האלים העבריים של האי פסחא

בחג הפסחא הנוצרי של שנת 1722 גילה הימאי ההולנדי קפיטן יעקוב רוגובין אי קטן באוקיינוס השקט הדרומי, במרחק של כ-3,000 קילומטרים מחופה של צ'ילה. קפיטן רוגובין נתן לתגליתו הגיאוגרפית את השם פסחא. על האי הצחיח, ששטחו כ-120 קמ"ר, היו באותה עת קצת יותר מ-100 בני אדם שחיו בו בתנאים המאפשרים בקושי שרידה פיסית בסיסית

האי פסחא התפרסם בזכות קרוב ל-900 פסלי אבן צפחה משונים שנמצאו בו, בהם גם ענקים רבים שמשקלם בין 50 ל-100 טונות. במשך שנים ארוכות היה האי אניגמה. ההיסטוריה של אוכלוסייתו, תכלית הקמתם של הפסלים והאמצעים והדרך שבהם הם נחצבו והוסעו למקומות הצבתם לאורך חופי האי, היו תעלומה היסטורית ותרבותית גדולה.

רק בשליש האחרון של המאה העשרים, בעקבות שורה של מאמצי מחקר ארכיאולוגי, אתנוגרפי ובלשני, ובסיוע ניסויים הנדסיים שנעשו באי עצמו, תמונת ההיסטוריה שלו מתחילה להתבהר. על פי מיטב הידע והסברות המקובלות כיום, אדמת האי פסחא היתה עדה להיסטוריה בת כ-1,300 שנה של ציוויליזציה אנושית שתחילתה במאה החמישית לספירה, בנדודים בים, בעלייה לאי ובהתנחלות בו. בתקופה שבין המאה האחת-עשרה למאה השש-עשרה היה גידול מתמיד באוכלוסיית האי הקטן. בסביבות שנת 1550 מנו התושבים 9,000 או עשרת אלפים נפש. הציוויליזציה של האי פסחא מצטיינת בין השאר בכך שבכל רחבי אוקייניה, אוסף האיים המיושבים במרחבי האוקיינוס השקט, היא היחידה שהשאירה אחריה כתב (רונגורונגו).

ואולם סופה של ציוויליזציית אי זה היה טרגי מאוד. במהלך שנמשך כ-120 שנה, שנים מועטות בלבד לפני גילוים בידי האדם האירופי, היו בני האי עסוקים במרץ בתהליך אינטנסיווי של הרג עצמי, בהכחדה ובהרס בפועל של הציוויליזציה שלהם עצמם. יש רגליים לסברה שאפילו תופעת הקניבליזם, מאכל בשר אדם, ליוותה את שקיעתה של תרבות האי פסחא, ולמעשה את התאבדותה.

האי הצחיח שנגלה לעיניהם של הספנים ההולנדים במאה השמונה-עשרה היה לפנים גן פורח ירוק. יערות של דקלים וצמחייה עשירה אחרת האופיינית לאיי האוקיינוס השקט עיטרו את פניו. ראשית חורבנו של האי היתה בפתיחת תהליך של פגיעה וקיצוץ בנכסי העושר הטבעי שלו.

האות לתהליך ניתן בסביבות השנה 1600 בידי מנהיגי העם וכוהני הדת שלו. הם החלו מעודדים את בני עמם לפתוח בפעולות שיטתיות של כרסום והשמדה של אמצעי המחיה והמשאבים הבסיסיים של האי. הדעיכה וההכחדה הפיסית של ההתיישבות האנושית באי היו קשורות קשר אמיץ עם צמיחתה של תרבות פסלי הענק המסתוריים. התרבות הנכחדת לא השאירה שום כתבים או רישומים שיעידו במפורש על טיב המדרון שבו הידרדרה ב-120 השנים האחרונות לקיומה. מסיבה זו יש אי-ודאות בידע שלנו, הן על הפן התרבותי, הדתי והפוליטי של התרבות השוקעת והן על הפן הטכנולוגי-ההנדסי שלה, זה שאיפשר את הקמת המונומנטים האדירים שהותירה אחריה. עם זאת, על פי סימנים שונים בשטח, וכן מתוך הכרת הפסיכולוגיה האנושית, אפשר לשער במידה רבה של מהימנות מה היו האלמנטים הבסיסיים שהביאו את תושבי האי האומללים אל אובדנם.

אחד הגורמים העיקריים לתהליך ההרס העצמי היה התעוררות דתית ופוליטית באי, עם יצירתו של פולחן הפסלים הגדולים. מנהיגי הציבור קראו לאזרחי האי פסחא לתת את כל אשר להם, וכן להעמיד בפיקוח ובשליטה של רשויות השלטון את כל משאבי הקיום של האי, הכל למען הקמת המונומנטים הענקיים. השלטון הפוליטי-הדתי הסביר לאומה, שהפסלים הם מעוזו של האי והערובה הכלכלית להמשך קיומו. המנהיגים וכוהני הדת סיפרו להמונים, שאלי האי השונים דורשים את הקמת פסלי הענק לכבודם, ורק כיבוד רצון האלים ומילויו בשלמותו יוכלו להבטיח את עתידם.

