דוקטורנט (קפוא) בדרכים – פרק שני

יומן המסע הזה משלב בין חוויות אישיות לבין חוויות הקשורות למדע, כגון הצגת מחקר בכנס מדעי וסיכום הרצאות מעניינות במיוחד.

אזהרה: יומן המסע הזה משלב בין חוויות אישיות לבין חוויות הקשורות למדע, כגון הצגת מחקר בכנס מדעי וסיכום הרצאות מעניינות במיוחד. מכיוון שהגעתי לבלגיה יום אחד לפני תחילת הכנס, רוב הפרק השני (הנוכחי) אינו עוסק ישירות במדע אלא יותר ברשמים שלי מבלגיה (הקפואה) ומבנות בלגיה החטובות (והקפואות). בכל זאת, כדי ליצור רצף עם יום המחרת, אני מקווה שהכתבה תתפרסם. כל מי שמעוניין רק במדע גרידא (אם יש בכלל דבר כזה), מוזמן לקרוא רק את חמש הפסקאות הראשונות ולדלג על כל התיאורים על התגלגלותי הקפואה ברחובות בלגיה הקפואה. וכן, מילת המוטיב בפרק הזה היא ק.פ.א.

את הפרק הקודם של 'דוקטורנט בדרכים' סיימנו בנתב”ג כשגיבורנו ממתין לטיסתו לבלגיה, שם הוא אמור להרצות אודות המחקר שלו בקונגרס הרביעי להנדסה רפואית וביו-רפואית. מכיוון שגיבורנו הוא אני, אמשיך את הסיפור בגוף ראשון.

לא יכולתי להימנע מלחוש שהבעיה העיקרית העומדת בפני היא להרצות על נושא המחקר שלי. בדרך-כלל אין לי בעיה לעמוד מול קהל, אבל את המאמר בנושא סיימתי לכתוב כבר לפני חצי-שנה, ומאז המשכתי לחקור בכיוונים אחרים וקצת שכחתי מה בדיוק עשינו באותו מחקר מסויים. מכיוון שכך היה לי ברור שהדבר הראשון שאני צריך לעשות הוא לקרוא מחדש את המאמר שכתבתי ולהיזכר בדיוק במה שהלך שם. בדיעבד, ואולי לא במפתיע, זה לא היה כל-כך פשוט כמו שציפיתי.

מכירים את זה שכשאתם מתאהבים במישהי (או במישהו, אני מניח), מושא האהבה שלכם נראה פשוט מושלם? לכל מי שמסתכל מהצד, ברור שהיא לא מתקרבת אפילו לשלמות. יש לה אף של מכשפה, עיניים של ינשוף ביצות ושיניים של חברבר סוואנה. אבל בעיניך היא פשוט מושלמת, כי אתה מאוהב. ראיה אובייקטיבית רחוקה ממך כמרחק אהוד ברק ממשרת ראש הממשלה.

אני שמח לומר שבכל מה שקשור לחיי האהבה שלי, יש לי הרבה מזל והתאהבתי במישהי שהיא באמת מושלמת, ואני יודע שהיא כזו גם לאחר כמה שנים טובות איתה. אבל כנראה שתופעה דומה קיימת גם במחקרים. לאחר שקראתי את המאמר בפעם הראשונה מזה חצי-שנה, הבנתי שקיים פער גדול בין המאמר המושלם שזכרתי בעיני רוחי, לבין תוצר המציאות. פתאום ראיתי כמה הקשר רעוע בין התוצאות לבין המסקנות וכמה שלבים ניסויים עוד חסרים בדרך להוכחה אמיתית ומלאה של הטענות שבמאמר. בקיצור, מדע טוב זה לא – אבל מה לעשות שהדרעק הזה שלי וצריך להגן עליו בפני אולם שלם צמא לדם-דוקטורנטים. כמו שאומרים: מכאן אפשר רק להשתפר, ולקראת המאמר הבא כבר אדע יותר טוב איך לכתוב ובמה להתרכז.

אחרי הקריאה החוזרת של המאמר החלטתי להעסיק את עצמי בכל מיני שמעטס אחרים, כמו שיעורי בית בקורס 'שיטות ניסוי במיקרו-זרימה', בהם הצלחתי לחשב מה משקל עמוד המים שיכול להישאר בתוך קש לפני שהמשקל שלו גובר על מתח הפנים של הטיפה בקצה הקש. לא לגמרי מעניין, אבל מספיק בשביל להעסיק אותי עד הכירטוס שהגיע בשעה עשר בלילה.

רק כשסיימתי את הליך הכרטוס והפקדתי את המזוודה בידי הדיילות, הורשיתי להיכנס אל קודש הקודשים של נתב”ג – הדיוטי פרי. אני משתמש כאן במושגים של קדושה, אבל האמת לאמיתה היא שזו היתה התחושה הכוללת שלי בקשר לנמל התעופה. זה קומפלקס אדיר – גדול כנראה יותר מכל קתדרלה שהוקמה עד היום – שנבנה בזכות הישגים יוצאי-דופן בארכיטקטורה ובהנדסת חומרים ומכונות. בדרך מסויימת אפשר לומר שזוהי קתדרלה המציגה לראווה את הישגי המדע וההנדסה של ימינו.

ואם כבר מדברים על קדושה, ההמראה היא טקס קסום באמת ובתמים. בכל פעם שאני עולה למטוס אני מבקש את המקום ליד החלון ומבלה את הדקות שלפני ההמראה כשהאף שלי צמוד לזגוגית החלון, וכולם מנסים להציץ מעל הראש שלי ולהבין במה אני בוהה. המטוס מתחיל לנוע – עשרות טונות של חומרים מרוכבים זזים לא באמצעות שרירים אנושיים והצלפות כבימי מצריים ויוון, אלא במנועים משוכללים המונעים בדלק רקטי. כמה התקדמנו מאז אותם הימים!

רגע ההמראה מסמל את הנקודה הנערצת עלי ביותר בכל הטיול, בכל טיול. תחשבו על זה: לאורך כל ההסטוריה שאפו בני-אדם לעוף בשמיים. את המלאכים – הקרובים ביותר לאלוהים – מיקמנו בשמיים, ביחד עם גן העדן. זה היה המקום הכי לא נגיש שיכולנו לחשוב עליו (לגיהנום, לעומת זאת, קל מאד להגיע. אתה רק צריך לחפור קצת בגינה). והיום? השמיים נפרצו לכל עבר. מטוסי ג'מבו עצומים מעבירים אנשים הלוך-ושוב דרך פסגת הרקיע, מבלי צורך בהילה של קודש או במות צדיקים. אנו, בני-האדם, הצלחנו לרומם את עצמנו, מבלי שנידרש לסיוע מאלוהים פטרוניסטי, קפריזי וקריזיונר. לנקודה הזו, בה המטוס רועם בכמה אלפי כוחות-סוס ומשליך את עצמו לאוויר, הגענו בזכות עצמנו. אלו המחשבות שעוברות לי בראש בכל המראה מוצלחת, והחוויה מספיק חזקה להשאיר אותי מרוצה עד סוף הטיסה.
או לפחות, כך אני חושב תמיד, ואז מגיע האוכל שמגישות הדיילות.

טוב, לא נכנס לפרטי הזוועה. הטיסה עברה חלק, חוץ מקטע מסויים לקראת הסוף שם נכנסנו לאיזור סערה מעל בריסל והמטוס התחיל להעמיד פנים שהוא קנגורו. נזרקנו כל-כך חזק שהישבן שלי התרומם מהכסא בנקודה מסויימת ורק החגורה החזיקה אותי במקום (כנראה שבאמת כדאי לחגור את החגורה כשהאור הקטן נדלק). אבל לא נורא, תמיד רציתי לרכב על קנגורו ועד עכשיו לא יצא לי.

בנחיתה גיליתי לשמחתי שביחד איתי במטוס נמצאת סטודנטית אחרת מהטכניון (שלא נחשוף את זהותה מחמת הפרטיות) שבאה להציג גם היא את עבודתה בכנס. מצאנו ביחד את הרכבת וצילמנו את הכרטיסן שהזכיר בצורה חשודה לפרקון קשיש, וגבר שישב בפינה והזכיר בצורה חשודה עוד יותר את מר וונסדיי מהספר 'אלים אמריקאיים' של ניל גיימן. בקיצור, נהנינו לנו וניסינו להסיח את דעתנו מעובדה אחת שהמשיכה להטריד ללא לאות: קפאנו לאיטנו מקור.

כי אתם מבינים, קוראים יקרים, הטמפרטורה באותו לילה הגיעה למינוס שלוש מעלות צלזיוס ובשלב הזה אפילו אין לך נזלת כי היא קופאת בתוך הנחיריים. כל זמן הנסיעה ברכבת התקשיתי להבין למה לא מפעילים את המיזוג ומחממים את הרכבת מבפנים. כשהגענו לתחנת מרכז אנטוורפן וירדנו מהרכבת, הבנתי שדווקא היה חימום ברכבת, בערך לעשר מעלות צלזיוס, שזה כמו מרכז-אפריקה עבור הבלגים. תחנת הרכבת היתה שרויה בסביבות הארבע מעלות צלזיוס – טמפרטורה של מקרר מבפנים. בשלב הזה כבר עטיתי עלי שלוש שכבות, כובע גרב וכפפות ועדיין היה לי קר. מזווית העין ראיתי בלגיות הולכות עם מכנסיים קצרים שמגיעים עד מעל הברך, ומדברות ביניהן בניחותא. קור? זה קור זה? זה בררא!

וכך, כשאני מנסה להתחזות לדוב קוטב גמדי עם כובע גרב חום, יצאתי מבניין תחנת הרכבת אל הרחוב ובנפש יגעה נוכחתי לדעת שגם תחנת הרכבת היתה בעצם ממוזגת. הגשם שטף את הרחוב, הרוחות נשבו כאילו אין מחר, והשמש עדיין לא זרחה למרות שהשעה כבר היתה שבע בבוקר. לא היה לי מדחום, אבל כפי שכבר ציינתי מהתחזית, הטמפרטורה היתה בסביבות המינוס שלוש מעלות צלזיוס. וכמובן, גם ברחוב היו בלגיות חטובות במכנסיים קצרים. הבחורות האלה כנראה שותות כל בוקר תוסף רכב למניעת קיפאון, אחרת אני פשוט לא מבין את זה. ממה הן עשויות, לכל הרוחות?

הצצתי במפה שהדפסתי מראש, והבנתי שאני צריך ללכת שני קילומטר בגשם שוטף מלמעלה ומהצדדים עם מזוודה על גלגלים ומטריה קטנטונת ביישנית. ואם זה לא מספיק, בדיוק באותה נקודה החל לאפי לצרוח בתיק שאין לו יותר בטריה, שהוא צריך חשמל דחוף, שהוא לא אחראי על מה שהוא יעשה אם טיפה אחת של גשם נוגעת בו ושבכלל קר לו נורא והוא רוצה הביתה. הייתי פותח את התיק ומשתיק אותו, אבל זה לא חכם כשאלוהים משתין עליך מלמעלה.

למרות הכל שמרתי על נפש שמחה, עם שריקה עליזה שבקעה מתוך ענן של אדי נשימה. ותאמינו או לא – זה השתלם. לאחר חצי-דקה בדיוק של הליכה ראיתי את השלט האדום-בוהק של מלון פלורידה, ביתי הארעי והמוזמן מראש באנטוורפן. אין לי מושג איך זה קרה, כי לפי המפה הייתי אמור ללכת הרבה, הרבה יותר. אולי הזיזו את המלון. אולי הזיזו את התחנה. באותו זמן כבר לא היה אכפת לי. המזוודה עשתה ווווויש על המדרכה בזמן ששעטתי למחסה המלון, ניתרתי מעל שלוליות והתעלמתי מלאפי המסכן שחרד לחייו בכל הטלטולים. התפרצתי דרך דלת המלון ועמדתי המום אל מול אב, אם ושני פעוטות, שהתכוונו לצאת לרחוב בבגדים שאני לא הייתי הולך איתם לים. התנשפתי בפניהם שקר בחוץ, אבל הם רק הסתכלו בי מוזר ויצאו אל הכפור. לא ראיתים בשנית.

פקידת הקבלה העיפה בי מבט אחד והבינה את העסק. פחדתי שאצטרך לחכות עד הצהריים לפני שייתנו לי להכנס, אבל היא נתנה לי את המפתח במיידי. עליתי לחדר, עשיתי אמבטיה (עוד על אמבטיות בפרקים הבאים), נפלתי למיטה ונרדמתי לשעתיים שלמות. ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד.

בכתבה הבאה נמשיך ונספר על מסעותי ברחבי אנטוורפן, על חוויית השלג הראשונה שלי, על האנטריקוט המדהים שמצאתי ברחוב, על צמחים טורפים ענקיים ועל המפגש הראשון שלי (שייערך ביום ראשון בצהריים) עם קהיליית הקונגרס המכובדת.