוק וניגש משה לבדו אל יהוה והם לא יגשו והעם לא יעלו עימו”. בשביל מה הכפילות? מיד לאחר מכן משה סיפר “לעם את כל דברי יהוה ואת כל המשפטים”(שמות כד 3). האם משה יכול היה לזכור סדרה ארוכה כל כך של משפטים, אלא אם כן היה לו זיכרון פנומנלי.משסיים את דבריו “ויכתוב משה את כל דברי יהוה”(שמות כד 4 ). האם לא סביר יותר שמשה קרא לעם את המשפטים מהכתוב,דבר שמקבל אישור בשמות כד 7 בו נאמר “ויקח את ספר הברית ויקרא באוזני העם”.

בהמשך הפרק נאמר: “ויעל משה ואהרון נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל ויראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הסיפור…ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו(שמות כד 9-10 ).כאן התרחש דבר מוזר.כל מי שהיה עם משה ראה את אלוהים ולא קרה לו שום דבר ולפי הנאמר בפסוק 1 הם היו מרוחקים ממקום המפגש בין משה ואלוהים.על פי פסוק זה הם לא ראו את אלוהים בכלל.בשמות כד 12 משה כמצוות האל עלה על ההר כדי לקבל את לוחות האבן ,התורה והמצוות(שמות כד 12 ).בשביל מה לקבל את החוקים כאשר בפסוקים קודמים כבר נאמר שמשה העלה את החוקים על הכתב? הפרק מסתיים בפסוקים הבאים: “וישכון כבוד יהוה על הר סיני ויכסו הענן ששת ימים ויקרא משה אל משה ביום השביעי מתוך הענן. ומראה כבוד יהוה כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל.ויבוא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהיה משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה”(שמות כד 16-18 ).שוב מתואר חזיון אור קולי.לצורך מה האל מדבר אל העם לא ברור ולא ברור מה עשה משה בתוך הענן. השאלה הלא מובנת ביותר היא מה עשה משה על ההר ארבעים יום וארבעים לילה.נמסר כאן תיאור מבולבל ביותר. הרושם המתקבל הוא שתיאור זה נכתב זמן רב לאחר ההתרחשות,אם אכן היתה התרחשות כזאת והרבה פרטים הלכו לאיבוד במרוצת הדורות. עולה גם החשד שכל החזיון הזה היה מעשה ידי אדם. יתכן מאוד שמשה אשר גדל בבית פרעה רכש השכלה רחבה ביותר,לרבות שימוש באמצעים פירוטכניים אותם ניצל כדי ליצור מעמד מלא הוד והדר שישאיר את חותמו על בני ישראל(בל נשכח שידיעותינו על עולם התוכן המדעי וההנדסי של מצרים בעת ההיא הוא חלקי).

בעקבות מעשה העגל משה החליט להעניש את העם ופונה לבני שבט לוי “ויאמר להם כה אמר יהוה אלוהי ישראל שימו את חרבו על יריבו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו.ויעשו בני לוי כדבר משה ויפול מן העם כשלשות אלפים איש”(שמות לב 27-28 ).משה נתפש כאן כאדם קנאי לאלוהים ובהוראתו המפורשת נעשה טבח בעם על מעשה עגל הזהב ורק לאחר מכן הוא פנה לאלוהים וביקש ממנו כפרה על העם(שמות לב 31-32 ).המקום היחידי במקרא בו מתוארת קנאות כה רצחנית לאל היא בסיפורו של אליהו הנביא שטבח 400 נביאי שקר על הכרמל.יכול להיות שסיפור מעמד הר סיני נכתב בסמיכות לפעילותו ההיסטורית של אליהו הנביא.

בהמשך הכתוב מספר כי אלוהים מצווה על משה “פסול לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר שברת. והיה נכון לבוקר ועלית בבוקר אל הר סיני ונצבת לי שם על ראש ההר”(שמות לד 1 ).משה פיסל שני לוחות אבנים כמצוות האל ועלה איתם על הר סיני. האם בן אדם בן 80 מסוגל לעבודה כזו שדורשת מאמץ פיזי רב? משהגיע משה אל פסגת ההר הוא כתב את דברי האל. משה היה על הר סיני “ארבעים יום וארבעים לילה לא אכל ומים לא שתה ויכתוב על הלוחות את דברי הברית עשרת הדברים”(שמות לד 28 ).האם לכתיבת עשרת הדברים על הלוחות יש צורך בתקופה כה ממושכת? הרי מדובר בטקסט קצר. איך אפשר לחיות תקופה כה ממושכת בלי אוכל ובלי מים ומשה הוא אדם מבוגר מאוד? ואם משה היה על ההר לבד איך ידעו שהוא לא אכל ולא שתה?

