מאת מיכאל הנדלזלץ
"פרנהייט "451 הוא מושג בעולם הספרים. זוהי "הטמפרטורה שבה דפי
נייר עולים באש ונשרפים", כך נכתב בדף הראשון של הרומן
"פרנהייט "451 מאת ריי ברדבורי.
נתון הטמפרטורה הזה (צלסיוס 232.77777) של נקודת התבערה של
הנייר – החום שבו הנייר עולה מאליו באש – אינו מופיע בלוחות
מדעיים של נקודות תבערה.
הפולקלור המו"לי גורס שכשברדבורי כתב את ספרו העתידני, ב-,1953
הוא חיפש את הנתון, ומשלא מצא אותו צילצל לתחנת מכבי האש
הסמוכה למקום מגוריו ושאל את הכבאי התורן. הכבאי אמר, בלי
לחשוב, "פרנהייט ."451 אבל בספר הספרים לא עולים באש מעצמם.
כבאים (שכבר אינם מצילי חיים ומכבי שריפות, כי כל הבתים חסיני
אש) שורפים את הספרים בהוראת המשטר הטוטליטרי. שלא כמו בגרמניה
הנאצית, ובמשטרים אחרים ששרפו רק את הספרים המסוכנים להם, כאן
כל הספרים הם מחוץ לחוק, כי "ספר הוא אקדח טעון בבית השכן.
שרוף אותו". וכששורפים ספר הוא בוער.
עד כמה שהדבר נשמע מוזר, ספרו של ברדבורי לא תורגם מעולם
לעברית. כך גילו עורכי הוצאת אודיסיאה והמתרגמת נועה מנהיים,
שהשלימה עתה את החסר בשביל הקוראים בעברית. הדימוי של ספרים
שעולים באש, ושל אנשים שמסתתרים ביערות וכל אחד מהם לומד ספר
אחד בעל פה כדי להנחילו לדורות הבאים, נעשה שגור אצלנו ובעולם
כולו בזכות סרטו של פרנסואה טריפו, באותו שם, מ-.1966 שיחקו בו
אוסקר ורנר בתפקיד מונטאג, הכבאי שהופך למציל ספרים ולספר
בעצמו, וג'ולי כריסטי בתפקיד כפול של נערה שמעוררת אותו, וגם
של אשתו שמלשינה על הספרים שמונטאג עצמו מסתיר בסופו של דבר
בביתו.
בזכות התרגום החדש אפשר להתוודע לתמונה מורכבת יותר בספרו של
ברדבורי. המשטר בספר – לא בסרט – נמצא על סף מלחמה גרעינית.
הכבאים שורפים ספרים שהמידע על הימצאותם בבתים מתקבל במלשינון.
בסרט מגיבה ג'ולי כריסטי כשנודע לה הדבר, "אלה מלשינים", וורנר
עונה לה, "לא, אלה מודיעים".
אבל האיש הרע בספר, ביטי, מפקד הכבאים, טוען שלא המשטר הוא
ששורף את הספרים אלא החברה עצמה. או אולי הם, אכן, שורפים את
עצמם. "פעם ספרים עיניינו רק מעט אנשים, פה, שם, בכל מקום. הם
יכלו להרשות לעצמם להיות שונים זה מזה. העולם היה מרווח. אבל
העולם התמלא עיניים ומרפקים ופיות. הכפיל, שילש, ריבע את
האוכלוסייה. סרטים ורדיו, מגזינים, ספרים, הנמיכו אותם לרמה של
דייסה… מגן הילדים עד לקולג' ושוב בחזרה לגן הילדים, זה הדגם
האינטלקטואלי כבר חמש מאות שנה ויותר…
בית ספר מקוצר, מקלים במשמעת, משמיטים את הפילוסופיות,
ההיסטוריות, השפות… החיים מיידיים, העבודה חשובה, התענוגות
נמצאים בכל מקום אחרי העבודה… עכשיו בוא ניקח את נושא
המיעוטים בתרבות שלנו, טוב? ככל שהאוכלוסייה גדלה יש יותר
מיעוטים. אל תדרוך על הבהונות… ככל שהשוק שלך גדול יותר, כך
פוחתת היכולת שלך להתמודד עם מחלוקת… הציבור, שידע מה הוא
רוצה, הסתחרר לו בעליזות ונתן לקומיקס לשרוד, ולמגזינים של סקס
תלת-ממדי. לא היתה שום הוראה מהממשלה. לא היו שום צו, שום
הצהרה, שום צנזורה. לא בהתחלה. הטכנולוגיה, הניצול ההמוני ולחץ
המיעוטים עשו את העבודה… כשבתי הספר מייצרים יותר אצנים,
קופצים, פוחזים, כייסים, מעופפים ושחיינים במקום חוקרים,
מבקרים ידענים ויוצרים רבי דמיון, כמובן שהמלה 'אינטלקטואל'
הופכת לקללה, כמו שמגיע לה להיות".
ברדבורי לא כותב על ישראל ב-.2002 הוא כתב על ארה"ב של שנות
החמישים. היום הוא חושב שג'ורג' בוש הבן הוא נפלא ושמח להיפטר
מקלינטון. יחסו לתקינות פוליטית רחוק מלהיות תקין פוליטית. הוא
מספר שפעמים רבות מדי צינזרו את ספריו מתוך התחשבות במיעוטים.
"יש יותר מדרך אחת לשרוף ספר", הוא כתב. וגם, "סיפורים מגיעים
בריצה ונושכים לי ברגל. אני מגיב בכך שאני כותב מה קורה בזמן
הנשיכה. כשאני גומר, הרעיון משחרר אותי ורץ לדרכו".
כמה אירוני שזכרו וזוהרו של הספר הזה דווקא הועמו – בעיקר
באירופה, כי בארה"ב הוא נלמד בבתי ספר – בגלל סרט שנעשה על
פיו. סרט שבו הכותרות נאמרות מפי קריין. המלה המודפסת היחידה
על המסך (חוץ מכריכות ספרים נשרפים) היא "סוף".
תגובה אחת
ארוך מידי לא מומלץ לקרוא