סיקור מקיף

‫סיפורה של דולפינית / אמילי אנתיס‬

דולפינית ושמה וינטר איבדה את זנבה לאחר שנלכדה במלכודת סרטנים. אז מדענים בנו לה זנב חדש

הדולפיננית וינטר. קרדיט: באדיבות חברת האנגר בע"מ
הדולפיננית וינטר. קרדיט: באדיבות חברת האנגר בע"מ

כשהייתה הדולפינית וינטר בת כמה חודשים, בדצמבר 2005, היא שחתה לצד אימה בלגונת מוסקיטו, המשתרעת לאורך חוף האוקיינוס האטלנטי של מרכז פלורידה. לרוע מזלה, נלכדה וינטר במלכודת סרטנים. דייג חד-עין הבחין בה כשניסתה להיחלץ מן המלכודת והזעיק לעזרה צוות חילוץ של חיות בר. מתנדבי צוות החילוץ הניחו את הדולפינית, מסוג דולפינן מצוי, בעדינות על גבי אלונקה, נשאו אותה אל מחוץ למים והסיעו אותה לצד השני של פלורידה, לאקווריום הימי קלירווטר.

וינטר הגיעה במצב אנוש: תשושה, סובלת מהתייבשות ומכוסה חתכים וחבורות. היא בקושי הייתה יכולה לשחות. מאמני האקווריום עמדו סביבה בבריכה והחזיקו את גופה הקטן במים. איש לא ידע אם תשרוד את הלילה. אך הדולפינית הקטנה הוכיחה שהיא שורדת אמיתית ועברה בשלום את הלילה הראשון, וגם את זה שלאחריו.

אט-אט, בזכות הצוות שהאכיל אותה מבקבוק כתינוקת והשגיח עליה בכל שעות היממה, החלימה וינטר בהדרגה. ואולם, כשהחל מצבה להתייצב, התעוררו בעיות חדשות. כשנלכדה, נכרך אחד הכבלים במלכודת הסרטנים באופן הדוק כל כך סביב זנבה עד שנותקה זרימת הדם לזנב. התפתח נֶמֶק, העור החל להתקלף והזנב החל להירקב. יום אחד מצאו מטפליה של וינטר שתיים מחוליות הזנב שלה בתחתית הבריכה. וינטר שבה אט-אט לאיתנה, אך בד בבד התברר כי איבדה את זנבה.

במובן מסוים וינטר הייתה בת מזל, גם אם לא הייתה מודעת לכך. היא נולדה במאה ה-21, ואם כבר נגזר על בעל חיים לאבד איבר מגופו, זה הזמן. מגוון של חומרים חדשניים, מסיבי פחמן מרוכבים ועד חומרי פלסטיק גמישים בעלי יכולת שינוי צורה, מאפשרים לנו לתכנן איברים מלאכותיים בשביל מטופלים מעופפים, טופפים, דוהרים ושוחים. באמצעות תותבים כאלה התקינו מדענים מקור חדש לעיט, שריון חליפי לצב ורגל מלאכותית לקנגורו.

חיישנים ותגי זיהוי המוצמדים לגופם של בעלי חיים יכולים לסייע בהצלת מינים שלמים, שכן הם מספקים מידע חיוני לגיבוש אסטרטגיות שימור, ואילו זנבות וכפות רגליים מלאכותיים מייצגים את הקצה האחר של הקשת. הם מאפשרים להעמיד על הרגליים (לעתים, ממש כך, פשוטו כמשמעו) בעלי חיים יחידים שנפגעו. איברים מלאכותיים אינם מתאימים לכל בעל חיים. למעשה, אחד האתגרים הוא הצורך להבין מה ישרת באופן הטוב ביותר גוף שאינו דומה כלל לגוף האדם. אך כשאנו מצליחים בכך, התותבים המתוכננים ומיוצרים בהתאמה יחידנית, מאפשרים לנו לסייע לבעלי החיים הפגועים אחד-אחד.

דולפינית קטועת זנב

האקווריום הימי של קלירווטר ממוקם על אי מול חוף מפרץ פלורידה. מדרגות אחדות מוליכות מאולם הכניסה המרכזי לסיפון פתוח הצופה לבריכת מים גדולה, שבה מפזזים להנאתם שני דולפינים. קל לזהות את וינטר, במקום זנב ארוך ועבה יש לה גדם מכופף וקצר המידלדל בקצה גווה.

