דוקטורנט בדרכים – פרק ראשון

פרק ראשון במיני-בלוג המתאר את מסעו של רועי זצנה להרצות על עבודתו בתחום הנדסת הרקמות בקונגרס האירופאי הרביעי להנדסה רפואית וביו-רפואית באנטוורפן

הכל התחיל לפני שש שנים, כשהתחלתי ללמוד לתואר ראשון בביולוגיה בטכניון. קשה להעלות על הדעת מדע יפה יותר מזה שהתגלה בפני במסגרת אותם לימודים. גופו של כל אחד מאיתנו מורכב מאלפי-מיליארדי תאים, שכל אחד מהם מכיל מליוני מכונות קטנות שמפרקות מזון ודלק לאנרגיה בשביל התא – ואפילו מתקנות מכונות שהתקלקלו, או מייצרות חדשות. היה כבר מי שאמר כי 'הגוף האנושי הוא המכונה המופלאה מכולן', מבלי שיבין כלל כיצד פועלים התאים. מה היה אותו אדם אומר אודות לו ראה את הסדר המופתי הקיים בכל תא בגופנו?

אבל אני חורג מהסיפור. קרוב לוודאי שזה יקרה הרבה במהלך הכתיבה בימים הקרובים, כי מסמך זה אמור להיות סוג של מיני-בלוג, המתאר את מסעי לקונגרס האירופאי הרביעי להנדסה רפואית וביו-רפואית בבלגיה, או בקיצור – EMBEC, כדי להרצות שם על עבודתי ועל הפטנט שהוצאנו במסגרת העבודה. הוא אינו אמור להיות כתבה או ידיעה עיתונאית, אלא לשמש יותר כ- 'יומן מסע', ואולי אפילו לעזור לחוקרים צעירים אחרים שאינם יודעים למה לצפות מכנס בחו”ל.

בכל מקרה, הכל התחיל לפני שש שנים, כשהתחלתי את התואר בטכניון. לא ידעתי אז למה אני מצפה – רציתי רק ללמוד ולהנות מחוויית הלמידה. אט-אט שבתה אותי הביולוגיה בקסמה, אך המחקר במעבדות לביולוגיה הרתיע אותי. נכון להיום, מעבדות רבות בפקולטות למדעי החיים עוסקות במדע בסיסי ותו לא. החוקרים מנסים להבין יותר טוב כיצד פועל חלבון מסויים, או את הדרך המדוייקת בה דנ”א משועתק לרנ”א, או כל בורג 'איזוטרי' אחר במסגרת המכונה הגדולה שהיא גוף התא. ולמרות שיש בכך קסם רב, וכל טיפה קטנה של ידע מאפשרת לנו להבין יותר טוב את הטבע ולתפעל אותו לצרכינו, לא זה היה היעוד שרציתי. לא רציתי לחקור, אלא ליצור. שאפתי לקחת את הידע הקיים – מוגבל ככל שיהיה – על התאים ועל המכונות המולקולאריות שבתוכם ולהשתמש בו ליצירת תרופות חדשניות, מכונות חדשות ומקורות אנרגיה שיניעו את האנושות אל המאה ה-21.

די ברור שהייתי צעיר באותם הימים וקצר רוח. בעצם, אני עדיין כזה ומקווה שמעבר השנים לא יסחוף מעלי את מעטה הנעורים – לפחות מבפנים. אבל עם תחושות שבבטן קשה להתווכח, ולכן החלטתי שלא להמשיך לתואר שני בביולוגיה. חיפשתי תואר אחר בו אוכל להשתלם, ואז הכה המזל וגיליתי (באתר 'הידען') כי הטכניון קיבל הון עתק מתורמים פרטיים ומהממשלה, לפתיחת תכנית לתארים גבוהים במקצועות הננו-טכנולוגיה וננו-מדעים. ואני, שכבר הייתי שקוע עמוק בחלומות על מכונות מולקולאריות ועל רובוטים קטנים ובלתי-נראים המפרקים זיהום אוויר לפחמן דו-חמצני ולמים, כיצד יכולתי לעמוד בפני הפיתוי?

וכך יצא שתוך חודשים ספורים כבר הייתי חבר רשום בתכנית, לאחר שעברתי ועדת קבלה של ארבעה פרופסורים נכבדים שבחנו אותי מכל הזוויות והכריזו שאכן אני ראוי וכשיר ללמוד את מקצועות הננו-טכנולוגיה, אך בתנאי אחד. מכיוון שהתכנית היתה רב-תחומית, התקבלו אליה סטודנטים מכל הפקולטות וכולם נדרשו להשלים מקצועות מתחומים שונים. הפיזיקאים היו צריכים לעבור קורסים בביולוגיה, בהנדסה וכימיה. הביולוגים היו צריכים לעבור קורסים בהנדסה, כימיה ופיזיקה וכן הלאה. רוב האנשים הגיעו מפקולטות בהן משך התואר היה ארבע שנים, ולכן הספיקו כבר לכסות את התחומים הנדרשים. אני, שהגעתי מפקולטה תלת-שנתית, לא יכולתי להתפאר ברקע המתמטי וההנדסי שהיה לרוב האנשים שהתקבלו לתכנית, אך הייתי נחוש בדעתי להשלים את הידע הדרוש במהלך התואר ולא לתת לזוטות כאלו לעמוד בדרכי. צעיר, כבר אמרתי?

הסמסטר הראשון ללימודים חלף חיש מהר. דילגתי על מקצוע חדו”א 1 (חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי, שכשמו כן הוא – קורס קשה וטורדני) ונרשמתי ישירות לחדו”א 2. למדתי את מקצועות הנדסת החומרים שהיו חסרים לי ואפילו קיבלתי ציון עובר בתורת הקוואנטים. על חלק גדול מההצלחות בקורסים אני חייב תודה לבת-זוגי המופלאה, שסייעה לי כ- 'מורה פרטית' בכל מקצועות ההנדסה, הפיזיקה והמתמטיקה.

כשהגיע הזמן בסוף לבחור מעבדה, פתחתי בתחום מחקר ששילב בין שני חוקרים מוערכים בטכניון: פרופסור איל זוסמן מהפקולטה להנדסת מכונות ודוקטור שולמית לבנברג, מרצה בכירה בפקולטה להנדסה ביו-רפואית. המחקר ניסה לפתוח חזית חדשה יחסית בהנדסת רקמות, על-ידי שימוש בשיטה ייחודית לטוויית ננו-סיבים – סיבים שעוביים קטן יותר פי עשרת-אלפים מעוביה של שיערה אנושית. מהסיבים ניתן היה ליצור מבנה שיתמוך בתאים הגדלים על פניו ובתוכו ומתמיינים ליצירת רקמה של ממש. איל סיפק את המעבדה ליצירת הסיבים ושולמית סיפקה את תאי הגזע העובריים האנושיים שייזרעו על גבי הפיגום. ושוב, איך אפשר היה לעמוד בפני הפיתוי להשתתף במחקר מלהיב שכזה, שעשוי להביא לפיתוחים שיצילו חיים?

וכך הגעתי לתחום הנדסת הרקמות בו התמקדתי מאז ועד היום. מאז התחלת המחקר הספקתי לפרסם מאמר אחד בכתב העת המדעי Tissue Engineering Part C: Methods ולהוציא פטנט על שיטה חדשה שעשויה לקדם את תחום הנדסת הרקמות. לא משהו גדול, יש להודות, אבל המדע מבוסס על סדרה של צעדים קטנים, והייתי רוצה לחשוב שההמצאה שלי ושל המנחים שלי תקדם את התחום בעוד צעד אחד קטן.

אז אני מניח שאתם כבר רוצים לדעת באיזו המצאה מדובר. ובכן, יש לי חדשות טובות וחדשות רעות. החדשות הטובות הן שאני עתיד להציג את ההמצאה החדשה בקונגרס להנדסה רפואית וביו-רפואית. החדשות הרעות הן שקרוב לוודאי שאתם, קוראים יקרים, לא תהיו נוכחים במקום כדי לשמוע אותה – ואני עומד לנסות לשמור על המתח ולא לגלות ממש עד יום ההרצאה במה דברים אמורים. כמובן שאם הסקרנות אוכלת ומכרסמת בכם, אתם יכולים לחפש ברשת את שמי באנגלית ולמצוא את המאמר. אבל לא חבל להרוס את ההפתעה?

ואם לסכם, אני יושב כעת בנמל התעופה בן-גוריון, כשלאפי הנאמן מחובר לחשמל ומתקתק את הפרק הראשון של יומן המסע. השעה שש בערב, והטיסה שלי יוצאת לבריסל באחת בלילה. יש לי עוד שבע שעות לבלות כאן, אבל בינינו: יש רשת, יש לאפי. מה עוד צריך?

המטוס צפוי לנחות בחמש בבוקר בארץ הקרח, השלג, הבירה והשוקולד ואני מקווה להגיע ברכבת משדה התעופה בבריסל לאנטוורפן. אם נניח שאגיע בשבע בבוקר לאנטוורפן, הרי שיהיו לי עוד כמה שעות טובות של המתנה עד שאוכל להתארח בחדר שהוזמן עבורי בבית-המלון. אני מקווה למצוא בית קפה קטן וחמים עם רשת אלחוטית, שמכירים בו את הביטוי “הוט ווטר, מנה חמה”. קרוב לוודאי שהפרק הבא של היומן ייכתב באותו בית-קפה, והתכנית הכללית היא לכתוב פרק חדש מדי יום. אז אל תחמיצו את הפרק הבא של… “דוקטורנט בדרכים!”

רועי צזנה, נתב”ג, 18:01, 21.11.08.