מרדף מסוכן

הודו משתמשת במערך הגנה נגד טילים כדי לדחוק את פקיסטן הבלתי יציבה לפינה

מאת מדוהרסי מוקרג'י

ההתנקשות במנהיגת האופוזיציה בנזאיר בהוטו, תסיסה בקרב המגזרים הלוחמניים ואי נחת שחש הציבור כלפי ממשלתו של הנשיא פרבז מושארף העלו שאלות באשר ליציבותה של פקיסטן ולבטיחות התחמושת הגרעינית שלה. הודו, שכנתה העצבנית של פקיסטן, מחמירה את החששות. בינואר 2008, כמה שבועות לאחר שטיל הודי התנגש בהצלחה בטיל אחר מעל מפרץ בנגל, הודיע גורם רשמי שעד 2011 יהיה ביכולתה של הודו לפרוס מערך הגנה נגד טילים בליסטיים.

ייתכן שבנסיונותיה לרסן את יריבתה העיקשת הגדילה הודו בלי משים את הסיכון לעימות גרעיני באזור. יותר מזה, “הגנה נגד טילים תעלה את הסבירות שהודו תספוג נזק גדול יותר” אם תפרוץ מלחמה כזו, טוען תאודור פוסטול, מומחה ביטחוני במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT).

זה זמן רב רואים המומחים בתת היבשת ההודית את המקום הסביר ביותר לנקודת ההתלקחות של העימות הגרעיני הראשון בעולם. מאז שפתחה הודו במירוץ החימוש הגרעיני ב-1974, מדדה לה פקיסטן כמידתה כנגד כל פיתוח ופיתוח. נדמה שהמאמץ השתלם לפקיסטן: ב-1999, כששלחה פקיסטן כוחות כמו-צבאיים מעבר לגבול, הדפה הודו את התוקפים אבל לא רדפה אחריהם למולדתם, על פי הדיווחים בגלל איומים של תגמול אטומי.

המתכננים ההודים החליטו כעת שמערך הגנה נגד טילים הוא המוצא מן הבור שכרו לעצמם. הם מוצאים בממשל בוש ידיד, שב-2007 רקח עסקה שתאפשר להודו לקנות אורניום ממקורות בין-לאומיים בשביל הכורים האזרחיים שלה. אם יאושר ההסכם, תוכל הודו לעבד את כל האורניום תוצרת פנים שלה לצרכים צבאיים, ולהוסיף כך כ-100-60 ק”ג של פלוטוניום באיכות נשק בכל שנה למאגר הנוכחי שלה (המוערך בכ-600 ק”ג). לפני כן, ב-2005, הציעה ארה”ב לשתף את הודו בטכנולוגיה צבאית, ובכלל זה טכנולוגיית מיגון נגד טילים. פקידים וקבלנים צבאיים מרחבי העולם נוהרים מאז בהמוניהם לניו דלהי בתקווה למכור רכיבים של מערכות הגנה.

מדענים רבים כבר עמדו על החסרונות הטבועים במערכות מיגון נגד טילים בליסטיים. מערכות מיגון מסוג זה אינן מסוגלות, למשל, להבדיל בין פיתיונות לבין איומי אמת. בדרום אסיה מגדילים הטווחים הקצרים את הבעיות. “מאד לא סביר לצפות שיהיה אפשר לסמוך על יירוט כלשהו,” מביע את דעתו הפיזיקאי זיא מיאן מאוניברסיטת פרינסטון, החוקר הפצה גרעינית וביטחון עולמי. ארגון המחקר והפיתוח הביטחוני של הודו טוען שמערך ההגנה המתוכנן שלו ישמיד טילי אויב שלוש דקות לאחר זיהוי הטיל על ידי מכ”ם. מכ”ם להתרעה מוקדמת, כמו זה שהודו ייבאה מישראל, יוכל לזהות את הטיל ולקבוע את מסלולו בתוך 110 שניות מרגע שיגורו. אבל טיל בליסטי שישוגר במסלול נמוך מבסיס אוויר פקיסטני למשל יוכל להגיע לניו דלהי בתוך חמש דקות בלבד, לדברי מיאן והפיזיקאים מ' ו' רָמָאנה מן המרכז ללימודים בין-תחומיים בנושאי סביבה ופיתוח בבנגלור ור' ר' רָגָ'רָמאן מאוניברסיטת גָ'וָוהָרלָאל נֶהרוּ בדלהי.

במקרה כזה לא יישאר בידי הטכנאים די זמן לברר אם מדובר בהתרעת אמת. אירע שלמדענים מארה”ב נדרשו שמונה דקות כדי לקבוע שהתרעה על שיגור סובייטי הייתה התרעת שווא. אכן, אזעקות שווא הן תדירות כשמדובר במערכות להתרעה מוקדמת. מעוף של אווזים או מערבולת אטמוספרית יכולים לשטות במכ”ם, והשתקפויות חריגות של השמש יכולות לתעתע בגלאי אינפרה-אדום המוצבים על גבי לוויינים. בין השנים 1977 ל-1988 – התקופה היחידה שהנתונים עליה נחשפו – תיעדה ארה”ב ממוצע שנתי של 2,600 אזעקות שווא של שיגורי טילים בליסטיים מברית המועצות. אפילו אם תגיב הודו לאזעקת שווא על ידי שיגור טיל יירוט ולא יותר, הפעולה עלולה להתפרש על ידי פקיסטן כהתקפה.

יותר מזה, קצת לאחר שרכשה הודו מכ”ם להתרעה מוקדמת בחנה פקיסטן טיל שיוט שפוסטול סבור שתוכנן בהנדסה לאחור מתוך טיל טומהוק אמריקני שנפל בפקיסטן במהלך התקפה ב-1999 על מחנות אימונים של טרוריסטים באפגניסטן. טיל כזה, הממונע לכל אורך מעופו, יכול לטוס סמוך מאוד לקרקע כדי להתחמק ממכ”ם. וכתגובה לכאורה לעסקה הגרעינית של הודו וארה”ב, החלה פקיסטן לבנות כור לייצור פלוטוניום, שיכול להניב ראש נפץ קטן דיו כדי להתקינו על טיל שיוט. יש ברשותה של פקיסטן גם טילים בליסטיים עם סנפירים קטנים המותקנים על חלקם הקדמי נושא המטען. מבנים אלו יכולים לשפר את יכולת התמרון, כך שיהיה קשה עד מאוד לתפוס את ראשי הנפץ.

ועם זאת, “התוקף תמיד חושש שההגנה נגד טילים תפעל היטב יותר משהוא חושב,” אומר פוסטול, וישגר יותר רקטות מן הדרוש כדי להבטיח שלפחות כמה מהן יצליחו להסתנן פנימה. הוא מציע אפוא דרך חלופית להימנע משואה גרעינית. שתי האומות יפזרו ויחביאו את הטילים שלהם ויאשרו לגנרל, שימונה במיוחד לשם כך ויימצא במוצב מרוחק, לשגר מכות תגמול במקרה שהמנהיגות הפוליטית תימחה במכה ראשונה של ירי גרעיני – וליידע את הצד השני. באופן כזה השליטים של שתי המדינות יוכלו לדעת לבטח שתאונה גרעינית תהפוך את מולדתם להיסטוריה. שלא כמו בהגנה נגד טילים, השמדה הדדית בטוחה היא לפחות דרך בדוקה לשמור את הנשק הגרעיני בנדנו.

מדהורי מוקרג'י, עורכת לשעבר בסיינטיפיק אמריקן, כותבת על ניסיונה של הודו במלחמת העולם השנייה בספר שעתיד לצאת לאור.