על דרקונים, כימרות ושעונים- ספיישל שאלות ותשובות

הנה מספר שאלות מעניינות ולא שגרתיות שהעלו מאזיני 'עושים היסטוריה' בפרק מיוחד שכולו הוקדש לשאלות ותשובות

דרקון מאוייר על ספר ילדים
דרקון מאוייר על ספר ילדים

(המאמר לקוח מתוך התוכנית 'עושים היסטוריה!', פודקאסט דו שבועי על מדע, טכנולוגיה והיסטוריה )

ליאור מלמד שואל: מה היה קורה אילו לא היו מפסיקים את ההכלאות בין בני אדם לבעלי חיים ומשמידים את התאים הנוצרים?

לפני שנשיב על השאלה 'מה יקרה אם לא נפסיק את הניסוי ונשמיד את התאים הנוצרים?', אולי כדאי לבדוק מדוע מפסיקים את הניסויים הללו בכלל. התשובה לשאלה זו טמונה במטרתם של הניסויים.

המדענים שמבצעים ניסויים גנטיים בהם מערבבים גנים אנושיים וגנים של בעלי חיים, לא עושים אותם רק כדי לראות מה ייצא. לניסויים האלה יש מטרה ברורה. קבוצת מדענים בריטיים, למשל, השתילה דנ"א אנושי (דנ"א הוא החומר הגנטי שלנו, שמעביר את התכונות שלנו מדור לדור) בתוך תאים של פרה- מתוך מטרה לבחון את התגובה של התאים המתקבלים לטיפולים מסוימיים במחלת אלצהיימר. לצורך הניסוי הפרטני הזה, אין צורך לגדל יצור מושלם ובוגר- מספיקים כמה עשרות תאים במבחנה. ברגע שמסתיים הניסוי, התאים עשו את שלהם והם מושמדים.

בניסויים אחרים דווקא רצוי לגדל יצור בוגר. ישנם חוקרים ששינו את החומר הגנטי של עיזים כדי לגרום להן להפיק בחלב תרופות שטובות לבני אדם: מעין 'בית חרושת' ביולוגי. במקרה הזה, משנים אך ורק את הגנים הספציפיים שנדרשים כדי לייצר את התוסף בחלב. העז עדיין נראית כמו עז, מתנהגת כמו עז רגילה לחלוטין, ואוכלת את מה שעיזים אוכלות, שזה כמובן גבינת עיזים.

צריך להבדיל בין שני סוגים שונים של 'ערבוב גנטי'. הסוג הראשון מכונה 'כימרה' (Chimera), והוא מצב שבו באותו יצור ישנם שני סוגים של תאים בעלי חומר גנטי שונה לחלוטין. למשל, הלב עשוי מתאים שיש בהם חומר גנטי מסוג אחד, והכבד מחומר גנטי שונה לחלוטין. אם לתת דוגמא פשוטה, זה כמו מכונית שיש בה גיר הילוכים ארופאי ומושב נהג של מכונית יפנית (ירחם האל על מי שיש לו רכב כזה). במציאות, כימרות עשויות להיות שימושיות מאוד: למשל, חזיר שבו גדל כבד אנושי עם תאים אנושיים למהדרין, אותו ניתן להשתיל אחר כך בחולים ללא חשש מדחייה.

השם 'כימרה' מגיע אלינו מהמיתולוגיה היוונית, שם הכימרה הייתה מפלצת איומה שהייתה שילוב של כל מה שהפחיד את היוונים הקדומים: ראש של אריה, גוף של עז, זנב של נחש ועוד קומבינציות דומות. הכימרה חוסלה על ידי הגיבור בלרופון שהיה רכוב על הסוס המכונף פגסוס, אבל שמה נותר עימנו עד היום.

