לא בדיוק המציאו את הגלגל. מחקר חדש מצא הבדלים התנהגותיים בין אוכלוסיות של שימפנזים. האם הם באמת תרבותיים?
סנג'ידה אוקונל, הארץ, IOL
בספרו “מדריך הטרמפיסט לגלקסיה” כותב דגלאס אדמס: “האדם הניח תמיד שהוא אינטליגנטי יותר מהדולפינים משום שהוא השיג כל כך הרבה – הגלגל, ניו יורק, מלחמות ועוד – בעוד שכל מה שהדולפינים עשו אי פעם היה לצחוק על זה בתוך המים וליהנות מהחיים. הדולפינים לעומת זאת, האמינו תמיד שהם הרבה יותר אינטליגנטים מהאדם – בדיוק מאותן סיבות”.
השימפנזים לא בדיוק המציאו את הגלגל או את ניו יורק, אך הם ניהלו סוג של מלחמה זה בזה. שלא כמו הדולפינים, הם לא היו עסוקים בליהנות מהחיים – אלא בלהיעשות תרבותיים יותר.
כתב העת “”Nature פירסם בסוף השבוע שעבר מחקר בינלאומי שבו ביצעו חוקרים תצפית, בפרק זמן השווה ל-151 שנים, על שבע אוכלוסיות שונות של שימפנזים ברחבי אפריקה. מתברר שבין האוכלוסיות קיימים הבדלי התנהגות מסוימים, שאינם קשורים רק בתנאים הפיסיים השונים בתוך כל טריטוריה. לטענת החוקרים, ההבדלים הללו הם תרבותיים ולאו דווקא גנטיים.
ההיסטוריה כבר זכתה להכיר הרבה סוגים של “תרבות” אנושית. החל בבני אדם שנהגו לכרות לבבות פועמים של חבריהם, ועד אלה שמיפו את השמים וחזו את המסלול שיעשה כוכב שביט. אבל האם אפשר בכלל לדון בנשימה אחת בתרבות של בעלי חיים ובתרבות אנושית? ריצ'ארד רנגהם, פרנס דה-וואל וביל מקגרו, שלושת עורכי הספר “תרבויות השימפנזים” (” Chimpanzee Cultures”), מגדירים תרבות כ”שינוי מקבוצה לקבוצה; העתקה אישית של מאפיינים תרבותיים מאחרים; ולעתים קרובות – הנחלת התרבות לצעירים”.
אין כל ספק שאפשר להבחין בדפוסי התנהגות שונים בקרב
אוכלוסיות שונות של שימפנזים. כך למשל, ב-24 מבין 32 הקבוצות המוכרות בטבע, שימפנזים משתמשים בכלים – כמו ענפים דקים כדי לשלות טרמיטים, עלים כמפיות ואבנים ככלי
נשק. השימפנזים שחיים במערב הרחוק של אפריקה משתמשים באבנים כבפטיש וסדן כדי לפצח אגוזים; השימפנזים במערב התיכון ובמזרח היבשת אינם מפצחים אגוזים כלל.
ההבדלים לא נובעים משינויים סביבתיים: אגוזים, פטישים וסדנים מאבן ומעץ זמינים גם באזור לופ – ועם זאת, השימפנזים שחיים במחוז לא מפצחים אגוזים. דוגמה מסקרנת אחרת לשימוש בכלי עלתה בעת תצפית של מקגרו: נקבת שימפנזה קשרה פרווה שהופשטה מקוף אחר וחבשה אותה על ראשה. האם מדובר באופנה הלוהטת האחרונה באזור מהאלה?
שימפנזים נבדלים אלה מאלה גם בקולות שהם משמיעים. החוקרים סבורים, שכל אוכלוסייה מאופיינת ב”מבטא”, או “ניב” מסוים. המחקר מספק איפוא את העדות המפורטת ביותר עד כה, שבעלי חיים מסגלים לעצמם דפוסי התנהגות על ידי התבוננות וחיקוי, ומורישים את הדפוסים הללו לשכניהם וצאצאיהם.
אבל קיימת מידה של אי הסכמה בנוגע לאופן שבו השימפנזים
מעבירים את המאפיינים התרבותיים לכאורה האלה. בני האדם מלמדים את ילדיהם באופן אקטיווי, או חיים לפי כללים
מסוימים, בין שהם כתובים בתנ”ך ובין שהם מופיעים בתוכנת
מחשב מסוימת. לעומת זאת, המדענים מכירים רק דוגמאות
ספורות למצב שבו שימפנזה אחד מדריך באופן אקטיווי שימפנזה אחר.
שימפנזים צעירים אמנם יכולים לרכוש כמה מיומנויות על ידי חיקוי המבוגרים, אבל מחקרים אחדים שפורסמו באחרונה מצביעים על כך, שאצל בעלי חיים החיקוי אינו ישיר כפי שלעתים נדמה. למשל, בניסוי שביצע פרופ' מיכאל טומסלו (מאוניברסיטת אמורי, אטלנטה) הדגימו לקופי אורנג-אוטן ולילדים כיצד להשיג ממתק על ידי שימוש במגרפה. הילדים חיקו את המדגים בכניעה; האורנג-אוטנים הצליחו יותר מהילדים בהשגת הממתק, אך עשו זאת בדרכם שלהם. הקופים כנראה הבינו את המטרה, ואת הקשר בין הכלי להשגתה, אך חסרה להם המיומנות לחיקוי מדויק של המדגים (או שלא היו זקוקים לה). טומסלו מכנה את ההתנהגות הזאת הדמיה, לא חיקוי.
אם תרבות מוגדרת כווריאציות התנהגותיות בקרב מין מסוים, יש כמה דוגמאות טובות אצל חיות אחרות. עורבים הם אולי יוצאי דופן: ביפאן הם למדו לפצח אגוזים בדרך חדשנית יחסית – על ידי שימוש במכוניות. הם מפילים אגוזים על הכביש לפני מעברי חציה, המכוניות מרסקות את הקליפה תחת גלגליהן. ואז, כאשר האור ברמזור מתחלף, העורבים מגיחים ואוספים את האגוזים. לא מן הנמנע, שהשיטה נלמדה בעזרת ניסוי וטעייה, לאחר שעורבים הפילו בטעות אגוזים לפני מכוניות נוסעות.
לאורך השנים, ההגדרות של בני האדם את עצמם ואת בעלי החיים נעשו צרות יותר ויותר. ועדיין, חוקרים טוענים שבעלי החיים שונים מבני אדם מפני שאין הם מייצרים כלים או דוברי שפה. אף שהחיות לא ייצרו עדיין פטישי אוויר או מפציצים חמקנים, חלקן משתמשות בכלים טכניים פשוטים. בעניין השפה, החוקרים מתווכחים ביניהם כעת, אם החיות מסגלות לעצמן כללי דקדוק, לאחר שהוכח שפרימטים מסוימים יכולים לתקשר על ידי שימוש בשפת חירשים ולהשתמש במחשב בעל מסך-נגיעה כדי להשיג ממתק.
מאוד ייתכן שרוב בני ה-15 לא היו נחשבים לבני אדם, אם המין האנושי היה מוגדר על ידי שימוש בכללי הדקדוק. תרבות היא אחד המחסומים המעטים שעוד נותרו. לכן צריך לברר, אם חוקרים נוהגים לחקור דווקא את האינטליגנציה של הפרימטים, ולא של ציפורים למשל, מפני שהם מניחים שבהיותם קרובי משפחה – הם אינטליגנטים יותר. ייתכן שפסחנו על אפיונים תרבותיים בקרב חיות אחרות. שאלה נוספת היא, אם לשימפנזים באמת יש תרבות.
השימפנזים סטו מאילן היוחסין המוביל אל המין האנושי לפני 6-3 מיליוני שנים. מאז, האדם התפתח בגלל יכולתו להעביר הלאה את המורשת התרבותית שלו. השימפנזים עדיין נהנים מהחיים ביער, הורגים זה את זה מפעם לפעם ואוכלים במקלות ובאבנים, אך לעולם לא תהיה גרסה קופית לגנדי, שתאמר לנו בעדינות שציוויליזציה מערבית עשויה להיות רעיון טוב.
אתר הידען היה עד סוף שנת 2002 חלק מפורטל IOL מקבוצת הארץ
