דמיון מפתיע בין סיפורו של וו צאנג לבין המיתולוגיה היוונית בסיפור על סיזיפוס
אגדה סינית מספרת על אדם בשם “וו צאנג אשר הוגלה לירח והיה עליו לכרות את עץ הקינמון כעונש על נסיונו להפוך לבן אל-מוות.מעולם לא עלה בידו לכרות את העץ.בכל פעם שהיכה בגזע, היתה קליפת העץ צומחת מחדש” (מיתולוגיה סינית עמ. 148). נשמע מוכר? נכון! ולמה זה מוכר? לסיפורו של סיזיפוס מלך קורינת. מלך זה ראה באחד הימים נשר גדול מימדים כשעל כתפיו, נערה שאותה הוא מעביר למקום מרוחק. נערה זו היתה אגינה ביתו של אל הנהר אסופוס אשר חשד כי זיאוס מלך האלים מעורב בכך.כל שביקש מסיזיפוס הוא עזרה במציאת ביתו.סיזיפוס נעתר לבקשתו וסיפר לו היכן נמצאת הבת האובדת. זיאוס לא אהב זאת אם לנקוט בלשון המעטה והחליט להעניש את סיזיפוס.הוא הכריח את סיזיפוס “לגלגל לעולמים בהאדס סלע במעלה ההר שמיד חזר ונתגלגל למטה”(המילטון 254:1982 ).
בשני הסיפורים המרוחקים גיאוגרפית זה מזה מרחק רב, אחד ביוון והשני בסין מספרים סיפור דומה על בני אדם, אחד שלא ידוע מה מוצאו והשני מלכה של מדינה, הנענשים על מעשיהם בצורה אכזרית במיוחד. על שניהם לבצע פעולה שחוזרת על עצמה ללא קץ. זאת פעולה שלא מניבה שום תוצאות וסופה תסכול מתמשך ומותשות פיזית. כל אחד מהם נענש על מעשה אחר, וו צאנג הסיני נענש על כך שרצה כנראה להדמות ולו במשהו לאלים והשני על כך שעזר לאל. בשני הסיפורים ישנה אמירה סמויה שישנו גבול ברור בין עולמם של בני האדם לבין עולמם של האלים וכי אל להם לבני האדם לחצות גבול זה.תגובת האלים על כך קשה ולא סלחנית.
סיפורו של סיזיפוס הוא דוגמה לתופעה אנתרופולוגית מעניינת של הפיכת שמות של אלים למושגים בתוך אותה תרבות גם אם זה נעשה בתקופה מאוחרת יותר . במקרה זה המושג שהשתרש בתרבות המערבית הוא עבודה סיזיפית. דוגמאות אחרות למשל הם תסביך אדיפוס, נרקיסיזם, אפקט פיגמליון וכו'. האם תופעה זו ייחודית לתרבות המערבית? אולי אפשר למצוא אותה בתרבות הסינית ובתרבויות אחרות?
מקורות
מיתולוגיה סינית-שושלות מלוכה ודרקונים הוצאת עופרים 159 עמ.
המילטון ע.-מיתולוגיה 1982 הוצאת מסדה 254 עמ.