הסוג השני של תערובת גנטית הוא יצירה של דנ"א משולב- דהיינו, באותו התא ישנו חומר גנטי מהחיה המקורית, וגם דנ"א אנושי. במקרה כזה מקבלים יצור שיש לו תכונות שחלקן אנושיות וחלקן חייתיות, כמו למשל החיידקים שמפיקים אינסולין אותם הזכרתי בדוגמאות הקודמות. אם לוקחים את הרעיון צעד אחד קדימה, אל תחום המדע הבדיוני, אנחנו עשויים לקבל אדם משופר (ParaHuman), מעין סופרמן. למשל, אצן עם כוח מתפרץ כשל צ'יטה, או רקדנית עם גמישות חתולית. מצד שני, יכול להיות שנקבל משהו שיהיה קרוב יותר לצבי הנינג'ה- מי יודע. לסוג הזה של ניסויים קמה ההתנגדות הקשה מצידם של אנשים שטוענים שהשילובים האלה הם בלתי מוסריים, אבל זה דיון מסובך ומורכב שכדאי להשאיר אותו לפעם אחרת.

יניב דובובסקי שואל: מדוע חילקו את היממה לעשרים וארבע שעות, ואת השעה לשישים דקות ואת הדקה לשישים שניות? האם מקור השם 'שנייה' (Second) בא מהחלוקה השניה של השעה?

זו אכן שאלה מרתקת. אנחנו כל כך רגילים לחלוקה של הזמן לחודשים, ימים, שעות, דקות ושניות- חלוקה שאנחנו גדלים לתוכה ולומדים אותה ממש מינקות- שהיא נראית טבעית וברורה מאליה. אבל כשבוחנים את חלוקת הזמן המקובלת שלנו, מגלים שהיא משונה מאוד. את השנה אנחנו מחלקים לשניים עשר חודשים, אבל את השעה לשישים דקות. שיטת הספירה הרגילה שלנו, השיטה שבה אנחנו סופרים תפוחים או כסף, היא בכלל עשרונית. מדוע קיימת העירבוביה הזו?

הבלאגן הזה מעיד על ההתפתחות ההדרגתית של שיטות חלוקת הזמן מאז שחר ימי ההיסטוריה. השיטה שאנו משתמשים בה היום היא תוצאה של תיקונים, שדרוגים ותוספות של כל אותן השיטות הקודמות שאבותינו עשו בהן שימוש עוד מימי המערות.
החלוקה לימים היא ברורה: השמש זורחת ושוקעת- יום אחד. שלוש מאות שישים וחמישה ימים חולפים בכל שנה- את זה קל לראות לפי המסלול שעושה השמש בשמיים: בכל שנה, המסלולים חוזרים על עצמם. הירח מקיף את כדור הארץ פעם בחודש, שניים עשר פעמים בשנה- גם זו חלוקה ברורה.

האומנם? אבותינו הקדמונים הסתבכו כהוגן בגלל החלוקה ה"פשוטה" הזו. מסתבר ששנה היא לא בדיוק שלוש מאות שישים וחמישה ימים, אלא שלוש מאות שישים וחמישה ורבע ימים. הירח, לצערנו, מקיף את כדור הארץ פעם אחת בכל עשרים ותשע וחצי יום, ולא בכל שלושים יום בדיוק. הסטיות הקטנות הללו אולי נראות לנו לא משמעותיות, אבל על פני השנים הן מצטברות ומצטברות- עד שפתאום אנחנו מגלים שהאביב כבר לא מגיע באפריל, אלא באוקטובר!

יוליוס קיסר ניסה לפתור את הבעיה הזו בשנת 46 לפני הספירה. הוא הכריז שפעם בארבע שנים מוסיפים עוד יום לחודש פברואר- זו 'שנה מעוברת'- ובכך מתקנים את הסטייה הקטנה והאביב חוזר לאפריל.

