סיקור מקיף

עצם הרעיון שיהיה אפשר לשבט את לוסי

מיפוי הגנום של החוליות המקשרות בינינו לבין השימפנזה, שיתאפשר כנראה בעוד כמה עשורים, ירסק את ההבחנה הקיימת היום בין האנושי לבין החייתי

מאת ריצ'רד דוקינס

שרידי השלד של לוסי, שנמצאו באתיופיה. אשה-קופה בת 3 מיליון שנה כמו נחיתת האדם על הירח, מיפוי הגנום האנושי – ההישג המדעי הבולט של השנה שזה עתה הסתיימה – הוא שיאה של עבודה מיומנת, מאורגנת ומבריקה, שינקה מהתקדמות מדעית שנעשתה במשך מאות שנים.

היתרונות הרפואיים של מיפוי הגנום האנושי ייעשו ברורים יותר ויותר עוד בתקופת חיינו (שתיהפך בזכותו לארוכה יותר). במחצית המאה שעברה מאז התגלה הסליל הכפול של הד-נ-א, מספר הקודונים של ד-נ-א שניתן למפות בסכום כסף נקוב עלה בקצב של טור הנדסי והכפיל את עצמו מדי כ-27 חודשים.

אם המגמה הזאת תימשך, ב-2050 רופאים יוכלו להזמין פלט מחשב ובו הגנום של חולה ספציפי במחיר של צילום רנטגן. בעזרתו הם ירשמו לא מינון ממוצע, אלא תרופה התפורה על פי מידתם של הגנים של אותו אדם. אבל מספיק עם היתרונות המעשיים: כמו עם תצלומי הירח, היתרונות ארוכי הטווח של פרויקט הגנום האנושי ינבעו לאו דווקא מההגעה למטרה הצרה עצמה, אלא בעיקר מהדרך שבה הגיעו אליה. הכישורים החדשים יופנו לעבר מטרות אחרות.

הגנום של השימפנזה ימופה בשבריר מהזמן שנדרש למיפוי הגנום האנושי. הביולוג המולקולרי סידני ברנר השמיע כבר את ההשערה המדהימה, שהשוואה מתוחכמת בין השניים עשויה לאפשר לנו לשחזר את הגנום של האב הקדמון המשותף שלנו – אותה "חוליה חסרה", שחיה באפריקה לפני כ-6 מיליון שנה.

אם ממשיכים עם קו המחשבה של ברנר, לאחר שימופה הגנום של האב הקדמון, המחשבים שלנו אמורים להיות מסוגלים לחלק את ההפרש בין הגנום שלו לבין הגנום האנושי ולהגיע לקירוב הגנום של אוסטרלופיטקוס כמו "לוסי", האשה-קופה המפורסמת, בת 3 מיליון שנה, ששרידי השלד שלה נמצאו ברמת אתיופיה.

ספקולציות כאלה שייכות לעתיד, אך זהו עתיד הנמדד בעשורים, לא במאות. במשך אותם עשורים יתקדמו מדע האמבריולוגיה וטכנולוגיית השיבוט, ולא מוגזם לשער שעד 2050 אפשר יהיה להשתמש בגנום משוחזר של אוסטרלופיטקוס כדי להביא לעולם לוסי חיה ונושמת; ובאותן שיטות, ליצור תואם חי של "הילד מטורקנה" (הומו ארקטוס, אחת החוליות האבולוציוניות בין לוסי ובינינו) ושל ענפים נוספים באילן היוחסין של השימפנזה.

רבים מאתנו מבועתים לנוכח אפשרות כזו. אך איננו חיים ב-2050. הדברים ייראו אז אחרת. אף על פי שאיני פוחד מהיכולת "לשחק את אלוהים", אני מודה שיש בי חששות, הנובעים מחמלה כלפי לוסי עצמה. אני יכול לראות בעיני רוחי כיצד היא נהפכת למעין מפלצת שמציגים לראווה, מהסוג שהצהובונים כל כך אוהבים. מצד אחר, אני רואה בניסוי הספקולטיווי שהצעתי כאן יתרון מוסרי – הוא עשוי לשנות את הגישה שלנו לבעלי חיים. יתרון זהה יצמח מהכלאה מוצלחת של אדם ושימפנזה, או מגילוי אוכלוסייה קדמונית של "לוסיות", ששרדו אי שם באפריקה. אך שיבוט של לוסי חדשה הוא יותר בר-ביצוע, והוא ירסק את תפישתנו בדבר עליונות המין האנושי ביעילות רבה ביותר.

אנשים שאוכלים פרות בחדווה מתנגדים בלהט להפלות מלאכותיות. אפילו מתנגד ההפלות התקיף ביותר לא יטען שהכאב, המצוקה והפחד שחש עובר אנושי גדולים יותר מאלה שהם מנת חלקה של פרה בוגרת. הסטנדרד הכפול נובע לפיכך מכבוד אבסולוטיסטי כלפי אנושיותו של העובר. אפילו אנחנו לא אוכלים שימפנזים (והם נאכלים באזורים מסוימים באפריקה), אנחנו מתייחסים אליהם בדרכים לא-אנושיות אחרות. אנחנו כולאים אותם לכל החיים ללא משפט (בגני חיות). אם מספרם עולה על הצורך שלנו, או שהם מזדקנים ומתחילים לסבול, אנחנו קוראים לווטרינר שירדים אותם. אני לא מתנגד לנוהגים אלה; אני פשוט מפנה את תשומת הלב לסטנדרד הכפול. ככל שהייתי רוצה שווטרינר ירדים אותי כשאחדל לתפקד, הוא לא יעשה זאת: הוא יישפט על רצח משום שאני אנושי.

אנושי משמעותו ייחודי, מקודש, בעל ערך אינסופי; חייתי משמעותו להיות נתון לחסדי האדם, להיות מושמד (גם אם ללא כאבים) כאשר אי אפשר להשתמש בך עוד, להיהרג לשם ספורט, או כמזיק. אריה מתפרע שהורג אנשים יירה – לא מתוך נקמה, לא כעונש, לא כהרתעה לאריות אחרים, לא כדי לרצות את קרובי הקורבן, אלא פשוט כדי לסלק את ההפרעה: לא עונש, אלא הדברת מזיקים. אדם מתפרע שהורג אנשים יזכה למשפט הוגן, ואם ייגזר עליו עונש, סביר שלא יומת. אם יומת, הדבר ייעשה בטקס מבעית, לאחר ערעורים ואל מול התנגדות מאסיווית ובעלת מניעים עקרוניים. מכל ההצדקות שהוצעו לעונש מוות, הצדקה אחת שלא תישמע לעולם היא הדברת מזיקים. בני האדם, בעבור המוח האבסולוטיסטי, לעולם נפרדים מה"חיות".

לוסי אמיתית, חיה וקיימת תרסק את הסטנדרד הכפול הזה. מובן שאנחנו כבר יודעים שאנחנו בני דודים של השימפנזים. אך המתווכים כולם מתים (כמה נוח), כך שקל לשכוח. אם נצליח לשבט את לוסי, ולצדה סדרה של מינים ביולוגיים המקשרים אותנו לשימפנזים והמסוגלים להביא לעולם צאצאים פוריים, מה יעשו אז מתנגדי ההפלות?

בשיא טמטום האפרטהייד, הקימו הדרום אפריקאים בתי משפט כדי לקבוע אם אנשים מסוימים צריכים "להיחשב לבנים". בתי משפט מגונים אלה הפרידו לעתים אחים, כאשר אתרע מזלו של האחד להיות כהה יותר מהאחר. לפני מתנגדי ההפלות יעמדו שתי ברירות: לפנות לנתיב האבסורדי הזה, או לאמץ את השימפנזים כאנושיים. ואז, כמובן, נעלה על המדרון החלקלק בדרך לגורילות, לאורנג-אוטנים, והלאה לממלכת החי כולה.

למעשה, אולי אין צורך לשבט את לוסי. את הרעיון שאני מנסה להעביר אפשר להבין מהעובדה הבלתי ניתנת להכחשה שאנו, החיות, כולנו קרובי משפחה. העובדה שהמתווכים האבולוציוניים בין השימפנזים לבינינו נכחדו היא פרי מקריות. לרוע המזל, יש אנשים שצריכים לראות את המלים קורמות עור וגידים כדי להשתכנע. לוסי, שובי הביתה!

ריצ'רד דוקינס הוא מחבר הספר "הגן האנוכי"

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן