צ'אנדרה – האיש שעל שמו נקרא הטלסקופ החוגג עשור לפעילותו בחלל

בימים אלו מתקיים סימפוזיון “עשור תגליות לטלסקופ החלל צ'אנדרה” וזו הזדמנות נפלאה להעלות על נס את האדם שעל שמו קרוי אחד מארבעת הטלסקופים הגדולים ששוגרו ע”י נאס”א לחלל.

בימים אלו מתקיים סימפוזיון “עשור תגליות לטלסקופ החלל צ'אנדרה” וזו הזדמנות נפלאה להעלות על נס את האדם שעל שמו קרוי אחד מארבעת הטלסקופים הגדולים ששוגרו ע”י נאס”א לחלל.

הממציא ההודי-אמריקאי סוברהמניאן צ'נדראסקאר, או כפי שכינו אותו עמיתיו, צ'אנדרה, היה אסטרופיזיקאי ומתמטיקאי מרשים וברוך כשרונות.

המדע עדיין חלוק בדעותיו בנוגע לשאלה האם הגאונות היא פרי גנטיקה או שגם הסביבה משפיעה ולוקחת חלק ביצירת הגאונות, אך במקרה של צ'נדראסקאר, נראה שמדובר גם בתורשה וגם בסביבה תומכת.

הוא נולד למשפחה הודית אמידה ומשכילה שכללה עשרה ילדים. דודו רמן היה הפיסיקאי המפורסם זוכה פרס הנובל לשנת 1930 שעל שמו קרוי אפקט רמן (או פיזור רמן).

עד גיל 12 למד אצל מורה פרטי, ובגיל 15 החל את לימודיו באוניברסיטת מדרס שבהודו.

בערך בגיל הזה צ'נדראסקאר גילה את הספר “המבנה הפנימי של כוכבים” של סר ארת'ור אדינגטון והתרשם ממנו עמוקות. מאז הוא הושפע רבות ממפעלו ורעיונותיו של אדינגטון, שלימים הפך למרצה שלו בעת לימודיו לדוקטורט בשנות ה-30 ואף לאחר נקודת המשבר בין השניים, עליה עוד נדבר בהמשך.

התכנית המיושנת באוניברסיטאות לא כללה את הפיזיקה המודרנית וצ'נדראסקאר למד בכוחות עצמו את תורת הקוואנטים שהייתה אז תיאוריה חדשה בהתהוות, מקריאה בביטאונים ובכתבי עת מדעיים שהיו בספריית אוניברסיטת מדרס.

ב-1930 זכה צ'נדראסקאר במלגה מטעם ממשלת הודו והתחיל את לימודיו לדוקטורט באוניברסיטת קיימברידג'. בשנה השלישית ללימודיו, ובמלאת לו רק 23 שנה, הוא עבר למכון לפיסיקה תיאורטית בקופנהגן שהיה באותה עת בהנהלתו של נילס בוהר. בין מדריכיו היה גם אדינגטון שסיפרו כאמור היה מה שהניע את צ'נדראסקאר לעסוק באסטרופיזיקה.

אדינגטון טען בספרו שכל הכוכבים מסיימים את חייהם כננסים לבנים- גופים דחוסים מאוד שמסתם היא בערך כמסת השמש שלנו אך כפית אחת של חומר מננס לבן הייתה שוקלת כ-6 טונות.

מחקריו של צ'נדראסקאר הביאו אותו בסופו של דבר למסקנה המפתיעה שלא כל הכוכבים מסיימים את חייהם כננסים לבנים כפי שטען אדינגטון. כאשר כוכבים שמסתם גדולה מפי 1.4 מהשמש שלנו מכלים את הדלק הגרעיני שלהם, הגרביטציה גוברת על תהליך הדחייה שבין האלקטרונים, ומכך שהכוכב יקרוס לדחיסות הגדולה מזו של ננס לבן.

הכוכבים שחזה צ'נדראסקאר יהיו כוכבים העשויים ברובם מניטרונים לאחר שתהליך הקריסה יגרום לאלקטרונים ולפרוטונים להפוך לנייטרונים. קוטר כוכב נייטרונים הוא כמה עשרות קילומטרים בלבד ומסתו היא מסדר גודל של עשרות מיליוני טון לסמ”ק.

אך ישנם כוכבים העולים בדחיסותם על ננסים לבנים וגם על כוכביי נייטרונים, כוכבים אלו, כך אמר, יקרסו בלא הגבלה…

בשנת 1935 הוא הרצה על התיאוריה החדשה שלו לפני החברה האסטרונומית המלכותית של בריטניה. בסוף ההרצאה אדינגטון קם ולעג לו, הוא טען ש”התיאוריה הזו שגויה ומגוחכת, וממש דוגמא למשהו אבסורדי”.

