קריאה עכשווית בספריו של ז’ול ורן היא מסע בזמן, חלון להציץ בו על הידע ועל הרעיונות החברתיים והתרבותיים שהיו במרכז הקונסנזוס של האירופאים באמצע המאה ה-19.
יורם בר-גל
קריאה עכשווית בספריו של ז’ול ורן היא מסע בזמן, חלון להציץ בו על הידע ועל הרעיונות החברתיים והתרבותיים שהיו במרכז הקונסנזוס של האירופאים באמצע המאה ה-19. לצד היותו סופר מוכשר, שניצל היטב את הידע הגיאוגרפי, הטכנולוגי והמדעי של זמנו, היה צריך גם לכוון את כתיבתו לקהל הצעיר הרחב של תקופתו. עשרות ספריו התפרסמו כפרקים בהמשכים בעיתונו של המו”ל אטצל, שהיה מוכרח להביא בחשבון שיקולים מסחריים, לספק את טעם הקוראים.
כבן תקופתו, פעל ורן מתוך אמונה בעליונות האדם הלבן ובטכנולוגיה שיצר. אדוארד סעיד טען שוורן דירבן בכתיבתו את התנועה הקולוניאלית, והיה חלק ממה שהוא כינה “אוריינטליזם”. כתיבתו, כך טען, שירתה את צורכי האימפריאליזם האירופי בימיו כפי שעשו זאת פוליטיקאים, אנשי צבא או אנשי דת.
התפוצה הרחבה של ספריו עזרה לביסוס תפישת העולם האירופית בכלל והצרפתית בפרט, על הפער העצום שבין אירופה המפותחת לבין המזרח המפגר. אבל, לצד הסגידה לטכנולוגיה ולקידמה האירופיות כפי שהן מוצגות בספר “חמישה שבועות בכדור פורח”, למשל, יש ספרים שבהם מבקר ורן את הקולוניאליזם – בעיקר את הקולוניאליזם האנגלי.
ידוע שוורן הושפע מתנועות ליברליות שהופיעו ב-1848 בצרפת, ובעיקר מהגותו של סן סימון. כך לדוגמה בספרו “הקפיטן נמו” (1873) הוא מהלל את הגיבור יליד הודו, המורד באימפריה הגדולה בעולם. גם ב”ילדי רב החובל גרנט” (1865), הוא מותח ביקורת חריפה, וכותב במפורש שהשיטה הבריטית דוחפת להכחדת העמים הכבושים.
ולמרות זאת, ורן אינו מתייחס בדרך כלל לקולוניאליזם הצרפתי בימיו, גם כשהוא שולח את גיבוריו לדרום מזרח אסיה (“מסביב לעולם בשמונים יום”). נראה איפוא, כי יחסו של ורן לקולוניאליזם הוא יחס מורכב, ולצד הערצה הוא משמיע ביקורת מסוימת, זהירה – שלא תפגע בהצלחת הסופר וספריו: “האומנם יש באמת צורך לגלות את מקורות הנילוס? כלום באמת תהיה זו פעולה שתקדם את אושרו של המין האנושי? האם יהיו עמי אפריקה מאושרים יותר כאשר יזכו סוף סוף לטעום את טעמה של תרבות אירופה?”
קריאה ביקורתית עכשווית בספריו מלמדת על תפישת האחר של תקופתו. בספריו הגיבורים הם גברים, אירופאים, אנשי דעת, נמרצים ופעילים הגוברים על קשיי הטבע והאדם. הנשים נעדרות כמעט מספריו הרבים, ואם הן מופיעות, הן בדרך כלל פסיוויות ונבלעות ברקע הסיפור. אבל את גישתו הקיצונית לאחר, הלא אירופאי, אפשר להדגים בספרו הראשון “חמישה שבועות בכדור פורח”. הספר רווי בתיאורים של מוזרותם ופראותם של האפריקאים “הלהוטים לבשר אדם, שהם מחפשים אותו בשקיקה”.
את הדברים שם ורן בפיו של גיבור הספר, הד”ר פרגוסון, והם מעידים על הדרך שנתפשו האפריקאים גם על ידי האליטות המדעיות והפוליטיות באירופה. התיאורים הסטריאוטיפיים של אכזריות האפריקאים ולהיטותם לבשר אדם מופיעים לאורך כל הספר. למשל: “מנהיגו של אחד משני מחנות הפראים… השליך מידו את החנית המגואלת בדם, עט על פצוע שנפל, קצץ את זרועו במהלומת גרזן אחת, לפת את הגדם בידו, נשאו אל פיו ונעץ בו את שיניו”.
קשה למדוד את השפעת דימויים אלה על דעת הקהל האירופית באותם ימים. אבל יש להניח כי הפצת דימויים אלה באמצעות ספריו חיזקה בציבור הרחב ובקרב מקבלי החלטות את הדעה כי הנאורות האירופית תגאל את עמי אפריקה ותקדמם. לפיכך, יש להניח כי תיאורים אלה סייעו בדרבון עבודת המיסיונרים בהפצת המוסר הנוצרי בקרב מי שכונו הפראים, ואת הפוליטיקאים בניסיונם להביא שלטון שנראה להם יציב ונאור ליבשת אומללה זו.
מרתק על כן לראות את ההערצה לוורן במדינות אפריקה, ובמיוחד באלה שצרפת שלטה בהן. הן הוציאו במשך השנים עשרות בולים לכבודו. האם בכך הן מקבלות על עצמן גם את מורשתו הקולוניאלית, המגדרית והלבנה? האם מודעים מקבלי ההחלטות באותן מדינות לבעיית התקינות הפוליטית של כתיבתו?
הפרופ’ יורם בר-גל, ראש החוג לגיאוגרפיה ולימודי סביבה, אוניברסיטת חיפה
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~620424331~~~219&SiteName=hayadan