גם עם זנבה הקצר נראה שנוח לווינטר במים, והיא גולשת על פניהם ומשתעשעת ממש כחבריה לבריכה. כדי להסתגל למבנה גופה החדש, סיגלה וינטר לעצמה טכניקות שחייה ייחודיות. דולפינים נעזרים בדרך כלל בסנפירי החזה שלהם כדי לאזן את עצמם במים, אך וינטר "מרמה את הטבע" ומשתמשת בהם כבמשוטים קטנים. ומאחר שהיא חסרה את צמד סנפירי הזנב האופייניים לדולפינים ומשמשים כאיבר התנועה הראשי שלהם, לימדה וינטר את עצמה לשחות כדג, כשהיא מניעה את גופה מצד לצד במקום מעלה ומטה, כפי שדולפינים עושים. ואולם, לרוע המזל, תנוחת שחייה זו, האופיינית לדגים, יוצרת לחץ בלתי רגיל על עמוד השדרה של וינטר וגורמת לו להתעקם באופן לא טבעי.

בחודשים שלאחר חילוצה, עוררה שיטת השחייה המוזרה שלה דאגה בלב מטפליה והם חששו שמא זו תגרום לה נזק בלתי הפיך. אחד מאנשי צוות האקווריום הימי של קלירווטר העלה את החשש הזה כשסיפר את סיפורה של וינטר בריאיון שנערך בספטמבר 2006 ברשת הרדיו הציבורית של ארה"ב. מומחה לתותבים ששמו קווין קרול האזין במקרה לתכנית במכוניתו, בעת שנהג למשרדו שבאורלנדו. תוך כדי האזנה לסיפור עלילותיה של וינטר, חשב לעצמו: "אני יכול להתקין זנב לדולפינית הזאת."

קרול גדל באירלנד, סמוך לבית חולים בעיירה קטנה, וכשראה את הילדים החולים והפצועים שהגיעו לטיפול בבית החולים, התעורר בו עניין לתקן את גוף האדם. כיום מכהן קרול כסגן נשיא חברת האנגֶר שבסיסה באוסטין שבטקסס, אחת מיצרניות התותבים המובילות בעולם. מדי פעם נכנס למרפאה שלו מישהו עם כלב המדדה על שלוש רגליים או ציפור קטועת מקור. בתור אוהב מושבע של בעלי חיים, קרול אינו יכול שלא להקדיש את סופי השבוע כדי לצאת לעזרתן של החיות הפצועות. במהלך השנים פיתח קרול יחד עם עמיתיו בהאנגר תותבים למגוון של בעלי חיים: כלבים, ברווזים, צבי ים "וכל יצור שמזדמן בדרכנו," אומר קרול. "הפכתי למין דוקטור דוליטל מומחה לתותבים."

כשהחליטה הנהלת האקווריום להתיר לקרול להמר ולנסות לבנות זנב דולפין מלאכותי, הוא החל מיד בגיוס צוות עבודה. לא היה לו ספק את מי ירצה כשותף: דן שְטְרְזֶמפְּקָה, מומחה לתותבים מן השלוחה של האנגר בעיר סַרַסוטה שבפלורידה. שְטְרְזֶמפְּקָה, המסתייע בעצמו בתותבת לאחר שמכסחת דשא קטעה את רגלו כשהיה בן ארבע, הוא יליד פלורידה השבוי בקסמם של האוקיינוס והיצורים החיים בו.

קרול ושְטְרְזֶמפְּקָה הסכימו להיפגש אתי באקווריום ולהדגים לי כיצד התמודדו עם המשימה. הם נראים זוג מוזר: לקרול מבנה גוף רזה ושברירי, הוא קירח לגמרי ואת פניו מעטר זקן לבן. שְטְרְזֶמפְּקָה, לעומתו, גבוה, שזוף ובעל מבנה גוף מוצק. כשאנחנו מגיעים לבריכת הדולפינים, מתכופף שְטְרְזֶמפְּקָה מעבר למעקה וקורא לווינטר: "היי חמודה! מה נשמע, חביבתי?". וקרול מברך אותה בברכת בוקר טוב במבטא אירי כבד.