צ'נדרסקאר נפגע עמוקות מהביקורת המבזה של אדינגטון, אשר היה עבורו מקור הערצה עוד מילדותו, ויתכן שזה מה שהשפיע על החלטתו שנה לאחר מכן לעזוב את אנגליה ואת קיימברידג' ולעבור לאוניברסיטה של שיקגו, שם נשאר עד סוף חייו.

לדבריו “לא היה טעם בניהול מאבקים כל הזמן, ולבוא בטענות שאני צודק וכל השאר טועים. העדפתי לכתוב ספר. אני אציג את השקפותי, ואז אעזוב את התחום”.

וזה בדיוק מה שעשה, לא רק בנושא ספציפי זה, אלא כך התנהלו כל חייו. הוא הקדיש מספר שנים לנושא אחד, ואז היה עובר לעניינים אחרים. לאחר הוצאת ספרו “מבוא לחקירת מבנה הכוכבים” הוא החל בחקירת הדינמיקה של כוכבים ומשם עבר לחקר אטמוספירות כוכבים וכן הלאה. בשנות ה-60 הוא הגיע למחקר יישומי של תורת היחסות הכללית באסטרופיזיקה, ולבסוף בשנות ה-70 וה-80 לתיאוריה מתמטית של חורים שחורים.

כוכבי הניטרונים אגב הוכחו רק בשנת 1967 ע”י קבוצת אסטרונומים בריטיים שגילתה לראשונה פולסר- כוכב נייטרונים המסתובב על צירו במהירות עצומה ולכן פולט קרינה אלקטרומגנטית בתדירות מחזורית ועל כן שמו , פולסר, פועם.

צ'נדרסקאר זכה בחייו בפרסים ואותות הצטיינות רבים ביניהם: פרס נובל בשנת 1983 על גבול צ'נראסקאר, המסה המקסימלית שיכולה להיות לננס לבן, מלגת הנרי נוריס ב-49, מדליית ברוס ב-52, מדליית הזהב של האגודה האסטרונומית המלכותית ב-53, מדליית הנרי דרייפר ב-71 ומדליית קופלי ב-84.

הוא עבד באוניברסיטת שיקגו ובמצפה ירקס עד יום מותו וכן נעשה לעורך הביטאון החשוב “Astrophysical Journal” ב-1953.

ובאשר לאדינגטון, האדם שבזכותו גילה ונשאב לעולם האסטרופיזיקה ולבסוף בגללו עזב את אנגליה ואת עולם הזרקורים בקיימברידג', צ'נדראסקאר העלה ספר זיכרונות שמציג את אדינגטון באור מלא חיבה ואף אמר עליו שהוא “האסטרופיזיקאי המעולה ביותר של זמנו”.

בשנת 1999, במלאת 4 שנים למותו של צ'נדראסקאר, נאסא החליטה לקרא לטלסקופ החלל השלישי שלה לקרני רנטגן שנשלח על מעבורת החלל קולומביה, על שמו, צ'אנדרה.

צ'אנדרה בהינדואיזם הוא אל הירח, הוא יוצא בלילות רכוב על אור הלבנה לרפא ולהאיר, והוא מתווך בין האלים לבין החיים על פני האדמה. כך גם טלסקופ החלל צ'אנדרה, טלסקופ הרנטגן הראשון בחלל, הוא כלי תווך בינינו לבין האובייקטים השמיימים הרחוקים. עיניי הרנטגן הרגישות שלו מאפשרות את המדידה הספקטרוסקופית המדויקת ביותר ועוזרות לנו לפענח את מהותם של מאורעות רחוקים.

תצפיותיו של טלסקופ החלל צ'אנדרה הביאו להבנות בנושאים רבים כגון חורים שחורים במרכזי גלקסיות, לרבות גלקסיית שביל החלב, פעולות גומלין בהתפרצויות נובה וסופר נובה, התנגשויות גלקסיות, קרינת הרקע, ננסים חומים, שביטים, רוחות כוכבים וחומרים בין כוכביים.

לידיעה (חלקית) באתר נאס”א

מקורות:

• “לקסיקון דביר לאסטרונומיה ולאסטרופיזיקה” מאת ג'ון גריבין
• “מדענים ששינו את העולם”  מאת פליקס דותן
• ויקיפדיה