מאדים, מבט סקרני פנימה / פיטר ה’ סמית

משימת המחקר למאדים “פניקס” עוררה מחדש תקוות שכוכב הלכת האדום עשוי לקיים עליו חיים, והכינה את הקרקע לרכב שטח חדש ששוגר בנובמבר 2011 ותנחת באוגוסט 2012 – CURIOSITY

בנובמבר 2011 שיגרה סוכנות החלל האמריקנית נאס”א את המשימה העדכנית והמתוחכמת ביותר שנשלחה מעודה לכוכב הלכת האדום: “מעבדת המדע במאדים” (Mars Science Laboratory) שלקראת שיגורה שונה שמה ל-CURIOSITY – סקרנות. החללית תגיע למכתש גייל בנחיתה דרמתית  ב-5 באוגוסט 2012 שהשלב האחרון שלה יתבצע בעזרת עגורן מרחף. אחר כך יֵצא רכב השטח המונע בכוח גרעיני לסיור ברחבי אחד המרבצים העשירים ביותר של מינרלים גופרתיים וסלעי חרסית שעל פני כוכב הלכת – שרידיו של עידן עשיר במים, שבו נהרות חרצו את פניו ברשתות של עמקים.

קרדיט: NASA/JPLCaltech/ University of Arizona/Texas A&M University

גודלו של רכב השטח, המכוּנֶה “קוריוסיטי” (Curiosity, כלומר “סקרנות”), הוא כגודלה של מכונית קטנה, והוא עתיד לבלות שנה מאדימית אחת בחקירת מרגלותיו של ההר המרכזי הניצב בלב המכתש, האזור שמקובל להניח שהוא העתיק ביותר שם. ואז, אם תאשר נאס”א להרחיב את המשימה, קוריוסיטי יתחיל לעלות על ערמת שברי הסלעים המתנשאת לגובה חמישה קילומטרים במרכז המכתש ומתווה בשכבותיה את ציר הזמן הגאולוגי עד שמגיעים למרבצים שנוצרו בעידן המודרני, ולסרוק את המינרלים שנוצרו בתנאים מימיים שכבה אחר שכבה. הזרוע הרובוטית של רכב השטח תוכל לאסוף דגימות ולהזין אותן למעבדה כימית נישאת דרך פתח עליון. במעבדה ינתחו המכשירים את המינרלים ויגלו אילו מבנים מאפיינים אותם ומהם היסודות המרכיבים אותם. המכשירים האלה יוכלו גם לאתר חומרים אורגניים ובעזרתם ינסו המדענים להחליט אם מאדים היה פעם מקום שחיים יכלו להתקיים בו.

מעבדת המדע במאדים היא השלב ההגיוני הבא בשורת משימות שנשלחו במהלך 15 השנים האחרונות, והיא מסתמכת על ממצאיהם של רכבי השטח שקדמו לה: סוג’ורנר, ספיריט ואופורטיוניטי ושל הנחתת פניקס – המשימה האחרונה למאדים עד כה. המשימות האלה, יחד עם סדרה של מַקָּפוֹת (המקיפות את כוכב הלכת אך אינן נוחתות עליו), חשפו לפנינו עולם בעל מורכבות ראויה לציון והיסטוריה סבוכה, הכוללת גם עידן קדום של אגמים וגשם [ראו מים בעברו של מאדים, מאת גי’ם בל, סיינטיפיק אמריקן ישראל, אפריל-מאי 2007]. אפילו במצבו הזה, היבש והקפוא, מראה כוכב הלכת סימני פעילות. על הסימנים המסעירים והמבלבלים ביותר נמנים הרמזים לגז מתאן שהתגלו מעל נקיק נילי (Nili Fossae). מדענים פלנטריים חלוקים בשאלה אם מקורותיו של הגז, בהנחה שהוא אכן קיים, הם גאולוגיים או ביולוגיים [ראו חידת המתאן על מאדים וטיטן, מאת סושיל ק’ אטריה, סיינטיפיק אמריקן ישראל, אוגוסט-ספטמבר 2007]. ב-2011 חשפה המקפתMars Reconnaissance (“סיירת המאדים”) פסים על פני השטח של כוכב הלכת שההסבר הפשוט ביותר להיווצרותם הוא שחרור עונתי של מים מלוחים.

ואולם, כנגד כל הפלאות האלה ניצבות המסקנות הנוקשות של צמד הנחתות ויקינג מ-1976. הן גילו שמאדים הוא מקום עוין ביותר לכל יצור חי. באדמה שנבדקה לא נמצאו סימני מים או מולקולות אורגניות, ואין צורך לומר מיקרואורגניזמים רדומים. חומרים מחמצנים חזקים, כמו למשל מימן על-חמצני (מי חמצן), וקרינה אולטרה-סגולה רבת עוצמה מעקרים את פני השטח. בשביל רוב המדענים, החיפוש אחר חיים על מאדים התחיל ונגמר עם ויקינג.

כיצד אפשר אפוא ליישב את ההערכה העגומה הזאת עם הפלאות החד-משמעיות שהתגלו על כוכב הלכת? ייתכן שהתשובה טמונה בפניקס. הניסויים הכימיים שערכה פניקס על הקרקע המאדימית, שהיו הראשונים מאז הניסויים של ויקינג, מציעות פרשנות אחרת לתוצאות השליליות ההן: ייתכן שהציוד של ויקינג לא גילה שום מולקולות אורגניות מכיוון ששיטת האנליזה הכימית שלו השמידה אותן בלי כוונה. פניקס גם גילתה מים קפואים סמוך לפני השטח, אפשרות שמדענים פלנטריים כבר שיערו אך מעולם לא ראו בפועל. אם כוכב הלכת השכן שלנו אינו יבש ועקר, ייתכן בהחלט שהוא עשוי לקיים חיים.

כעת, כשאנחנו מפנימים בהדרגה את ההשלכות האפשריות, וכשחללית נוספת יצאה בעקבות פניקס, נראה שזו השעה המתאימה להסתכל לאחור ולהיזכר ברכבת ההרים הרגשית והטכנית הכרוכה בבניית משימה בין-כוכבית – וכיצד פניקס כמעט לא המריאה.

פיטר ה’ סמית (Smith) הוא פרופסור למדעים פלנטריים באוניברסיטת אריזונה. בילדותו ערך סיורים דמיוניים במערכת השמש, כקורא נלהב של מדע בדיוני. בהמשך הוא הפך את האהבה המוקדמת הזאת למקצוע, ועבד בכמה מן המשימות הפלנטריות הרובוטיות המפורסמות ביותר, מגשושית החלל העמוק של פיוניר 11 ועד רכבי השטח סוג’ורנר, ספיריט ואופורטיוניטי. ב-2010 העניקה לו נאס”א עיטור על הישגיו המדעיים יוצאי הדופן.

ועוד בנושא

H2O at the Phoenix Landing Site. P. H. Smith et al. in Science, Vol. 325, pages 58-61; July 3, 2009.

Habitability of the Phoenix Landing Site. C. R. Stoker et al. in Journal of Geophysical Research, Vol. 115, Article No. E00E20; June 16, 2010.

Martian Summer: Robot Arms, Cowboy Spacemen, and My 90 Days with the Phoenix Mars Mission. Andrew Kessler. Pegasus, 2011.

Post to Twitter