בחמש השנים האחרונות בילו השניים אינספור שעות לצד בריכת הדולפינים. וינטר לא דמתה לשום יצור חי שבו טיפלו קודם לכן. משימתם הראשונה הייתה אפוא להבין כיצד בנוי ומתפקד גופה. וכך, החלו ללמוד כל מה שאפשר על דולפינים. הם קראו וליקטו כל פיסת מידע על האנטומיה ועל הפיזיולוגיה של דולפינים וצפו שוב ושוב בסרטוני וידיאו בהילוך איטי בשחייתם של יונקים ימיים כדי לפענח את הביו-מכניקה של תנועות גופם. התאמת תותבים לבעלי חיים מבוססת אמנם על טיפול רפואי בבני אדם, אך לעתים קרובות נדרש כושר המצאה לא מבוטל כדי להצליח במשימה. בניית רגל מלאכותית לאדם קיטע לא תסייע להתאמת רגל תותבת לפיל או לכלב. וכך, ממש כמו מקגייוור [הסוכן החשאי רב התושייה, גיבור סדרת טלוויזיה שהייתה פופולרית בשנות ה-80 וה-90 של המאה שעברה], בוני התותבים נאלצים אפוא למצוא, לתכנן ולבנות פתרון יצירתי בהתאמה לכל בעל חיים לחוד.

במקרה של וינטר, תכנית העבודה הייתה ברורה: קרול ושְטְרְזֶמפְּקָה החליטו ליצור זנב מלאכותי מפלסטיק ולהלביש אותו על מה שנותר מזנבה. אך הם נוכחו במהרה כי האתגר האמיתי יהיה למצוא דרך להחזיק את התותב במקומו. היה ברור להם כי וינטר תפעיל כוח עצום על הזנב המלאכותי בעת השחייה, אך בניגוד לאדם בעל רגל תותבת, לא תלחץ על התותב בכל כובד גופה. "מים," מזכיר לי שְטְרְזֶמפְּקָה, "הם סביבה שונה לגמרי מזו שבה אנו חיים." מלבד זאת, עורם של הדולפינים חלק, רגיש ועדין, ולכן גם פגיע עד מאוד.

בני אדם קטועי איברים משתמשים ברפידות רכות כדי להגן על הגדמים שלהם ולמנוע פגיעה בעור המכסה אותם. קרול ושְטְרְזֶמפְּקָה הגיעו למסקנה שגם וינטר תזדקק למשהו דומה. ואולם, הם הבינו כי הרפידות הרגילות המשמשות בני אדם יהיו חסרות תועלת בשבילה. יהיה עליהם אפוא ליצור חומר חדש לגמרי, רך דיו כדי להגן על עורה, דביק דיו כדי להישאר צמוד למשטח חלקלק כמו עור דולפין, ועמיד דיו כדי לא להישחק בשימוש היום-יומי ובחשיפה לבריכה מלאה מי מלח.

הם גייסו לעזרתם מהנדס כימיה, שערך ניסויים ברכיבי הגֵ'ל המשמש ברפידות להגנת גדמים של בני אדם וניסה לפתח גרסה מתאימה יותר לשימושם של דולפינים. כמה מאבות הטיפוס הראשונים שיצר נראו מבטיחים, אך כשנוסו הלכה למעשה, לא תמיד עמדו ביצועיהם בציפיות ובכמה מקרים אף הוכחו ככישלון גמור. באחד המקרים עלה באש ונשרף עד היסוד מחסן שבו אוחסן החומר. ("זה היה מחסן קטן," מרגיע אותי שְטְרְזֶמפְּקָה.) אבל לבסוף, עמד המהנדס במשימה.

"זה חומר מדהים," אומר קרול. בשלב זה אנחנו יושבים במשרד המאמנים של האקווריום. קרול מגיש לי נדן עשוי מן הג'ל הגמיש: חומר לבן, רוטט ודביק למגע. הנרתיק דומה יותר מכול לפרוסת קלמארי ענקית. במונחים טכניים, החומר הוא אלסטומר תרמופלסטי: תערובת של חומרי פלסטיק, נוזלית במקורה, הניתנת לעיצוב למגוון של צורות כשמחממים אותה. אבל החומר קרוי בפי כול "ג'ל דולפינים." כדי להדגים את תכונותיו המופלאות של החומר, קרול לוקח רצועת ג'ל שאורכה כ-60 ס"מ ומבקש משְטְרְזֶמפְּקָה להחזיק בקצה האחר שלה. הוא מתחיל לפסוע לאחור, חצי מטר, מטר, שלושה מטר והרצועה ממשיכה להימתח. כשהוא עוזב אותה, רצועת הג'ל קופצת חזרה לצד השני של החדר. שְטְרְזֶמפְּקָה מחזיק את רצועת הג'ל לראווה בכף ידו, החומר נראה כמו חדש, ולא ניכרים בו כל סימני עיוות או מתיחה. השניים מחייכים בסיפוק. יש לי הרגשה שזה היה תרגיל מתוזמר היטב של יחסי ציבור. הג'ל גם מרפד ביעילות, וכדי להדגים זאת, קרול עוטף את כף ידו בנרתיק ומכה בה בחוזקה בפטיש עץ כבד. הוא שולף את ידו מן הנרתיק בחיוך ומראה לי אותה, שלמה ובריאה.

אלופת שחייה

כיום וינטר היא שחיינית מקצועית מנוסה, והיא עונדת בשמחה תותב בגודל מלא של זנב שמותאם לה מבחינה אנטומית. כדי להרכיב לווינטר את הזנב מאמן דולפינים ניצב על משטח שצף במי הבריכה. למשמע האות המוסכם וינטר מייצבת את עצמה בתנוחה הנדרשת, כשראשה פונה כלפי מטה, לעבר קרקעית הבריכה, והגדם מזדקר כלפי מעלה, מעל לפני המים. תחילה עוטף המאמן את הגדם בנרתיק העשוי ג'ל דולפינים ולאחר מכן, מרכיב את התותב עצמו, שאותו בנו קרול ושְטְרְזֶמפְּקָה במדויק לפי צילומי תלת-ממד והדמיה ממוחשבת של גופה. לתותב יש כעין תושבת פלסטיק גמישה, מצופה גומי, המולבשת על הנרתיק המגן וחובקת את הגדם שנותר מזנבה של הדולפינית. התושבת המחודדת מסתיימת בצדה האחר בסרט דק עשוי סיבי פחמן, המוברג לסנפיר דו-אונתי מלאכותי. ההתקן כולו מוחזק במקום באמצעות שאיבת אוויר.

אף על פי שהתותב מעוצב בצורת זנב טבעי של דולפין, הוא עשוי מחומרים מלאכותיים שונים, ויש להשגיח על וינטר כשהתותב מורכב על גופה. על מטפליה של וינטר לוודא, בין השאר, שהזנב לא החליק בפתאומיות או נתפס בעצם כלשהו בבריכה וניתק מגופה. משום כך וינטר אינה עונדת אותו בכל עת. למעשה, וינטר נעזרת בו רק במהלך הטיפולים היום-יומיים שהיא עוברת, כשהיא מבצעת, בהנחיית מאמניה, סדרה של תרגילים המיועדים לחזק את שריריה ולהקנות לה תנוחת שחייה טבעית. הזנב המלאכותי אכן מסייע לשמור על עמוד השדרה של וינטר בתנוחה נאותה, והיא אכן מטלטלת את זנבה החדש מעלה ומטה כשהוא מורכב, במקום להניע את גופה מצד לצד. "זה פשוט נפלא לראות אותה שוחה כך, עם הזנב שיצרנו בשבילה," אומר קרול. מאז שהחלה לשחות עם התותב, השתפר מצב העַקֶּמֶת שבה לקתה וינטר לאחר שאיבדה את זנבה, וקרול מקווה שההתקן ותרגילי השחייה יאפשרו לדולפינה ליהנות מחיים ארוכים ובריאים.

ואולם, על אף השיפור במצבה, וינטר תיאלץ לבלות את שארית חייה בבריכת הדולפינים. לדולפין חסר זנב או בעל זנב מלאכותי אין סיכויים רבים לשרוד בטבע. זאת ועוד, עדיין לא ברור עד כמה יהיה התותב עמיד בשימוש קבוע לאורך שנים. וינטר תמשיך להיות תלויה בליווי הצמוד של מאמנים כדי לחזק ולשמר את הרגלי השחייה שלה ושל רופאים שיעקבו אחר מצב עמוד השדרה שלה. ובינתיים, קרול ושְטְרְזֶמפְּקָה ממשיכים לייצר כמה זנבות מלאכותיים חדשים מדי שנה מפני שווינטר הצעירה לא הגיעה עדיין לממדים הסופיים שלה, והם משנים ומכווננים את עיצוב הזנב בהתאם לשינויים בגופה. הם גם שואפים לשפר את התותב באופן ניכר. שְטְרְזֶמפְּקָה, למשל, מנסה למצוא דרך לשלב בתותב התקן יניקה ש"ישאב" ממנו את האוויר בכל פעם שווינטר תניע את זנבה המלאכותי מעלה ומטה. התקן כזה יבטיח אטימה טובה יותר ויאפשר לבנות תותב מתכוונן באופן אוטומטי.

