‫בחזקת שניים – המקור האבולוציוני של הזוגיות / בלייק אדגר‬

ייתכן שההיקשרות בזוגות הייתה הצעד הנבון ביותר שעשו אבותינו מעולם

יונקים אינם מצטיינים במונוגמיה. בפחות מ-10% מן המינים הזוגות מזדווגים באופן בלעדי רק זה עם זה. אפילו באגף הפרימטים העדפת בן זוג יחיד אינה נפוצה בהרבה. אמנם 15% עד 29% ממיני הפרימטים מעדיפים לחיות בזוגות, אך רק כמה מינים יחידים מחויבים למונוגמיה כפי שבני האדם מכירים אותה: שותפות מינית בלעדית בין שני פרטים.

כמובן, גם בני אדם אינם שומרים בקנאות על הכללים. הם מנהלים רומנים “מן הצד”, מתגרשים, ובתרבויות מסוימות אף נישאים לכמה בני או בנות זוג. למעשה, ברוב החברות בעולם מצויה פוליגמיה. עם זאת, אפילו במקומות שבהם הפוליגמיה מותרת, זהו מצב נדיר. כמעט תמיד, החברה מאורגנת על פי הנחת יסוד שרוב האוכלוסייה תיקשר בזוגות קבועים שישמרו על בלעדיות מינית. ונראה שהמונוגמיה הועילה לאנושות. “קשרי זוגיות”, כפי שהמדענים מכנים את מערכות היחסים המונוגמיות, הם התאמה אבולוציונית מכריעה שהופיעה אצל אב קדום כלשהו ונעשתה מרכזית בחברה האנושית ובהצלחתנו האבולוציונית. “קשרי הזוגיות מעניקים לנו יתרון גדול על פני מינים רבים אחרים,” אומר האנתרופולוג ברנרד שפיי מאוניברסיטת מונטריאול.

הזוג המונוגמי יוצר גם את הבסיס למשהו ייחודי למין האנושי: המערכות החברתיות הנרחבות והמורכבות שבהן אנו חיים. קופי-אדם צעירים מבססים את קשרי המשפחה שלהם דרך האם בלבד. בני האדם, לעומת זאת, נקשרים למשפחות של שני ההורים ומרחיבים את מספר הקשרים בכל דור. הרשתות החברתיות האנושיות כוללות גם משפחות אחרות ואפילו קבוצות נפרדות, במעגלים הולכים ומתרחבים של קשר. בעיני שפיי, קשרי קבוצות כאלה ומונוגמיה הם “שתיים מן התכונות המשפיעות ביותר על החברה האנושית.”

במשך עשרות שנים, ניסו מדענים להבין את מקורות המונוגמיה האנושית ואת השלכותיה. שאלות בסיסיות, כגון מתי התחלנו ליצור זוגות למשך כל החיים, מה היתרון בהם וכיצד הזיווג הועיל להצלחתנו כמין, נותרו אמנם במחלוקת וללא מענה חד משמעי, אבל מחקרים חדשים מקרבים אותנו לפתרון התעלומה.

מוצא הזיווג

ייתכן בהחלט שכבר אבותינו הקדומים ביותר היו מונוגמיים. לדברי האנתרופולוג ק’ אוון לאבג’וי מאוניברסיטת קנט סטייט, עדויות המאובנים רומזות שמונוגמיה התקיימה עוד לפני ארדיפיתקוס רמידוס (Ardipithecus ramidus), המין שזכה לפרסום בשל שלד הנקבה הלא-שלם בן 4.4 מיליוני השנים, שהתגלה במחוז אוואש התיכון שבאתיופיה ומכונה בקיצור “ארדי”. על פי ההשערה של אוון, זמן קצר לאחר הפיצול מן האב הקדמון המשותף לשני הענפים האבולוציוניים של האדם ושל הקופים הגדולים, לפני יותר משבעה מיליוני שנים, אימצו קדמונינו שלוש התנהגויות מהפכניות: נשיאת מזון בידיים שהתפנו בזכות ההליכה הזקופה, יצירת קשרים זוגיים והסתרת הסימנים החיצוניים לביוץ. ההתפתחות המשולבת של החידושים האלה העניקה להומינינים, השבט שנוצר כשהאדם הקדמון התפצל מן השימפנזה, יתרון רבייתי על פני קופי האדם.

לפי השערה זו, מערכת הזיווג הפוליגמית הקדומה הוחלפה בסידור זוגי כשזכרים הומינינים במעמד נמוך הפנו את האנרגיה שהשקיעו במאבק זה בזה למציאת מזון שיוגש לנקבות כתמריץ להזדווגות. הנקבות החלו להעדיף ספקי מזון אמינים על פני מתחרים תוקפניים, ונקשרו אל הלקטים המוצלחים יותר. בסופו של דבר איבדו הנקבות את נפיחות העור ואת הסימנים האחרים של זמינות מינית, שהיו עלולים למשוך זכרים אחרים בזמן שבני זוגן עסקו באיסוף מזון.

כראיה, לאבג’וי מביא את מערכת השיניים של א’ רמידוס. ההבדל בגודל הניבים בין זכרים לבין נקבות במין א’ רמידוס קטן במידה ניכרת מן ההבדלים בניביהם של קופי אדם בני זמננו ושל מאובני קופי אדם. במינים רבים של קופי אדם, האבולוציה שיכללה את הניבים דמויי הפגיון של הזכרים לכדי כלי נשק מאיימים, שנעשה בהם שימוש במאבק להשגת נקבות. אצל ההומינינים הקדומים פני הדברים היו שונים. היזכרו בניבים בפיו הפעור של גורילה זכר, ולאחר מכן הביטו בניבים שלנו. לבני אדם זכרים ונקבות יש ניבים קטנים וקצרים, תכונה בלתי מאיימת הייחודית להומינינים ובכללם שרידי הארדיפיתקוס הקדומים ביותר.

יש גם מתאם מסוים בין התנהגות ההזדווגות של פרימטים ובין דו-צורתיות זוויגית (דימורפיזם), כלומר ההבדלים במשקל ובגודל הגוף בין זכרים לנקבות של אותו המין. ככל שהדו-צורתיות של מין פרימטים מסוים גדולה יותר, כן סביר יותר שהזכרים יילחמו זה בזה על נקבות. בקצה אחד של הטווח, זכרי גורילה פוליגמיים הם כבדים וגדולים יותר מפי שניים מן הנקבות. בקצה השני, גיבונים זכרים ונקבות, שהם לרוב מונוגמיים, כמעט זהים בגודלם. בקשת הזאת, בני אדם קרובים יותר לגיבונים: גברים עשויים להיות כבדים וגדולים ב-20% מנשים.

עם זאת, יש גבול למה שאפשר להסיק ממאובנים. הפליאו-אנתרופולוג ג’ מייקל פְּלַוְוקֶן מאוניברסיטת ארקנסו מזהיר מפני הסקת מסקנות חפוזות לגבי התנהגות חברתית של הומינינים הנסמכות על עצמות מאובנות. לדוגמה, למין שאליו השתייכה “לוסי”, אוסטרלופיתקוס אפרנסיס, שחי לפני 3.9 עד 3 מיליוני שנים היו ניבים קטנים כמו של ארדיפיתקוס. ואולם, על פי השלד שלו הדו-צורתיות הזוויגית של א’ אפרנסיס הייתה בין זו של שימפנזה ובין זו של גורילה. “אנו מוצאים דו-צורתיות ניכרת בגודל גוף המרמזת על כך שהזכרים [של א’ אפרנסיס] התחרו על הנקבות, אך אובדן הדו-צורתיות של הניבים, המורה על כך שהם לא [התחרו על נקבות], הוא תעלומה,” אומר פְּלַוְוקֶן.