אבל הבעיות לא נסתיימו כאן. מסתבר שאורך השנה הוא לא בדיוק שלוש מאות שישים וחמישה ימים ורבע, אלא קצת פחות מרבע. הסטייה הקטנה הלכה והצטברה באיטיות עד שאלף וחמש מאות שנים אחרי יוליוס, במאה ה-14, פתאום שמו לב ששוב פעם לוח השנה התחרפן לגמרי. הייתה סטייה של עשרה ימים בין לוח השנה לבין השמש, הירח והעונות. הבעיה היתה שעכשיו כבר לא היה קיסר רומאי רב עוצמה שהיה יכול להחליט איך יראה לוח השנה ומי שהעז להתנגד לו מצא את עצמו משוחח עם האריות בקולוסיאום. אירופה הייתה מחולקת למדינות ונסיכויות קטנות שכל אחת עשתה, בעיקרון, מה שהתחשק לה.

התחליף היחידי ליוליוס קיסר היה האפיפיור. הוא לא היה חזק כמוהו, אבל לפחות הייתה לו סמכות רוחנית על מיליוני מאמיניו ברחבי העולם. האפיפיור גרגורי השמיני החליט להקפיץ את לוח השנה עשרה ימים קדימה כדי לסגור את הפער מול המציאות. הוא גם הוסיף תיקונים קלים ללוח השנה של יוליוס, והפך אותו ללוח השנה הגרגוריאני.

החלוקה של היממה לעשרים וארבע שעות היא עתיקה יותר, והיא מיוחסת למצרים הקדמונים. הם המציאו את שעוני השמש, וחילקו את היממה לשניים עשר חלקים. מכיוון שהשעות היו תלויות בתנועת השמש, הן לא היו קבועות באורכן: בקיץ היממה ארוכה יותר ולכן השעות ארוכות יותר. בחורף היום קצר וגם השעות. היוונים הקדמונים ניסו לתקן את הבעיה הזו אבל רק עם המצאת השעונים המכניים במאה השש-עשרה, השעה הפכה להיות מידת זמן קבועה באמת.

החלוקה של השעה לשישים דקות, ושישים שניות לדקה אחת, מגיעה ככל הנראה מהבבלים. הבבלים השתמשו בשיטת החלוקה לשישים מכיוון שכך קל יותר לחשב שברים בראש, ללא דף ונייר: המספר שישים מתחלק באופן מושלם להמון מספרים: 2, 3,4,5,6,10,12,15 ו- 30. המספר עשר, לעומת זאת, מתחלק רק ל-2 ו-5. החלוקה הזו נשתמרה גם אצל היוונים העתיקים, בעיקר בכל מה שנוגע לניווט ואסטרונומיה. לצורך ניווט באמצעות הכוכבים, חילקו את השמים לשלוש מאות ושישים מעלות. כל מעלה חולקה לשישים דקות. בלטינית, החלוקה הזו מכונה Prate minute prima- החלוקה הקטנה הראשונה. Minute פרושו קטן, ואנחנו עד היום אומרים על משהו שהוא קטן שהוא 'מיני'. החלוקה של הדקה לשישים שניות מכונה Prate minute seconda, דהיינו- החלוקה הקטנה השניה. כשהומצאו השעונים שיכלו למדוד זמן ברזולוציה של דקות ושניות, הושאלה החלוקה הזו גם לעולם השענות.

איילון וקנין שואל: מה לא הגיוני למדענים בדרקונים? הרי ראינו כבר יצורים עם קשקשים ודינוזאורים עם כנפיים?

זו שאלה מעניינת. התגובה המיידית אליה היא 'דרקונים? איזו שטות!' הרי כולם יודעים שדרקונים הם רק המצאה דמיונית. אבל בהתבוננות מעמיקה יותר, והכרות עם המגוון העצום של בעלי חיים על כדור הארץ- אי אפשר לפסול את אפשרות קיומם של דרקונים אי שם בערפילי ההיסטוריה מבלי שנקדיש לעניין לפחות כמה דקות של מחשבה.

יש כמה סיבות טובות מדוע ניתן לחשוב שדרקונים (או יצורים דמויי דרקונים) היו קיימים בעבר. ראשית, דרקונים מופיעים באגדות העם בכמעט כל התרבויות האנושיות! אמנם בכל תרבות הדרקון מתואר אחרת, אבל הרעיון הבסיסי זהה. היצור המתואר הוא דמוי זוחל (נחש או לטאה גדולה), יש לו ראש גדול עתיר שיניים, זנב רב עוצמה וטפרים חדים על רגליו. ההבדלים בין התיאורים בתרבויות השונות נוגעים בעיקר בסממנים המיסטיים של הדרקונים: הדרקונים האירופאיים יורקים אש, למשל, ומתוארים כיצורים מרושעים שאוהבים לאכול בעיקר נערות בתולות. הדרקון הסיני, לעומתו, הוא חכם וטוב לב, לא בוקע לו להביור מהפה ואין לו העדפה קולינארית על סמך ההיסטוריה המינית של הקורבן.

ישנם גם הבדלים פיזיים: הדרקון האירופאי הוא מכונף, בעוד הדרקון הסיני חסר כנפיים ויש לו רעמת אריה. בכל זאת, העובדה שדרקונים מופיעים במגוון רחב של תרבויות מרמזת על כך שיש משהו בעצם רעיון הזה שהופך אותו לאוניברסאלי. האם ייתכן שאבותינו הקדומים הכירו בעבר דרקונים אמיתיים, ושזכרם של הדרקונים עבר מדור לדור אל האנושות כולה? האם היו אלה הדינוזאורים?

כנראה שלא. הדינוזאורים הגדולים נכחדו לפני יותר משישים מיליון שנה, הרבה לפני שבני האדם הופיעו בזירה או אפילו לפני שאבותינו הקופים התלבטו אם לרדת מהעצים יהיה צעד חכם. לא הייתה תקופה שבה בני אדם ודינוזאורים חיו זה לצד זה.
גם עניין האש שבוקעת מהפה הוא בעייתי. מכל מיני בעלי החיים על כדור הארץ, היצור היחיד שעושה שימוש באש הוא האדם. כדי לייצר חומרי בעירה בתוך הגוף, בעל החיים צריך להשקיע כמויות גדולות מאוד של אנרגיה- שהרי דלק נוזלי מכיל אנרגיה מרוכזת מאוד. סביר להניח שמבחינה אבולוציונית, כדאי יותר להשקיע את האנרגיה הזו בטקטיקות השרדות אחרות- כמו לרוץ מהר יותר, למשל.

מניין, אם כן, הגיע אלינו הדרקונים? התשובה אינה ברורה, אבל סביר להניח שיש כאן שילוב של מספר תופעות פסיכולוגיות מעניינות. הראשונה היא הפחד העמוק והמושרש שלנו מפני נחשים וחיות עתירות מלתעות, פחד שפיתחו אבותינו במשך מאות אלפי שנים- ייתכן והרעיון של הדרקון הוא משחק של הדמיון האנושי מול הפחד הזה. ייתכן והרעיון של הדרקון הוא 'מים' (meme)- פיסת מידע שמתאימה כל כך טוב לאופן שבו המוח האנושי עובד, שהיא מועברת מאדם לאדם כמו וירוס של שפעת. סיבה אפשרית נוספת היא עצמות הדינוזאורים שנתגלו מדי פעם במקומות שונים בעולם, שבשילוב הסיבה הקודמת עודדו את צמיחתן של אגדות אודות חיות גדולות ומאיימות.

הדרקון האמיתי היחיד המוכר למדע הוא דרקון הקומודו- לטאה אימתנית, שלושה מטרים אורכה, שחיה באיי אינדונזיה. הקומודו הוא טורף- אבל שיטת הציד שלו אינה מסתמכת באופן בלעדי על הזריזות שלו. על שיניו של דרקון הקומודו גדלות בקטריות קטלניות ביותר. הקומודו נושך את קורבנו, ואחרי מספר ימים הטרף צונח אל האדמה- מת כתוצאה מדלקת בקטריאלית קשה. זה אמנם עושה קצת פחות רעש מלהבות דרך הנחיריים- אבל תודו, זה לא פחות מרשים.

(המאמר לקוח מתוך התוכנית 'עושים היסטוריה!', פודקאסט דו שבועי על מדע, טכנולוגיה והיסטוריה )

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

17 תגובות

  1. הוגין:
    טוב, אז אינך מאמינה.
    ביטול העבדות באמריקה לא היה מגיע כך וגם אם היה מגיע היו עוד מיליוני עבדים סובלים עד להגעתו.
    את האוכלוסיה המדוכאת בארצות האיסלאם (כולל כל הנשים שבהן) האמונה שלך לא מעניינת.
    בכלל – הרעיון שהסובל ימתין בסבלנות (משורש סבל) עד שגורם הסבל ייתפקח (ואנשים שאינם סובלים – אין הרבה סיכויים שיזהו טעות בדרכם) נראית לי יותר כתעמולה של גורמי הסבל מאשר כדרך פעולה עבור הסובל.

  2. הוגין:
    אני משתדל לראות כל דבר באור בונה אבל בסופו של דבר אני נותן ביטוי לדברים שנראים לי יותר חשובים.
    את הדת אין טעם לראות באופן בונה כי תהליך בניית הדת נפסק לפני מאות שנים. לפעמים – כדי לבנות דבר חדש וטוב יש צורך להרוס את הדבר הישן.

  3. מוטי שלום,
    אינני יודעת לאיזה זרם הינך משוייך,אך אחרי הכל ,כל הזרמים מובילים
    הימה..מסתבר,מנסיון גובר,שגם המדעים,אחרי הכל חותרים לאמיתות
    ותובנות מושכלות..בדרכים המיוחדים שלהם.
    יתכן,שעליך לראות את התנ"ך,נאמר,כמטאפורה של כלל האמיתות,הגלויות
    והנסתרות,בהתאם למצבי התודעה,שהינך ואחרים מצויים בהם.
    מאוד ממליצה לך, לקרוא גם ספרות חיצונית של התנ"ך..שעד כה אולי
    לא הותר לך לגעת בהם,ואם אתה מתעניין במדעים עתידיים,קרא את מפתחות חנוך-של ג"י.ג"יהורטק,שהוא גם ארכיאולוג ידוע..יש עוד ועוד
    שכלל אינם סותרים,בסופה של הסאגה האנושית,אך מאירים לכולנו
    אורים נוספים..ואגב,קרא את הספר של יוכי ברנדס-למרות שהיא אישה
    מלומדת..מלכים ג,..באמת הגיע הזמן להפתח,ולהתפתח בכיוון הפורה.

    ולמיכאל,גם לך אני ממליצה בחום,לשחרר קצת את האנטגוניזם הטעון
    ייתכן ותראה עוד דברים יפים באור בונה..אני אומרת לך זאת,דוקא בגלל
    הערכתי לשכלך,ודרכי חשיבתך,האנליטית..חוץ מזה שאתה משורר סמוי.

  4. מוטי:
    אמונתך היוקדת מאפשרת לך להתעלם משקרים אבל זה לא עובד אצל בני אדם חושבים.
    כבר אין לי כוח לחזור על כל הדברים ולהתעמק בכל שטות אבל אם תקרא את פרק כב בספר מלכים ב תיווכח שאפילו על פי התנך לא הכיר איש את התורה בימי יאשיהו אז איך בדיוק היא הייתה אמורה לעבור אלינו ללא שינוי? הרי אפילו על פי התנ"ך אין עדות לקיומה לפני ימי יאשיהו!
    בין העובדות המדעיות המדוייקות הכתובות בתורה תמצא את השקר שארנבת ושפן מעלים גירה.
    בהוראות הבניה לים הנחושת בבית המקדש תמצא את השטות שפאי שווה שלש.
    בדברי חז"ל תמצא שכינים ועכברים נוצרים מחומר דומם.

    ועוד כהנה וכהנה שטויות.

    המדענים אולי טועים פה ושם אבל טעותם מתוקנת על ידיהם או על ידי הבאים אחריהם.

    הדת זו שטות אחת גדולה שאין מי שיכול לתקן.

