דוקטורנט בדרכים – פרק שלישי

רועי צזנה מדווח בזמן אמת מכנס על טיול בשלג, צמחים טורפים ובעיות בביו-הנדסה

האמת היא שלמרות שאת הפרק הקודם סיימתי בהתמוטטות על המיטה ושנת ישרים, לא יכולתי להתמיד במצב לאורך זמן. ביליתי קצת זמן בשינה במטוס, כך ששעתיים של שינה בבית המלון יותר מהספיקו לחדש את עתודות הרעננות שלי. הסקרנות בערה בעורקיי: איך נראית אנטוורפן מחוץ למלון? איך מרגיש שלג? איך מתהלכים אנשים ברחובות מלאים בשלג וקרח?

השעה: 11 בבוקר, יום שבת. הרישום לכנס יתחיל רק ביום ראשון בצהריים, והרצאת הפתיחה תינתן ביום ראשון בערב. יש לי כמעט יומיים לחקור את אנטוורפן, ולא התכוונתי לבזבז את ההזדמנות בשכיבה במיטה. אז נכון שצריך להתכונן להרצאה, אבל את זה אפשר לעשות גם בערב (שמתחיל כבר בחמש אחה”צ, כשהשמש שוקעת באנטוורפן). וברוח זו עטיתי מחדש את החולצה, הסריג והמעיל, חבשתי את כובע הגרב ואת הכפפות, הרכבתי את מקל ההליכה המשוכלל שנועד למסע בהרי הרוקי ולא שכחתי את המטריה מישראל. על משקפי הסקי ויתרתי. בכל זאת, קצת מוגזם בעיר, לא?

אז זהו, שלא.

ההליכה ברחוב הספיקה לשכנע אותי שההתעטפות בכל השכבות היתה נחוצה בהחלט. ובכל זאת, הקור הקפיא את הגוף, אבל האווירה חיממה את הנפש. אנשים שמחים הלכו ברחוב לכל כיוון, בכל הצבעים והצורות. אירופאים לבנבנים ורדרדים עם שיער זהב חיוור צעדו צד בצד לאנשים בעלי חזות אסיאתית, אפריקאית ומזרח-תיכונית. הרחוב היה גדוש בכל עושר המגוון האנושי, חלקם בלבוש חמים יותר, חלקם בלבוש קיצי ממש.

יש הרבה על מה לספר מאותו יום. קניתי גלידה וגיליתי שבפעם הראשונה בחיי אני יכול לאכול אותה בקצב שאני בוחר, כי היא כמעט ולא נמסה. חוויתי את השלג הראשון שלי – וזו חוויה שאני ממליץ לכל אחד לעבור. הוא לא סתם נופל מהשמיים – הוא מרחף ומרצד באויר ויוצר צורות עם הרוחות. היו שנים בישראל שירד שלג, אבל זה היה רק חיקוי עלוב. רק אחרי שראיתי לראשונה שלג אמיתי מרחף באויר, למדתי להבין את כל אגדות העם הקסומות שנרקמו מסביבו. זו היתה חוויה יוצאת דופן באמת ובתמים.

הייתי יכול להמשיך ולספר על מצעד הקרנבל שחלף לידי במדרחוב, עם מנגינה עליזה, מתופף, נגן טובה, להטוטנים ורקדניות צעירות ונלהבות. הדבר המדהים היה שהם רקדו בגשם שוטף מעורב בשלג ועשו שמח לכל מי שברחוב. המנגינה היתה סוחפת, ולמרות שהם רקדו בכיוון ההפוך לזה שהתכוונתי ללכת בו, מצאתי את עצמי נסחף אחריהם כמעט בעל-כורחי ומצלם סרטוני וידאו של המוזיקה המשכרת והממכרת הזו.

בקיצור, יש הרבה על מה לספר: על האוכל והסטייקים העסיסיים, על הפלסטינית שסיפרה לי אודות חוויותיה בישראל ועל פקעת האמריליס שקניתי ממנה. על הצמח הטורף הענק בו נפגשתי בחנות פרחים, שעלי הלכידה שלו יכלו לבלוע יד שלמה של אדם ועוד היה נשאר מקום לזבוב או שניים. אך כפי שהזכירו לי מספר קוראים בצדק מסויים, מן הראוי להקדיש יותר תשומת לב לקונגרס המדעי אליו נשלחתי.
החדשות הטובות ביותר לגבי הקונגרס הן שהוא מתקיים ממש מול המלון שלי. צריך רק לחצות את הכביש, לדחוף את דלתות הזכוכית הגדולות – ואתה בפנים. זה גם מזל גדול, כי כל אנטוורפן מוצפת כרגע בשלג וגשם ואפילו הליכה קצרה עם מטריה מספיקה להרטיב אותך עד לשד העצמות.

טכס הפתיחה החגיגי של הקונגרס החל בשש בערב, כשאורחי הקונגרס ישבו באודיטוריום הגדול, המסוגל לאכלס למעלה מאלפיים איש. המארגנים עלו לבמה, אחד אחרי השני, הציגו זה את זה והתחילו בהתנצלויות החגיגיות. שר המדע של בלגיה תקוע, מסתבר, בפקק תנועה קשה במיוחד כתוצאה ממזג-האוויר ועתיד להתעכב. סר פיטר מנפילד, שהיה אמור להעביר את הרצאת הפתיחה על MRI במהירות הבזק חווה בעצמו תאונה בריאותית ונאלץ לבטל את השתתפותו ברגע האחרון. לא נעים, ונקווה להחלמתו המלאה במהרה.
היה לי קשה להבין מי כל דובר, ולכן אספתי כמה משפטים מייצגים מכל החבורה, כל אחד מדובר אחר: “הנדסה ביו-רפואית תורמת לרפואה במגוון דרכים – החל במזרקים וכלה בטומוגרפיות ממוחשבות. הנושא המשותף לכל אלו הוא 'הנדסה לבריאות'.”

“אתם תרמתם, אתם המרצים, אתם הכנס, ואני מאחל לכולכם דיון מדעי פורה… ומזג-אוויר נוח יותר.”

“חובתנו לתרום לרפואה טובה יותר של החולים והמוגבלים.”

“אנטוורפן היא בית לבורסת היהלומים, ואם התקציב מרשה לכם – אתם יכולים לקחת כמה הביתה.” (אני תוהה מה יחידת התקציב של הטכניון היתה אומרת אם הייתי מביא קבלה כזו)

לאחר שכולם סיימו להפגין את נוכחותם, עברנו להרצאה של 'המרצה המחליף', פרופסור פרנסיס קולדארין, מומחה לרפואה פנימית ורפואת חירום, שכתב כבר עשרים-וארבעה ספרים ולמעלה ממאה ושבעים מאמרים. קולדארין התמקד בהרצאתו באתגרים העומדים בפני ההנדסה הביו-רפואית בשנים הקרובות וחלק עימנו את הבנתו לגבי העתיד לבוא ברפואה המערבית.

מסתבר שקיימות כמה בעיות בהנדסה הביו-רפואית של ימינו. ראשית, המכשירים הולכים ונהיים יקרים יותר ויותר, ודורשים כח אדם איכותי – רופאים, מהנדסים ומנתחי ומנהלי מערכות. צד בצד עם עובדה זו, קיימים תחומים רווחיים במיוחד ברפואה, כגון רדיולוגיה, ש- 'ייחטפו' בעתיד על-ידי מכונים פרטיים. אבל לא רק תחומים הם רווחיים – גם מומחים מהסוג הנכון יכולים להכניס סכומים נאים של כסף לכיסי בתי-החולים. זו הסיבה שגם קרדיולוגים, אורתופדים ונוירו-כירורגים – שלושת סוגי המומחים הרפואיים המבוקשים ביותר – יתחילו לנטוש את בתי-החולים ולעבור למכונים פרטיים. תהליך זה מתחיל כבר היום, וניכרת ירידה מתמשכת במספר המאושפזים בבתי-החולים, צד בצד עם עליה במספר החולים המקבלים טיפול במקום אחר.

לפי פרופסור קולדארין, הבעיה העיקרית עם המכשירים הביו-רפואיים של ימינו היא בהערכת היעילות המוגבלת של הטכנולוגיות החדשות, במיוחד בהשוואה למחיר שלהן. קשה מאד לדעת בוודאות מלאה את מידת היעילות של המכשירים הרפואיים החדישים ביותר, אך בתי-החולים נדרשים לשלם סכומי עתק לרכישתם.

דוגמא טובה לכך היא טכנולוגיה חדשה שנכנסה לאחרונה לשוק הרפואי בדמות רובוט דה-וינצ'י המשמש לכריתת בלוטת הערמונית. למרות שיעילותו מעולם לא נבדקה בוודאות מלאה, בתי החולים משקיעים הון עתק בקניית המערכת משום שלפחות לעת עתה נראה שניתוח באמצעות הרובוט גורם לפחות תופעות לוואי במנותחים.

זה לא נשמע נורא כל-כך, אבל טכנולוגיה בעייתית אחרת טמונה במכשיר ה- 64-Slice-CT, שמאפשר להשיג תמונות חדות להפליא של איזורים בגוף החולה, אך מערב כמות גדולה של קרינה בתהליך ההפעלה. קרוב לוודאי שחולה שיעבור מספר סריקות כאלו יהיה בסיכון לפתח סרטן – ולמרות זאת יותר ויותר בתי-חולים קונים את המכשיר ומשתמשים בו לאבחון בעיות לב כשהם מדלגים בדרך על שיטות מיושנות יותר – אך גם בטוחות יותר לחולה כ- EKG ומבחן הליכה.

הבעיה אינה רק בנזק שעלול להיגרם בחולים, אלא גם בקיום מערכות טכנולוגיות שעלותן גבוהה בהרבה מהרווח הכספי המתקבל מהן. דוגמא טובה לכך היא מערכת ה- iMRT לטיפול ממוקד בגידולים. בתחזית הטובה ביותר של שימוש במערכת, בית-החולים יפסיד כמה מליונים טובים של דולרים על מערכת שמשתמשים בה פעם אחת ביום. בתחזית הגרועה ביותר הרופאים בבית-החולים לא ירצו להשתמש בכלל במערכת.

מכיוון שחלק גדול מהבעיה קשור לכח האדם הרפואי, פרופסור קולדארין דאג להדגיש שצריך להשקיע יותר במומחים. יש צורך להפיק יותר מהנדסים ביו-רפואיים ולהגדיל את התקציב לרופאים מומחים כדי להשאיר אותם בבתי-החולים ולא לאבד אותם לטובת החברות הפרטיות. בעיה אחרת שקשה למצוא לה פתרון של ממש נעוצה ברצונם של הרופאים הצעירים לאזן בין עבודה לחיים פרטיים. 80% מהרופאים הפרטיים רוצים להפחית בשעות העבודה שלהם, בתנאי שהדבר לא יפגע בהם מבחינה פיננסית. אבל בעצם, זה מה שרובנו רוצים ממילא. חדשות מדאיגות יותר הן ש- 66% מהרופאים לא מוכנים לעבוד שעות נוספות תמורת תוספת שכר. מנתונים אלו אנו עלולים להגיע במהירות למצב של חוסר ברופאים בבתי-החולים.

מה המסקנות מכל זה?

קודם כל, הטכנולוגיה עומדת להעלות את עלות הרפואה. אולי כפועל יוצא, התחרות עם 'יחידות טיפול' חיצוניות לבתי-חולים תגדל, ובתי החולים יתקשו להתמודד איתן ביעילות. התפתחות בתי החולים תוגבל כתוצאה ממחסור בצוות (אך לא ממחסור בתקציב). ואחרון חביב, למרות עליית המחירים, הטכנולוגיה תהפוך להיות ניידת יותר ותביא להרחבת הטיפול הרפואי הביתי, במקום בבית-החולים.

בתום ההרצאה הודיעו המארגנים ששר המדע עדיין בפקק התנועה, ומכיוון שכך – הודיעו לו שכבר אין טעם שיבוא, ושחררו את כולנו לארוחת פתיחת הכנס החגיגית, על בסיס גבינות, קישים, לחמים ודגים. אנוכי והסטודנטית מביו-רפואה היינו עסוקים רוב הערב במעקב צמוד אחר אחד מהפרופסורים הבכירים, ממארגני הכנס, שהסתובב עם מזלג כסף בכיס החולצה שלו. ניסינו להחליט האם הוא מודע לכך שמתוך כיס החולצה שלו בולט מזלג גדול, או שזו תוצאה של כוס הבירה הריקה של חצי-ליטר שהוא נשא בידו. בסופו של דבר הגיע פרופסור אחר שהיה בדרג מספיק גבוה כדי ללחוש לראשון באוזן שיש לו מזלג בכיס, והנ”ל הוציא אותו מיד, הסביר שהוא ידע זאת כל הזמן והחזיר אותו למקומו על השולחן.

אכן, האינטריגות במדע.

סיפורנו ימשיך מחר, ביום שני, עם תיאור המחקרים שיוצגו בקונגרס הרביעי להנדסה ביו-רפואית ורפואית. אל תחמיצו את הפרק הבא של… “דוקטורנט בדרכים”!