בספר דברים סיפור מעמד הר סיני בא מפי משה עצמו: “בעלותי ההרה לקחת לוחות האבנים לוחות הברית אשר כרת יהוה עמכם ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה לא אכלתי ומים לא שתיתי ויתן יהוה אלי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלוהים ועליהם כל הדברים אשר דיבר יהוה עמכם בהר מתוך האל ביום הקהל”(דברים ט' 9-10 ). השאלות המתבקשות: האם האל נזקק היה לארבעים יום כדי להכין את לוחות הברית? האל הרי יכול להכינם כהרף עין.לצורך מה צריך היה משה לשהות ארבעים יום וארבעים לילה? והשאלה שמקודם שאלנו,איך אפשר להתקיים במשך תקופה כה ארוכה ללא אוכל ומים. כאשר משה חוזר לעם ובידיו לוחות הברית,למראה עגל הזהב ורצונו של האל להכריתם מספר משה: “ואתנפל לפני האל כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי על כל חטאתכם אשר חטאתם מעשות הרע בעיני יהוה להכעיסו”(דברים ט' 15 ).לא מספיקה ההרעבה העצמית בפעם הראשונה, אלא באה הפעם הרעבה עצמית נוספת כאות מחאה ותחינה מהאל כי לא יוציא לפועל את כעסו. אלוהים מתרצה ועל פי מצוותו משה עולה על הר סיני ומכין לוחות ברית וארון עצי שטים שבו הושמו לוחות הברית(דברים י' 1-3 ).למה הפעם משה מפסל בעצמו את לוחות הברית ולא אלוהים ומנין השיג את עצים לעשיית הארון וגם הפעם משה היה על ההר ארבעים יום וארבעים לילה(שם 10 ).משה לא מספר אם אכל ואם שתה בתקופה זו.

מדוע חוזר על עצמו המספר ארבעים? משך הנדודים של ישראל במדבר הוא ארבעים שנה. בכל המקרים הקשורים לחציבתם של לוחות הברית וחריטת עשרת הדיברות עליהם, משה שהה על ההר הרבה מעבר לדרוש ופעמיים לא אכל ולא שתה ארבעים יום וארבעים לילה. עולה על כן האפשרות שזה נעשה בכוונת מכוון על ידי מי שכתב או כתבו את ספר התורה.יצירת מספר שתהיה לו משמעות מיסטית וחשיבות תיאולוגית.האם מדובר באקט פגני שאי אפשר היה להימנע ממנו וזאת מהסיבה שאין שום אפשרות לעשות מעבר חד מפולחנים פגניים לאמונה מונותאיסטית? ולמה נבחר דווקא המספר ארבעים?

עגל הזהב ואוהל שם

בעקבות מעמד הר סיני מתרחשים שני אירועים מכוננים בעלי משמעות תיאולוגית רבה ביותר והם מעשה עגל הזהב והקמת אוהל שם. הכתוב מתאר בפרטי פרטים את מהלך הקמת אוהל שם ובצורה תמציתית את מהלך פיסולו של עגל הזהב.המסורת טיפלה באירועים אלה בצורה מעמיקה ביותר,אבל אם נתייחס לצד החומרי הקשור להקמתם של אלה נבחין במספר דברים מעוררי עניין. ראשית, חומרי הגלם שהיו דרושים לכך. הכתוב מציין כי השתמשו בכסף,בנחושת,בזהב ובעצי שיטים.מהיכן השיגו חומרים אלה? על פי הכתוב חומרים אלה הגיעו מתרומות.האם סך התרומות הספיקו לכך? מרכיב חשוב שהשתמשו בו הוא עץ ובמדבר אין עצים. מהיכן השיגו אותו? שאלת היסוד השניה מתייחסת לכך שהקמתם של מוקדי פולחן דורשת אמצעים חצי חרושתיים וזה מתאים למי שיושבים ישיבת קבע, לאוכלוסייה עירונית ולא לנוודים אשר בראש מעייניהם עומד רק דבר אחד הישרדות. גם אם תיאורים אלה אכן התרחשו הרי שהחניות והנדידות חייבו פירוק והרכבה קבועים של אוהל שם.לגבי עגל הזהב שאלה זו היא פחות קריטית,מאחר ומספר הפריטים הנישאים הוא מצומצם,מה עוד שעל פי התיאור מדובר באקט חד פעמי. מכל מקום מדובר בהערכות לוגיסטית כבדה שרק מכבידה על הנודדים. קרוב לוודאי שמדובר באירועים שהתרחשו,אם אכן התרחשו, הרבה לאחר שמסע הנדודים הסתיים.

עמוד הענן ועמוד האש ביציאה ממצרים

בשמות יג 20-22 אומר הכתוב: “ויסעו מסוכות ויחנו באיתם בקצה המדבר ויהוה הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד האש ולהאיר להם ללכת יומם ולילה לא ימוש עמוד הענן ועמוד האש לילה לפני העם”. על פי הכתוב המוני בית ישראל צעדו ללא הפסק .האם זה אפשרי בכלל? גם אם כך היה הדבר,זה אמור היה להיות בימים הראשונים ליציאה ממצרים,כדי לברוח כמה שיותר מהר על מנת שלא להיתפש על ידי הצבא המצרי שהחזיק חיל מצב לאורך הגבול.נוסף על כך,בשעת מנוסה קשה לשמור על הסדר בפרט כאשר מדובר בהמונים.אי אפשר ללכת יומם ולילה ללא הפסק מכיון שבסופו של דבר יש לבצע חניות ביניים למנוחה ולצבירת כוח. מן הדין שההתקדמות תעשה בלילה או בשעות הבוקר המוקדמות כאשר לא חם מדי.הצעידה תהיה נוחה יחסית.את זאת אפשר לעשות עם קבוצה קטנה של אנשים לא עם 2 מליון איש.קבוצה כה גדולה מטבע הדברים תהיה חשופה להתקפות מהצדדים. אם נתייחס לאותו ענן שליווה את העם כאשר פרעה התקרב אליהם “ויסע מלאך אלוהים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחוריהם ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחוריהם, ויבוא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ויהי הענן והחושך ויאר את הלילה ולא קרב זה אל זה כל הלילה”(שמות יד 19-20 ).לא כתוב שעמוד הענן היה מצידי מחנה ישראל.מה מנע את כוחו של פרעה לעקוף את עמוד הענן ולהתקיף מהצד? הכוח המצרי שהיו בו 600 רכב יכול היה לבוא מצידי המחנה או להתפצל לכוחות קטנים ואז עמוד הענן היה צריך לנוע במהירות ממקום למקום על פי הצורך או להתפצל למספר עננים לצורך זה. באפס זמן הוא לא יכול היה לעשות זאת שהרי כתוב במפורש:” ויסע הענן מפניהם ויעמוד מאחוריהם”. לעמוד הענן נדרש זמן כדי לעבור מצד אחד של המחנה לצד השני .קל וחומר היה צריך להיות בצדדים כדי למנוע התקפות מצריות מכיוון זה. במקרה כזה היה עליו לצמצם את מרווחי הזמן שבין מעבר למעבר ולמנוע מבעוד מועד התקפות של המצרים מהצד.

מלחמות

בשמות יז 8-13 מסופר על מלחמה שהיתה לעם ישראל עם העמלקים וכי ניצחם. איך חברה של נוודים יכולה להחזיק כוח סדיר של לוחמים? כוח לוחם זקוק לנשק,לאספקה סדירה ולהכשרה מקצועית ממושכת.לחברה של נוודים אין את המשאבים לניהול מלחמות.נוודים בעת העתיקה עשו שימוש בפשיטות על ישובים כדי להשיג את הדרוש להם. בכל תיאורי מסעות ישראל במדבר אין שום התייחסות לפשיטות. כאשר הגיע העם לקדש, משה ביקש ממלך אדום רשות לעבור דרך ארצו תוך הבטחה מפורשת כי לא יאונה כל רע למדינה ומלך זה סירב (במדבר כ' 14-21 ). משה לא כפה את עצמו על מלך אדום.אם נחזור למלחמה בעמלק נראה שישנה התייחסות מעניינת למשה: “והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה ואהרון וחור תמכו בידיו מזה ומזה אחד ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש”.(שמות יז 11-12 ). גם אם משה נתמך על ידי עוזריו כדי להחזיק את ידיו מורמות,עדיין החזקת ידיים במשך שעות היא מעייפת ובלתי אפשרית והרי מדובר באדם מבוגר מאוד.