הזנב של וינטר הקנה לה מעמד של ידוענית. סיפורה מתואר בספרים, במשחקי וידאו ובסרטים תיעודיים. ב-2011 יצא לאקרנים הסרט "סיפורו של דולפין" (Dolphin Tale), סרט בתלת-ממד מבית היוצר של האחים וורנר המבוסס על סיפור חייה של וינטר. (את תפקיד המומחה לתותבים, או "המדען המטורף," כפי שקרול מכנה את בן דמותו בסרט, מגלם מורגן פרימן.) אתר האינטרנט של האקווריום הימי של קלירווטר וחנות המתנות שלו מלאים וגדושים מזכרות המנציחות את דמותה של וינטר: חולצות טריקו, גלויות, מגנטים ואף דולפיני צעצוע חסרי זנב.

אך וינטר הפכה להרבה יותר מאשר כלי שיווקי רב-עוצמה. היא הייתה לנציגתם של קטועי הגפיים באשר הם ולמקור עידוד והשראה להם. ילדים בעלי זרועות או רגליים תותבות מבקרים באקווריום ורבים מהם אף מוזמנים לפגוש את וינטר פנים אל פנים בבריכת הדולפינים. המפגש יכול לחולל פלאים בנפשם של ילדים, אומר קרול.

וינטר מסייעת לבני אדם קטועי גפיים גם בדרכים מוחשיות יותר. כשהחלה להתפשט השמועה בדבר תכונותיו המופלאות של ג'ל הדולפינים, החלו מומחים לתותבים להזמין אותו בעבור מטופליהם האנושיים. החומר החדשני נצמד לעור באופן מוצלח הרבה יותר מרפידות הג'ל ששימשו עד כה להגנת גדמים ובייחוד הוא יעיל לספורטאים קטועי גפיים שהתותבים שלהם נוטים להחליק כשהם מזיעים. שְטְרְזֶמפְּקָה, שהוא שחקן גולף נלהב, אימץ את הג'ל בשמחה מיד לאחר שניסה אותו לראשונה על הרגל התותבת שלו עצמו. "דביקות הג'ל היא אחד היתרונות הגדולים שלו, בייחוד בפלורידה [שהלחות בה גבוהה]," אומר שְטְרְזֶמפְּקָה. "לאחר משחק גולף של 36 גומות ביום אחד, גם העור שלכם ייעשה חלקלק כעור הדולפין." לא עבר זמן רב וחברת האנגר החלה למכור רפידות WintersGel לכל דורש – ממתחרי טריאתלון מנוסים ועד ילדות בנות 11. "בעלי החיים מעניקים לנו הרבה כל כך," אומר קרול. "אנחנו לומדים המון מעבודתנו עִמם."

_______________________________________________________________________________________________________________________________________________

הכתבה מעובדת על פי ספרה של אמילי אנתיס: "החתול של פרנקנשטיין: להתכרבל עם החיות האמיצות החדשות של הביוטכנולוגיה (Frankenstein’s Cat: Cuddling Up to Biotech’s Brave New Beasts), בתיאום עם סיינטיפיק אמריקן / הוצאת הספרים פרר, שטראוס וג'ירו בע"מ (צפון אמריקה), Oneworld (בריטניה / אוסטרליה). כל הזכויות שמורות לאמילי אנתיס © 2013

על המחברת

אמילי אנתיס (Anthes) היא עיתונאית מברוקלין שבניו יורק. מאמריה התפרסמו בכתבי העת Wired, Discover, Slate ואחרים. יש לה תואר שני בכתיבה מדעית מן המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) ותואר ראשון בהיסטוריה של המדעים והרפואה מאוניברסיטת ייל.

בקיצור

נקבת דולפין מסוג דולפינן מצוי ששמה וינטר איבדה את זנבה לאחר שנלכדה במלכודת סרטנים. בלית בררה, היא לימדה את עצמה לשחות כדג, כשהיא מניעה את גופה מצד לצד, שיטת שחייה שגרמה לעיקום עמוד השדרה שלה.

שני מומחים לתותבים החליטו לבנות לווינטר זנב מלאכותי חדש: משימה חסרת תקדים. במהלך בניית התותב יצרו סוג חדש של ג'ל.

כיום, מסייע הזנב המלאכותי של וינטר ליישור עמוד השדרה שלה, ורפידות עשויות "ג'ל דולפינים" הוכחו כאמצעי יעיל להגנה גם על גדמים של ספורטאים קטועי גפיים.

ועוד בנושא

Winter’s Tale: A Dolphin in Distress. John Barry in Tampa Bay Times, December 7, 2008. www.tampabay.com/features/humaninterest/article927462.ece

Winter: The Dolphin That Could! A documentary produced and directed by David Yates and Steve Brown. On DVD. Clearwater Marine Aquarium, 2010.

Post to Twitter Post to Facebook Facebook

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן