שינויי אקלים בישראל – ההשלכות, הסיכונים – ואולי גם הסיכויים

בראשית שנות התשעים של המאה ה-20 הלכו והצטברו נתונים רבים, שהעידו על עלייה מתמשכת בריכוזי הפחמן הדו-חמצני (CO2) באטמוספרה של כדור-הארץ, ובד בבד – על עלייה בטמפרטורה הממוצעת העולמית

ישעיהו בראור, גלילאו, גליון 98, אוקטובר 2006

אפקט החממה

בראשית שנות התשעים של המאה ה-20 הלכו והצטברו נתונים רבים, שהעידו על עלייה מתמשכת בריכוזי הפחמן הדו-חמצני (CO2) באטמוספרה של כדור-הארץ, ובד בבד – על עלייה בטמפרטורה הממוצעת העולמית (ראו איור 1 ואיור 2).

האפקט של התחממות כדור-הארץ בעקבות עליית ריכוז ה-2CO קיבל את הכינוי “אפקט החממה”, משום ש-2CO, מתאן וגזים אחרים לוכדים את קרינת החוֹם ואינם מניחים לה להימלט לחלל החיצון, בדומה למתרחש בחממות זכוכית או פלסטיק.

מאז תחילת המאה ה-21 הוקדש מאמץ רב לחקר תסריטים אפשריים להתפתחות תהליכי התחממות, ברמה עולמית או אזורית, עד סוף המאה. הסכנות שבשינויי האקלים הביאו לחתימה על אמנת המסגרת של ארגון האו”ם בדבר שינויי אקלים (ריו דה ז’נרו 1992) ופרוטוקול קיוטו (1997), שנועדו להגביל ולהפחית את פליטות גזי החממה לאטמוספרה, בעיקר במדינות המתועשות. גם בישראל נערך מחקר בנושא התחזיות לשינויי אקלים באזורנו.

לפי הערכות צוות המומחים הבינלאומי לשינויי אקלים (IPCC, 2001), הפועל עבור התכנית לאיכות הסביבה של האו”ם (UNEP) והארגון המטאורולוגי העולמי (WMO), צפויה התחממות ממוצעת של העולם בכ-1.4 עד 5.8 מעלות צלזיוס עד שנת 2100. מעבר למחקר התיאורטי, ישנן עדויות רבות לכך שהעולם נמצא בעיצומו של תהליך שינוי אקלימי. שינוי זה מתבטא באחת משתי הצורות שלהלן, או בשתיהן:

א. שינוי בטמפרטורה הממוצעת ו/או בערכים הממוצעים של מאפיינים אקלימיים או מטאורולוגיים נלווים, כגון עוצמת רוחות, קצב אידוי, כמויות גשמים וכו’.

ב. שינוי במספרם של אירועים קיצוניים או בעוצמתם. אירועים קיצוניים יכולים להיות טמפרטורות גבוהות בהרבה או נמוכות בהרבה מהרגיל לעונה, כמויות משקעים, הוריקנים (או טייפונים או ציקלונים).

דוגמאות לשינויים אלו:

א. בגל החום שפקד את מערב אירופה ומרכזה בקיץ 2003 מתו כ-35,000 איש עקב טמפרטורות שהיו גבוהות ב-3-4 מעלות מהממוצע הרב-שנתי. מרבית הנפגעים היו קשישים, תינוקות וחולים, שאינם מסוגלים לעמוד בעקה סביבתית קיצונית כגון זו.

ב. באיטליה ובטורקיה נרשמה ירידה בכמות הגשם השנתית במהלך העשורים האחרונים. כך, למשל, בדרום איטליה נרשמה, באזור מסוים, ירידה מ-600 מ”מ ל- 450 מ”מ גשם בשנה.

ג. בשנות השבעים של המאה ה-20 סבלו 15%-10 משטח היבשות מבצורת. בשנת 2002 היתה בצורת ב-30% משטח היבשות. באירופה ובקנדה מוסברת העלייה בתדירות הבצורת בעליית טמפרטורות שגרמה להתייבשות הקרקע. באפריקה ובאסיה עלה שיעור השטחים המוכים בבצורת בגלל ירידה בכמויות הגשמים (U.S. center for atmospheric research, 2004).

השלכות אפקט החממה על אוקיינוסים

במהלך המאה ה-20 עלו פני הים באוקיינוסים בשיעור של 2-1 מ”מ בשנה (כ-1 ס”מ בעשור). ממצא דומה נמצא גם במדידות בחופי ישראל, שערכה מעבדת החברה הממשלתית לחקר ימים ואגמים לישראל בחיפה. תחזיות ה-IPCC (2001) צופות, כי עד שנת 2100 יעלו פני הים בשיעור של 10-90 ס”מ. זאת בעקבות שילוב של התפשטות תרמית של מי האוקיינוסים והמסת קרחונים בגרינלנד ובאנטארקטיקה.

עליית פני הים בשיעור מקורב זה היא כבר בגדר תהליך בלתי הפיך, גם אם יינקטו אמצעים לצמצום פליטת גזי חממה, בגלל האינרציה התרמית האדירה של האוקיינוסים. משמעות הדבר: הצפת ערים גדולות ואזורים מיושבים הסמוכים לחופי הימים, הרס מערכות מים עיליים והמלחת מי תהום בגלל חדירת מי ים.

מקובל לחשוב, כי לאוקיינוסים יכולת עצומה לקלוט פחמן דו-חמצני. זאת באמצעות פוטוסינתזה של אצות, בעיקר פלנקטוניות, ובאמצעות שיקוע פיזיקלי-כימי. ואכן, מעריכים כי עד עתה קלטו האוקיינוסים כמחצית מכמות הפחמן שנפלטה החל מראשית העידן התעשייתי (אמצע שנות החמישים של המאה ה-19). ואולם, כושר הקליטה של CO2 במי האוקיינוסים צפוי לרדת בעתיד. זאת משום שהתמוססות הגז במים יוצרת חומצה פחמתית (H2CO3). חומצה חלשה זו גורמת להחמצה (ירידה ב- pH), המביאה מצדה לירידה בכושר ההתמוססות של פחמן דו-חמצני במים. עד היום נרשמה ירידה בשיעור של 0.1 יחידות pH, מ-8.2 ל-8.1. מעריכים כי עד סוף המאה ה-21 יירד ה-pH בשיעור של 0.4 יחידות נוספות, גם אם יוגבל הריכוז האטמוספרי של פחמן דו-חמצני.

ירידה כזו ב-pH עלולה לגרום להחרפת אפקט החממה, גם אם יישמר קצב הפליטות הנוכחי של גזי חממה. ירידת ה-pH תשפיע לרעה גם על הקצב שבו פלנקטון מקבע זרחן וחנקן, ובעקבות זאת יושפע גם אופי המגוון הביולוגי באוקיינוסים, לרבות מגוון הדגים והיצורים הימיים הניזונים מפלנקטון, שלמקצתם חשיבות מסחרית גדולה.

השלכות אפקט החממה על היערות ושינויי אקלים

עלייה מתונה בטמפרטורה העולמית עשויה להביא לקצבי קליטה וקיבוע מוגברים של פחמן על-ידי צמחייה, כתוצאה מעלייה בקצב הפוטוסינתזה. גם אחסון הפחמן בקרקע יגבר.

יערות טרופיים מכסים כיום כ-10% משטח כדור-הארץ, ומכילים 40% מהביומסה שלו. לכאורה, הגברת קצב הפוטוסינתזה עשויה למתן את השפעות אפקט החממה. ואולם, קיים חשש להתייבשות ולתמותה של היערות עקב עליית טמפרטורה, גם אם מתונה יחסית, לקראת סוף המאה. התייבשות היערות עלולה לגרום לשרפות ולשחרור 2CO לאוויר בכמויות ענק, שיאיצו את קצב שינוי האקלים (Westerling et al. 2006).

נקודות אל-חזור

התחממות של 2 מעלות צלזיוס תגרום הפרעה קשה לבתי-גידול ולכלכלת מדינות מתפתחות. התחממות של 3 מעלות צלזיוס תגרום להמסת קרחונים באנטארקטיקה ולשינויים בזרם הגולף, דבר שיגרום לקירור אירופה הצפון-מערבית.

שרי איכות הסביבה של מדינות האיחוד האירופי אימצו בשנת 2005 יעד שלפיו עליית הטמפרטורה הממוצעת הגלובלית תוגבל ל-2 מעלות צלזיוס. כמו כן נקבע יעד שלפיו יש להגביל את ריכוז הפחמן הדו-חמצני ל-560 חל”מ (חלקים למיליון), פי שניים מהריכוז שלפני עידן התיעוש.

ואולם, זהו יעד קשה להשגה. לפי תחזית הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה, פליטות ה-CO2 ברחבי העולם ימשיכו ויעלו ב- 63% עד שנת 2030. משמעות הדבר: עליית טמפרטורה ממוצעת גלובלית של 0.5-2.0 מעלות צלזיוס עד 2050.

בארצות האיחוד האירופי שוררת דאגה רבה מההשלכות החריפות של שינויי האקלים על הכלכלה, על החברה ועל אורחות החיים. ההתמודדות עם שינויי האקלים באה לידי ביטוי בשני מישורים שונים:

א. מאמץ בינלאומי להפחתת פליטות גזי חממה, ובראשם פחמן דו-חמצני. פרוטוקול קיוטו של ארגון האו”ם מחייב את המדינות המפותחות לצמצם עד 2012 את רמת הפליטה של גזים אלה לרמה של 5% פחות מזו שהיתה ב-1990, בתקווה לייצב את מצב האקלים ולמנוע את החרפתו. חלק ניכר ממדינות אירופה לא יעמדו, ככל הנראה, ביעד זה. נוסף על כך, הכלכלות המתפתחות של רוסיה, סין והודו אינן מחויבות לצמצומים אלו, וודאי יוסיפו לאפקט החממה מעבר לרמתו הנוכחית. גם ברמה הנוכחית של פליטת גזי חממה, אנו ניצבים בפני מצב שבו שטחם של קרחונים בכל העולם צפוי לקטון באופן דרמטי, פני הים צפויים לעלות במידה ניכרת, זרמי מים באוקיינוסים, המשפיעים על הטמפרטורה הגלובלית, ישתנו מאוד, ולמעשה אין דרך לעצור את השינויים הצפויים.

ב. היערכות להתמודדות עם שינויי האקלים הצפויים. מרבית מדינות אירופה המערבית כבר מכינות תכניות לאומיות להיערכות לשינויי האקלים, לרבות היבטים של כלכלה, מים, אנרגיה, שרפות יער ועוד. בין מדינות אלו: בריטניה, צרפת, איטליה, פורטוגל, נורבגיה, פינלנד והונגריה (ראו טבלה).

היערכות מדינות אירופה לשינויי אקלים – תכניות לאומיות

גם בארצות-הברית נשמעים קולות רבים הקוראים לשינוי במדיניות הרשמית, הממאנת עדיין להתייחס לאיום שינויי האקלים. מדינת קליפורניה כבר החליטה לצמצם את פליטות גזי החממה, בתכנית פעולה שתיושם במהלך 50 השנים הבאות.

ומה בישראל?

גם בישראל נרשמו, בעשור האחרון, אירועים אקלימיים חריגים בהשוואה לרישומי מדידות האקלים מאז תחילתם במאה ה-19. ביניהם:

א. 1998: הקיץ החם ביותר.
ב. 2000: השלג הכבד ביותר בנגב.
ג. 2000: חודש יולי החם ביותר (בירושלים עד c410 ).
ד. בארבע השנים האחרונות עלתה ההסתברות לימים חמים מאוד בירושלים (מעל C350) פי שלושה.
ה. בשנים 2004-2006: חודש מרץ יבש, עד כדי 10% מהממוצע הרב-שנתי.
ו. במהלך אפריל 2006 נרשמו טמפרטורות שיא יממתיות (עד C330 באזור החוף). בסוף החודש התהפכה המגמה וירדו גשמים בעוצמות גבוהות (80-50 מ”מ ליממה באזור החוף).

ישנם חוקרים הסבורים כי ניתן לזהות בישראל מגמה של שינוי אקלים, החורגת מעבר לאירועים קיצוניים בודדים (ראו, למשל, Alpert et al. 2002). לדבריהם, מגמה זו באה לידי ביטוי בירידה בכמות המשקעים בצפון, בשינויים בעיתוי ירידת הגשמים הגורמים לירידה במספר ימי הגשם, ובעלייה במספר סופות הגשם וכן במספר הימים שהטמפרטורות בהם גבוהות בקיץ.

לעומתם, יש הסבורים שהשינויים שנמצאו אינם מובהקים, או שלחלופין, אינם מייצגים את המצב בכלל שטחה של ישראל, אלא באזורים מוגבלים בלבד. לדבריהם, תמונת מצב נכונה יותר היא של מגמות מעורבות או היעדר מגמה כלל, וניתן לקבוע כי לא חלו שינויים מהותיים במאפייני הגשם בישראל. גם חוקרים אלו מודים בקיומם של אירועים קיצוניים, אך לטענתם כבר היו דברים מעולם, לרבות בשנות החמישים.

היערכות לשינויי האקלים בישראל (גם אם אינם מוסכמים על הכל) חשובה, ואף חיונית, למניעת נזקים כלכליים וחברתיים בהיקף גדול. זאת בשל החשש מפני אירועי בצורת, שיטפונות, הצפה במי ים, הימצאות חרקים מעבירי מחלות (כגון יתושים) במשך חודשים רבים יותר בכל שנה, נזקים לגידולים חקלאיים ועוד.

מצד אחר, התמודדות מאורגנת וממוסדת עם שינויי האקלים עשויה להוביל לחדשנות טכנולוגית ולפיתוח תפישות, טכנולוגיות ומוצרים בעלי ערך ותועלת לישראל ואף כמוצרי ייצוא למדינות הנמצאות בסיכון כתוצאה משינויי אקלים. כאמור לעיל, בין מדינות אלו כלולות גם ארצות עשירות ומבוססות, שיש להן חשיבות רבה כשוק לייצוא מישראל.

לישראל מוניטין בינלאומיים ארוכי-שנים בתחומים הרלוונטיים לשינויי אקלים, כגון חיסכון במים; טכנולוגיות להשקיה יעילה (כגון השקיה ממוחשבת, טפטוף, טפטוף טמון); גידולים חקלאיים הניתנים להשקיה במים מליחים; טכנולוגיות להשקיה במים שוליים כגון קולחים (= שפכים מטוהרים); ייעור באזורים צחיחים; מניעת שרפות יער (כגון באמצעות רעייה מבוקרת, המפחיתה את כמות החומר היבש הזמין להתלקחות).

בד בבד, פותח בישראל גם ידע רב על ההרכב הפיזיקלי-כימי של קולחים ועל תרכובות העשויות להזיק או לפגוע באפשרות לנצל את הקולחים, כגון מלח בישול, בורון ועוד. בעקבות זאת הוכנה בישראל מערכת חקיקה ואכיפה ייחודית להפחתת ריכוזי החומרים המזיקים. מערכת זו כוללת חובה להימנע מהזרמת תמלחות (מים בעלי ריכוזים גבוהים של מלח) ממקורות תעשייתיים אל מערכות השפכים. תחת זאת מוזרמות התמלחות אל הים, בתנאי שהן עומדות בדרישות למניעת זיהום הסביבה הימית. כמו כן, דטרגנטים בישראל מוגבלים בריכוז הבורון לרמות נמוכות, גם כאן על מנת שלא לפגוע באפשרות הניצול החוזר של הקולחים.

תהליכי ההתחממות וההתייבשות המתרחשים באירופה, כמו גם באזורים נרחבים באסיה ובאפריקה, הופכים ידע זה לבעל חשיבות רבה גם בעבורן. מדינות מערב אירופה נהנו עד לאחרונה ממצב שבו היה אפשר לקיים חקלאות בלא השקיה מלאכותית. אולם כיום כבר יש צורך בהשקיה מלאכותית בדרום איטליה, וייתכן שצורך כזה יתעורר בשנים הקרובות גם בדרום אנגליה. גם במדינות כגון ספרד, שבהן הקיץ ארוך ויבש, אחוז הקולחים המושבים להשקיה הוא נמוך בהרבה מהנהוג בארץ (בישראל מנוצלים 65% מהקולחים, לעומת 16% בלבד בספרד). המשך מגמת ההתחממות וההתייבשות באירופה ובאפריקה יחריף את הצורך באימוץ שיטות וטכנולוגיות לחיסכון במים, לשימוש יעיל במים ולמציאת מקורות מים חדשים, לרבות השבת קולחים.

ישראל יכולה, ואף צריכה, לנצל מצב זה על מנת להפוך למרכז ידע אזורי ואף עולמי, התורם לרווחת העולם באמצעות הוראה והסברה, וגם יכול להפיק רווחים ניכרים משיווק מוצרים וטכנולוגיות המבוססים על ידע זה.

ממשלת ישראל כבר החליטה להשקיע מאות מיליוני שקלים על מנת להציב את ישראל במקום מרכזי בתעשיית המים העולמית, ענף כלכלי המתפתח במהירות. הצרכים העולמיים הנובעים משינויי אקלים יכולים להרחיב מאוד את האטרקטיביות ואת היתרון היחסי של ישראל כבעלת ידע וניסיון מוכח בני עשרות שנים בהתמודדות עם קשיי אקלים ומחסור במשאבי מים, ולהביא אותה למקום מוביל בעולם בהיערכות, בהתמודדות ובהסתגלות לשינויי אקלים.

ד”ר ישעיהו בראור הוא המדען הראשי במשרד להגנת הסביבה