מלחמות אחרות הן עם הכנעני מלך ערד, עם סיחון מלך האמורי ומלחמה עם מדיין. המלחמה עם מלך ערד התרחשה כאשר העם פנה לדרך האתרים. המלחמה נערכה בשתי מערכות. ישראל הפסידו במערכה הראשונה וניצחו במערכה השניה.לאחר מלחמה זו הוחרמו עריהם של הכנענים(במדבר כא 1-3 ).כשהגיעו לקרבת האמורים הופנתה אל אלה בקשה כמו אל מלך אדום לעבור דרך ארצו אך כאשר מלכם של אלה סירב,לא ויתרו לו.נפתחה מלחמה נגדו: “ויקח ישראל את כל הערים האלה וישב ישראל בכל ערי האמורי בחשבון ובכל בנותיה”(במדבר כא 25). ישנה כאן התיישבות קבע.האם מי שהתיישבו ישבו כאן לאורך זמן ופרשו מהנודדים? כן נכבשו אזורי ההשפעה של האמורי ותוך כדי קרבות “ויפנו ויעלו דרך הבשן ויצא עוג מלך הבשן לקראתם הוא וכל עמו למלחמה אדרעי…ויכו אותו ואת בניו כל עמו עד בלתי השאיר לו שריד וירשו את ארצו”( במדבר כא 35 ).בהמשך מתוארת מלחמה נגד מדין,מלחמה שבה נהרגו כל מלכיהם(במדבר לא 7-8 ).

עדויות שלעם היה צבא מסודר ומאורגן מוצאים בספר במדבר פרק א' בתיאור המפקד בהנחיות ביחס לאלה שיכללו בו. לגבי כל שבט נאמר כי יש לספור כל זכר בן עשרים שנה ומעלה,כל יוצא צבא. בפרק לא במסגרת הכנות לקראת המלחמה עם מדין כתוב: “וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שנים עשר אלף חלוצי צבא”(במדבר לא 5).תיאורים המתאימים יותר ליושבי קבע ולא לנוודים.

סיכום

כנגד השאלות והתהיות שמעורר סיפור מסעות ישראל במדבר צצה שאלת יסוד אחת והיא שמי שכתב או כתבו אותו,האם לא חשו עצמם בבעיות שבאופן סיפור העלילה? אם כן, למה כתבו אותו כפי שכתבו? סביר להניח שסיפור זה מעוגן באירוע שאכן התרחש והוא בריחת קבוצת אנשים ממצרים מכיון שהעבדות נמאסה עליהם.הקבוצה כללה לכל היותר מספר קטן של עשרות אלפים של אנשים.בידי הכותב או הכותבים היו מסורות שונות על דרכי הימלטותם ואולי גם חומר כתוב והחליטו להעלות את הכל על הכתוב בצורה מסודרת. אלא מאי? בהיות היהדות דת מונותאיסטית אין בה מיתולוגיות,גיבורים מיתיים וגיבורי אפוסים.חסרים היו אירועים ודמויות מכוננות שהמוני העם יוכלו להזדהות איתם.דמויות שאפשר להישען עליהן,לפנות אליהן ולהזדהות איתן.משעה שקמה ממלכת ישראל היתה מעין תחושה של ריקנות במסד היסטורי.צריך היה למצוא תחליף למיתולוגיות ולדמויות גדולות מהחיים שהיו נפוצות אצל עמים אחרים. על כן מי שהעלו על הכתב את ראשית ימי ישראל,לקחו אירוע שאכן התרחש והעצימו אותו תוך הוספת מימד ניסי. ברור שלמי שברחו ממצרים היו מנהיג או קבוצת מנהיגים והם היו צעירים יותר מהגיל המצוין של משה ואהרון. לאנשים מבוגרים אין את הכוחות הפיזיים והנפשיים להובלת מהלך כה דרמטי. את דמותו של משה העצימו למימדים פנתאוניים, דמות מכוננת של אומה. אחת הראיות הבולטות לכך היא תיאורו ככבד פה וכבד לשון כאשר נפגש עם פרעה.אבל לכל אורך המסע ובזמן עימותיו עם אלוהים אין הוא כבד פה וכבד לשון.הכתוב אינו מציין שבמקרים אלה הוא נעזר באהרון להעברת מסריו.

בעיה נוספת שיש להתייחס אליה הוא המפעל התחיקתי המונומנטלי הנמסר תוך כדי מסע ישראל. האם באמת משה כתב את קורפוס החוקים הזה? מפעל תרבותי מתאים לחברה היושבת ישיבת קבע בערים,למסגרת בעלת אופי מדינתי ולא לחברת נוודים. המפעל הספרותי היווני הכביר נכתב כאשר היוונים ישבו ישיבת קבע והקימו ישויות מדיניות ולא במסגרת נדודי העמים שלהם עד להתיישבותם.שילוב קורפוס חוקים זה בנרטיב של יציאת מצרים בא גם הוא מתוך מטרה להעצים את דמותו של משה. משה יותר משהיה דמות היסטורית היה דמות ספרותית ועל דמות זו נאמר “ממשה עד משה לא קם כמשה”.