אנתרופולוגים רבים חולקים גם על המסקנה של לאבג’וי, ולפיה מונוגמיה, שטופחה על ידי זכרים שאספו מזון בשביל בנות זוגם וצאצאיהם, הייתה אסטרטגיה של הומינינים במשך מיליוני שנים. במאמר בירחון לאנתרופולוגיה אבולוציונית טען שפיי ב-2013 כי התכונות המיוחדות של המשפחה ושל המבנה החברתי האנושיים (מונוגמיה, קשרי משפחה דרך שני ההורים ומעגלים חברתיים מתרחבים) הופיעו בשלבים. לפני השלב הראשון, לדברי שפיי, ההומינינים הזכרים והנקבות היו חופשיים בבחירת שותפים למין. אז אירע מעבר לפוליגמיה, כפי שקיימת אצל הגורילות. אבל דרושה עבודה קשה כדי לשמור על מספר רב של נשים: מלחמה עם זכרים אחרים והגנה על הנקבות. ייתכן שהמונוגמיה הופיעה כדרך הטובה ביותר להפחית את המאמץ הכרוך בפוליגמיה.

שפיי אינו מציע השערות לגבי הזמן שבו אירע השינוי ואילו מינים היו מעורבים בו, אך חוקרים אחרים מתבייתים על התקופה שמלפני שני מיליוני שנים עד לפני מיליון שנים וחצי. מדובר בתקופה שלאחר הופעת הסוג הביולוגי Homo, שבה הופיעו השינויים הפיזיים של הומו ארקטוס, ככל הנראה המין ההומיניני הראשון שהיגר בהצלחה החוצה מאפריקה. להומו ארקטוס היה גוף גדול בהרבה מזה של קודמיו, בערך פי שניים מזה של המין של לוסי, ויחסי הגדלים של איבריו היו דומים יותר לאלה של האדם המודרני. נראה גם שהדו-צורניות הזוויגית שלו הייתה פחותה מזו של האוסטרלופיתקים ושל מיני Homo קדומים יותר. עדויות מאובנים מוגבלות מרמזות שנקבות הומו ארקטוס היו דומות יותר בגודלן הפיזי לזכרים, והגיעו לרמת דו-צורניות הדומה לזו של האדם המודרני. כל זה מעיד אולי שדרך החיים של הומו ארקטוס הייתה פחות תחרותית מזו של אבותיו. מכיוון שפרימטים בעלי גודל גוף דומה נוטים להיות מונוגמיים, שינוי זה יכול לרמז על מעבר להתנהגות רבייה בלעדית יותר.

שותפות אסטרטגית

אם מדענים חלוקים בסוגיית המועד שבו נעשו בני האדם מונוגמיים, קשה לצפות מהם להסכים על הסיבה לכך. שני צוותי מחקר נפרדים פרסמו ב-2013 שני מחקרים שבהם ערכו ניתוח סטטיסטי של הספרות המדעית במטרה לקבוע אילו התנהגויות היו עשויות להביא למונוגמיה. שני המחקרים ניסו לבחור את ההסבר הטוב ביותר למונוגמיה מתוך שלוש השערות הידועות בשמות “ריווח נקבות”, “הימנעות מרצח עוללים” ו”טיפול הורי זכרי”.

השערת ריווח הנקבות טוענת שהמונוגמיה התפתחה לאחר שנקבות החלו להרחיב את הטריטוריות שלהן כדי לשפר את הנגישות שלהן למשאבי המזון המוגבלים, תהליך שהביא להתרחקותן זו מזו. במצב הדברים הזה, הזכרים התקשו למצוא בנות זוג רבות ולשמור עליהן. הסתפקות בבת זוג אחת עשתה את החיים קלים יותר, הפחיתה את הסיכון שהזכר ייפצע בזמן שמירה על הטריטוריה שלו וסייעה לו להבטיח שהצאצאים של זוגתו הם אכן שלו.

הזואולוגים דיטר לוקאס וטים קְלאטון-בְּרוֹק מאוניברסיטת קיימברידג’ גילו עדויות לרעיון הזה בניתוח סטטיסטי של 2,545 מיני יונקים. הם תיארו את ממצאיהם במאמר שפורסם בכתב העת סיינס. לדבריהם, הנתונים מורים על כך שהיונקים החלו את דרכם כיחידים, אך מינים שונים עברו למונוגמיה 61 פעמים במהלך ההיסטוריה האבולוציונית שלהם. מונוגמיה הופיעה לעתים קרובות יותר אצל אוכלי בשר ופרימטים, מה שיכול להעיד על כך שמין נוטה לזוגיות כשהנקבות זקוקות למזון עשיר אך נדיר (כגון נבלות עתירות חלבונים של בעלי חיים או פירות בשלים), שלרוב אפשר למוצאו רק בחיפוש על פני שטח גדול. הממצאים האלה מספקים את התמיכה הסטטיסטית החזקה ביותר למסקנה שלפיה נקבות יחידות ומרוחקות יותר ויותר הניעו את הזכרים לבחירת בנות זוג יחידות.

לוקאס מודה שגם אם ההשערה מתאימה ליונקים שאינם בני אדם, אפשר להבין מדוע היא מתאימה פחות לבני אדם: קשה לשלב את החברתיות המובנית של בני האדם עם השערה שתלויה בריווח נקבות זמינות. ייתכן שאבותינו היו חברתיים מכדי שהנקבות יהיו מפוזרות על פני הסוואנה כמו אצל יונקים אחרים. עם זאת, התיאוריה עשויה להתאים לבני אדם אם המונוגמיה הופיעה בהומינינים לפני שהופיעה הנטייה שלנו ליצור קבוצות.

ההשערה המובילה השנייה טוענת שמקור המונוגמיה הוא באיום של אלימות קטלנית נגד צאצאים. אם זכר יריב יקרא תיגר על זכר דומיננטי בקהילה או ינצח אותו, הוא עלול להרוג עוללים שאינם יוצאי חלציו. כשיקרה הדבר, האמהות יפסיקו להפיק חלב ויחזרו לבייץ, וכך תינתן לזכר התוקף הזדמנות להפיץ את הגנים שלו. כדי למנוע את הרצח, הנקבה בוחרת שותף זכר שיוכל להגן עליה ועל ילדיה.

האנתרופולוג קיט אוֹפּי מיוניברסיטי קולג’ בלונדון מביא עדויות לתיאוריית ההימנעות מרצח עוללים במחקר שפורסם ברשומות האקדמיה האמריקנית למדעים (PNAS). אוֹפּי ועמיתיו הריצו במחשב סימולציות של ההיסטוריה האבולוציונית של 230 מיני פרימטים, ולאחר מכן ביצעו ניתוח סטטיסטי בייסיאני כדי לקבוע למי משלוש ההשערות הראשיות למקור המונוגמיה יש סבירות גדולה יותר להיות נכונה. הם זיהו מתאם גבוה בין מונוגמיה בפרימטים ובין כל אחד מן הגורמים המשפיעים בהשערות השונות, אך רק הגדלה של הסיכון לרצח עוללים הביאה באופן עקבי להופעה של מונוגמיה בענפים רבים באילן האבולוציה של הפרימטים.

הביולוגיה של הפרימטים המודרניים וההתנהגות שלהם מגדילה את הסבירות שרצח עוללים הוא הגורם שדרבן את המונוגמיה. תינוקות פרימטים מצויים בסיכון גבוה במיוחד לרצח כזה: דרוש זמן רב להתפתחותם של מוחותיהם הגדולים, ולכן התינוקות תלויים במבוגרים ופגיעים במשך תקופה ארוכה לאחר הלידה. רצח של עוללים נצפה ביותר מ-50 מיני פרימטים. בדרך כלל מדובר בזכר שמגיע מחוץ לקבוצה ותוקף צעיר שטרם נגמל בניסיון לשלוט בנקבות או להשיג גישה אליהן. עם זאת, העדויות האלה מוגבלות: כמעט בכל המינים האלה יש מערכות רבייה פוליגמיות או חופשיות, כך שהתפלגות רצח העוללים בפרימטים כיום אינה תואמת את התחזית שמונוגמיה תתפתח כשרצח כזה הוא איום גדול.

ההשערה השלישית להתפתחות המונוגמיה מתמקדת בהשתתפותו של הזכר במטלות ההוריות. כשתינוק נעשה יקר מדי, במונחים של מזון ואנרגיה, בשביל נקבה יחידה, האב שנשאר עם משפחתו ומספק מזון ועזרה אחרת, מגדיל את סיכויי ההישרדות של צאצאיו ומעודד קשרים קרובים יותר עם האם. רעיון קרוב, שהועלה על ידי האנתרופולוג לי גטלר מאוניברסיטת נוטרדם, מציע שאפילו נשיאה של הצאצא על ידי האב מעודדת מונוגמיה. האמהות צריכות לעמוד בדרישות התזונתיות הכבדות של הנקת התינוקות, ובחברה של פרימטים או ציידים-לקטים אנושיים, נשיאה של תינוק, בייחוד בהיעדר מנשא או אמצעי נשיאה אחר, מחייבת השקעת אנרגיה דומה לזו של הנקה. אם הזכר נושא את התינוק, הנקבה יכולה למלא את הצרכים האנרגטיים של עצמה על ידי איסוף מזון.

המין של קוף מדרום אמריקה, הקרוי קוף הינשוף של אזארה עשוי להאיר את האופן שבו טיפול הורי יכול לחזק מונוגמיה. הקופים האלה חיים בקבוצות משפחתיות קטנות: זוג הורים, זכר ונקבה בוגרים, תינוק וצעיר אחד או שניים. הקופה האם נושאת את הילוד על ירכה מיד לאחר הלידה, אך האב נוטל על עצמו את רוב הנשיאה והטיפול מגיל שבועיים והלאה. הזוג הבוגר “שומר על קשר” בנגיעות זנב תכופות, וייתכן שהקרבה הפיזית של הזכר לנקבה ולצאצאיו מעמיקה את הקשרים הרגשיים.

ואכן, מחקר שפורסם במארס 2014 ברשומת החברה המלכותית B מציג עדויות גנטיות לכך שזוגות של קופי ינשוף נותרים מונוגמיים, אישור גנטי ראשון בפרימט שאינו אדם. דנ”א שנאסף מכמה קבוצות הראה שכל הנקבות, וכל הזכרים חוץ מאחד, ב-17 זוגות היו בסבירות גבוהה ההורים של 35 צאצאיהם. “הם מחויבים לגמרי למערכת יחסים מונוגמית במובן גנטי,” אומר האנתרופולוג אדוארדו פרננדז-דוק, מעורכי המחקר, שעובד כעת באוניברסיטת ייל. קשרי הרבייה בין קופי ינשוף נמשכים בממוצע תשע שנים, והקופים שנשארים יחד זמן ממושך יותר מתרבים יותר – ההגדרה האבולוציונית להצלחה של כל מערכת רבייה.

מה אומרים שני המחקרים הסטטיסטיים האחרונים בנושא השערת הטיפול ההורי? שניהם הסיקו שמבין כל התיאוריות המתחרות, הטיפול ההורי נראה כסיבה הכי פחות סבירה ליצירת זיווג מונוגמי – אך, כדברי לוקאס, “הטיפול ההורי עשוי להסביר מדוע מין נשאר מונוגמי.”

צריך כפר

כדי לגדל קוף חכם וחברתי כמו אדם צריך יותר מזוג הורים מונוגמי, אומרת האנתרופולוגית שרה הְרְדי מאוניברסיטת קליפורניה בדייוויס. תינוק אנושי צורך 13 מיליון קלוריות בדרכו הארוכה מלידה ועד בגרות – נטל כבד לאם, אפילו אם יש לה בן זוג תומך. הצורך הזה עשוי להסביר מדוע, בחברות רבות, אמהות אנושיות מסתמכות על “הורים נוספים” (כגון קרובי משפחה של בני הזוג, או חברים אחרים בקבוצה) לאספקת מזון ולטיפול בילד. “אמהות אנושיות מסכימות שאחרים יחזיקו את התינוקות שלהן מיד אחרי הלידה,” אומרת הְרְדי, “זה מדהים ושונה לגמרי מקופי אדם.” שום קוף אדם אינו מתנהג באופן שקרוב ל”הורות נוספת”.

לדברי הְרְדי, גידול משותף של ילדים, כלומר מערכת חברתית שבה “הורים נוספים” עוזרים בטיפול בצאצאים, התפתחה אצל אבותינו הקדומים החל מהומו ארקטוס לפני כמעט שני מיליוני שנים. למין הזה היו גוף ומוח גדולים יותר משהיו לקודמיו. על פי ההערכה, נדרשה לפעולת הגוף של הומו ארקטוס תוספת של 40% באנרגיה המטבולית לעומת הומינינים קודמים לו. אם אכן הומו ארקטוס היה היצור שסלל את הנתיב האנושי של התפתחות מאוחרת ותלות ממושכת בהורים, ייתכן שההורות המורחבת הייתה חיונית לתמיכה בדרישות האנרגטיות של גידול תינוקות בעלי מוח גדול יותר.

קרין אייסלר וקארל ון שייק, שניהם מאוניברסיטת ציריך, מסכמים שללא גידול משותף של ילדים, מיני ההומו הקדומים לא היו יכולים לשבור את “התקרה האפורה”, המחסום המשוער המגביל את נפח מוחם של קופי אדם לכ-700 סנטימטרים מעוקבים לכל היותר. כדי לשלם את חשבון האנרגיה של מוחות גדולים יותר, בעל החיים חייב להפחית את קצב הילודה שלו, את קצב הגדילה או את שניהם. אלא שבני האדם השיגו תקופות יניקה קצרות יותר והצלחה רבה יותר בהתרבות ממה שצפוי ביצור בעל מוח בנפח של 1,100-1,700 סמ”ק. אייסלר וּון שייק מייחסים הצלחה זו ל”הורים הנוספים”, שאפשרו להומו ארקטוס להוליד צאצאים לעתים תכופות יותר, וגם לספק להם די אנרגיה לצמיחה של מוח גדול.

אם כן, היה זה שיתוף פעולה, אם נעשה הדבר באמצעות זוגות מונוגמיים, אם באמצעות משפחות גרעיניות ואם באמצעות שבטים, שאִפשר לבני האדם להצליח במקום שבו כל קדמונינו המאובנים וקרוביהם נכשלו. למעשה, ייתכן ששיתוף פעולה הוא המיומנות הגדולה ביותר שרכשנו בשני מיליוני השנים שעברו. מיומנות זו אפשרה למין הצעיר שלנו (במונחים אבולוציוניים) לשרוד בתקופות של שינויים סביבתיים ולחץ, והיא עשויה גם לקבוע את עתידו.

על המחבר

בלייק אדגר (Edgar) הוא ממחברי הספר “מלוסי ועד לשפה” וספרים אחרים, ועורך בכתב העת Archaeology.

בקיצור

אפילו בחברות שבהן פוליגמיה מותרת, המונוגמיה היא סידור ההזדווגות האנושי הנפוץ ביותר. במובן זה, אנחנו בעלי חיים יוצאי דופן: פחות מ-10% מן היונקים יוצרים קשרים מיניים בלעדיים.

השאלה כיצד נעשינו כאלה עומדת במרכזם של דיונים מדעיים במשך עשרות שנים, ועדיין לא זכתה לתשובה סופית. ועם זאת, מחקרים חדשים מבהירים את הנושא.

כעת אנו יודעים שההומינינים הראשונים, שהופיעו לפני יותר משבעה מיליוני שנים, היו כנראה מונוגמיים. בני האדם נותרו מונוגמיים (לרוב) מסיבה טובה: הדבר סייע להם להתפתח לצורתם הנוכחית, של כובשי עולם בעלי מוח גדול.

עוד בנושא

Reexamining Human Origins in Light of Ardipithecus ramidus. C. Owen Lovejoy in Science, Vol. 326, pages 74, 74e1-74e8; October 2, 2009.

Monogamy, Strongly Bonded Groups, and the Evolution of Human Social Structure. Bernard Chapais in Evolutionary Anthropology, Vol. 22, No. 2, pages 52-65; March/April 2013.

The Evolution of Social Monogamy in Mammals. D. Lukas and T. H. Clutton-Brock in Science, Vol. 341, pages 526-530; August 2, 2013.

Male Infanticide Leads to Social Monogamy in Primates. Christopher Opie et al. in Proceedings of the National Academy of Sciences USA, Vol. 110, No. 33, pages 13,328-13,332; August 13, 2013.

הכתבה התפרסמה באישור סיינטיפיק אמריקן ישראל