בעם לא התעוררה שום אופוזיציה לשלטון, וההמונים החלו לשתף פעולה עם השליטים בפרויקט ארוך טווח של כריתת מטעי הדקלים, תפארתו של האי והבסיס העיקרי של מחייתו. כל העצים והמשאבים האחרים של האי פסחא היו קודש למבצעי ההנדסה של עבודות החציבה והפיסול באבן, ובעיקר לצורך הפרויקטים האדירים של העברת פסלי הענק לאתרים שנבחרו על ידי הרשויות להצבתם. אלה היו פזורים בעיקר לאורך חופי האי, חלקם במרחק של קילומטרים רבים ממחצבות האבן.

ההישגים ההנדסיים והתחבורתיים היו מרשימים ביותר. שרשרת הפסלים אמנם הוקמה בהצלחה בתוך דורות ספורים בכל רחבי האי, בד בבד עם חיסולה המוחלט של כל מעטפת הצמחייה שלו. אין ספק שלאלי האי פסחא לא היתה כל סיבה לא להיות מרוצים ממעשה ידי מאמיניהם.

השמדת צמחייתו של האי פסחא הרסה כליל את מקור החיים העיקרי של תושביו. המחסור הגובר באמצעי מחיה בסיסיים, עם הצטמצמות מקורות המזון, היה הוכחה חותכת שהציגו השליטים להמונים, שהצורך בריצוי האלים נעשה דחוף עוד יותר ואף קריטי. ההשקעות בפרויקטים הענקיים צברו תאוצה, וקצב השמדתם של משאבי האי גבר ללא הרף. אולם התגברות המחסור גם הביאה עמה סכסוכים, מריבות ומלחמות פנימיות על מקורות המחיה ההולכים ומידלדלים. השנאה העצמית, האלימות ושפיכות הדמים גברו אף הן בהתאם, עד להכחדה העצמית המלאה למעשה, בסופו של התהליך.

איננו יודעים בדיוק מה היו שמותיהם של אלי האי פסחא שלכבודם ולמענם הוקרבו עמודי התווך של הקיום האנושי בו. משערים שאחד מהם כונה בפי השליטים העשירים של האי, בתרגום לעברית, בשם "חלוקה שוויונית של משאבי החינוך". אל אחר כונה בשם "ייעול המינהל האקדמי". היה שם גם אל אחד שקראו לו "מתן הזדמנויות לכולם", אחיו של האל "תואר אקדמי לכל". שמו של אלוה אחר בפנתיאון הדתי של תרבות האי פסחא סמוך להתחסלותה היה "מעורבות חברתית". שמותיהם של שני אלים ידועים היו "רב-תרבותיות" ו"בית משפט ייצוגי". בנו של השני נקרא "בית משפט לחוקה".

איננו יודעים גם מה היתה צורת מטעי הדקלים שכיסו את פני האי בימי תפארתו. יש סימנים לכך שהיו שם לפחות שני מטעי דקלים גדולים במיוחד שנכרתו, ועציהם הכרותים שימשו גלגילות להעברת כמה פסלי ענק, מייצגי האלים הנ"ל, מצד אחד של האי לצדו השני, לתפארת אלוהי האי. אחד המטעים נשא את השם "בית המשפט העליון". שמו של המטע החשוב השני היה "אוניברסיטאות המחקר".

בימי הזוהר של ציוויליזציית האי פסחא, שני מטעים אלה היו מוגנים על ידי החוק, לכן לעקירתם נדרשה חקיקה מיוחדת. אולם באווירה ששררה באי בעידן הדמדומים של תרבותו, ממשלת האי לא התקשתה כלל להעביר את החוק הדרוש בפרלמנט. רוב מכריע של חבריו היו שותפים להתלהבות הלאומית והדתית שאחזה באי ולפולחן הלא-מבוקר של אלוהיו, שגם גם כמה אנשי רוח ואינטלקטואלים בולטים בחברה של האי פסחא היו שותפים לו. החוק המצווה על כריתת שני המטעים, למען שמם וכבודם של כל האלים האלה, עבר במהירות שלוש קריאות בפרלמנט, על אף התנגדותם הנחרצת של מומחי החקלאות והכלכלה, אלה שאותה חברה עצמה הפקידה בידם את המטעים, לעבדם ולשמרם.

אחרי כריתתם של שני מטעי הדקלים הגדולים, "בית המשפט העליון" ו"אוניברסיטאות המחקר", הדעיכה היתה תלולה ומהירה. בתוך זמן קצר הגיעה חברת האי פסחא למצב של "איש את רעהו חיים בלעו", פשוטו כמשמעו. רק שנים מעטות לאחר מכן, לקפטן רוגובין ההולנדי לא נשאר לגלות אלא את מערומי האי ואת קומץ אחרוני האנשים שעוד שרדו על פניו.

הופיע במקור בהארץ: 11/01/02