  5. לקוראים שלום!
    אני אתייחס ל2 הנושאים המדוברים מתוך המקור התורני יהודי שהוא האמין ביותר : כיום חופרים אלפי טונות עפר כדי למצוא פיסת מידע קטועה על אבן ורק כדי לאשר או לאשש אירועים קדומים בעוד התורה נשמרה בצורתה המקורית מעת קבלתה (לפני 3317 שנה) ועוד רבות מסופר בספרי התורה שבעל פה.

    לגבי תזמון הזמן: ההנחיה ניתנה למשה רבינו לרבות נתוני אסטרו פיסיקה כייצד לחלק את הזמן במדוייק כשהידע שקדם הגיע מאדם הראשון ואילו נתווסף ידע על מנת לקיים את מצוות התורה הקשורות בזמן: ידע שלפיו חישובו של המדע המודרני את סיבוב כדו"א על צירו חסר מאית השנייה על מנת להגיע לתוצאה התורנית וזוהי גם הוכחה על בריאת העולם בשבעת ימים.

    כשנשאל אותו רב כייצד הוא יודע נתון זה לפני 2200 שנה לערך הוא ענה :" כך מקובלני מבית אבי אבא – הלכה למשה מסיני"

    ולגבי הדרקון:
    אותה גמרא שמספרת על מדעים מדוייקים מספרת גם על הראם הקדמוני(דינוזאור) שחי במקביל לאנושות עד ימי דניאל יכול להיות שאלו הם הדרקונים המדוברים, כמו כן יכול להיות שהדרקון הסיני זוחל אחר וגדול ואילו בשאר העולם זוחל ממין דומה.

    ההכחדה הגדולה נגרמה במבול נח שמסופר בו על בקיעת לבה רותחת החוצה ואילו המים עצמם רותחים ומבעבעים עכשיו בשלו במרק הזה דינוזאור במשך 40 יום עם לחצים ברומטריים ותנאים שהיו קיימים רק אז עקב זעם ה' ותקבלו עצמות, חומר בכלל עם גיל תיאולוגי של מיליוני שנה .

    אין בכוונתי לפגוע בתזות מדעיות אך יש להקשיב גם לאלו שהיו שם וכתבו זאת בספר ולא רק למדע שכבודו במקומו רווי ניסיון וטעיה.

    באהבה מוטי

  6. התשובות לשאלות הן אחת
    אם לא היו מפסיקים ההכלאות, היו נוצרים דרקונים.
    ולמה חילקו את היום ל24 ואת הדקות והשניות ל60?
    דרקון בגימטריה זה 360 ומזה מקבלים את שאר החלוקות.

  7. …"העז עדיין נראית כמו עז, מתנהגת כמו עז רגילה לחלוטין, ואוכלת את מה שעיזים אוכלות, שזה כמובן גבינת עיזים."
    🙂

  8. ל-1. האמת שלא התעמקתי, אבל אם הבנתי נכון, המצרים
    ש"המציאו את שעוני השמש" לא חילקו את היממה לשנים-עשר
    חלקים (שעוני השמש מטבעם, אינם פועלים בלילה) אלא רק
    את היום (ובכל מקרה הטענה ש"בקיץ היממה ארוכה יותר"
    נראית כאי התמצאות בשפה העברית – ומצביעה על מקור
    הטעות), יתר שנים עשר החלקים נוספו כנראה במאה השש-עשרה
    עם המצאת השעונים המכניים.

  9. תיקון טעות

    בתשובה לשאלה שניה
    "האפיפיור גרגורי השמיני החליט להקפיץ את לוח השנה עשרה ימים קדימה כדי לסגור את הפער מול המציאות. הוא גם הוסיף תיקונים קלים ללוח השנה של יוליוס, והפך אותו ללוח השנה הגרגוריאני."

    צריך להיות גרגוריוס השלושה עשר

  10. לא הבנתי את החלוקה של היממה ל-24. אם המצרים הקדמונים חילקו את היממה ל-12 שעות, אז מאיפה צץ ה-24?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן