ייתכן שאקלים בלתי יציב גרם לחוסר איזון קטלני בין זכרים ונקבות
25.4.2004
מאת: הלן פירסון , Nature (תרגום: דיקלה אורן)
חוקרים מבריטניה אומרים, כי ייתכן שחלק מהאשמה בהיכחדות הדינוזארים נעוצה במחסור בנקבות. טענתם מעלה מחדש ויכוח עתיק יומין.
הדינוזאורים מתו לפני כשישים וחמישה מיליון שנה, בערך באותו הזמן בו התנגש מטאור ענק בכדור הארץ. חלק מהמדענים מאמינים, כי ענן האבק העצום, שנוצר בעקבות הפגיעה, גרם לתנודות קיצוניות באקלים, ואלה בתורן גרמו להיכחדותם של הדינוזאורים.
ואולם, לא ברור כיצד בדיוק השינוי בטמפרטורות גרם למותם של הזוחלים הענקיים. כעת, דייויד מילר מאוניברסיטת לידס ועמיתיו מעלים במאמרם “פוריות ועקרות” (“Fertility and Sterility”) את הטענה, כי במידה ונעזרו הדינוזאורים בטמפרטורה לקביעת מינם של צאצאיהם, היה ביכולתם של שינויי האקלים לגרום להפרת היחס בין זכרים ונקבות.
הרעיון הזה מתבסס על רבייתם של זוחלים בני ימינו, כגון קרוקודילים, אשר הם קרובים לדינוזאורים. מינם של הקרוקודילים תלוי בטמפרטורה בה הביצים מודגרות. קרוקודילים זכרים בוקעים בטמפרטורות בינוניות, בעוד שנקבות בוקעות, כאשר הטמפרטורות גבוהות או נמוכות במקצת.
במקרה של הדינוזאורים, מילר מציע, כי השינויים בטמפרטורות, שנבעו מנפילת המטאור, גרמו להולדתם של יותר זכרים. במשך הזמן, הנקבות הפכו לנדירות, מה שגרם להולדת פחות דינוזאורים קטנים ולהידרדרות הדינוזאורים לעבר הכחדה.
הרעיון הועלה בעבר, אך מעטים היו המומחים שהשתכנעו. פליאונטולוגים מאמינים כעת, כי הדינוזאורים החלו למות כעשרה מיליון שנה טרם פגיעת המטאור. תהליך הגסיסה הואץ על ידי כמה התפרצויות וולקניות ושינויים בגובה פני הים, שגרמו לשינויים באקלים. עם זאת, פרטי ההתרחשות נותרו באפילה.
כדי לחזק את הרעיון, לפיו יחס בלתי מאוזן בין המינים מפאת שינויים בטמפרטורה היה עשוי לגרום לשקיעתה של תקופת הדינוזאורים, צוותו של מילר בנה מודל מתמטי, שמראה כמה מהר עשוי מין להיכחד, אם היחס בין המינים סטה מיחס של 50:50, או במילים אחרות זכר אחד לכל נקבה.
המודל מראה, שאם היחס נטה ל-80:20, לדוגמא, אוכלוסייה של 1000 בעלי חיים תמות תוך 50 מחזורי רבייה. הזמן הזה עשוי לייצג רק כ-500 עד 1000 שנה בהתאם לאורך החיים הפורה של בעל החיים. “זה טיעון מעניין,” אומר הפליאונטולוג נורמן מקלאוד מהמוזיאון להיסטוריה של הטבע של לונדון.
עם זאת, אומר מקלאוד, כי הרעיון עדיין שנוי במחלוקת. מרבית מומחי הדינוזאורים מאמינים, כי הדינוזאורים הכי קרובים לציפורים, שאינן נעזרות בטמפרטורה לקביעת מין הצאצא. בין כה וכה קשה לאשש את ההשערה: “זה לא שיש לנו ביצי טירנוזאורוס רקס להדגיר או משהו,” הוא מציין.
כמו כן על האנליזה של מילר להסביר מדוע כמה קבוצות של בעלי חיים, שמין היילודים שלהם נקבע על ידי הטמפרטורה, שרדו את השינוי באקלים בכל זאת. הקרוקודילים, לדוגמא, שרדו את השינוי באקלים.
מילר משער, שייתכן שהיה ביכולתם להגן על הביצים שלהם מטמפרטורות קיצוניות, כיוון שחיו ליד זרמי מים מקררים, או שיכלו להסתגל לתנאים המשתנים מהר יותר מהדינוזאורים בעלי החיים הארוכים.
הוא מאמין, כי דרכים יותר איתנות לקביעת מין הילודים התפתחו, מכיוון שקביעת המין על פי הטמפרטורה היא כה מסוכנת. כיום, מרבית בעלי החיים, ובכללם בני האדם, מסתמכים על הגנים לקביעת מין היילוד, כך שזכרים יורשים סט אחד של כרומוזומי מין, בעוד שנקבות יורשות סט אחר. שיטה זו מבטיחה יחס מאוזן בין המינים, ללא תלות במטאורים או מזג אוויר קיצוני.
כמה סוגי זוחלים נשארו עם מנגנון קביעת המין הפרימיטיבי יותר. ברוס להן, גנטיקאי באוניברסיטת שיקגו, אומר שייתכן שהסיבה לכך היא שהם חיים באקלים, בו הביצים שלהם מוגנות מפני שינויים קיצוניים בטמפרטורות.
זה מותיר את המינים האלה, וביניהם הצבים מאריכי החיים, פגיעים לשינויים עתידיים באקלים כתוצאה מההתחממות הגלובלית. “זוהי בעיה רצינית,” אומר להן.
