העולם של אסימוב כבר פה

בעזרת סיב אופטי ומערכת צילום דיגיטלית אפשר להגיע כיום למרבית איברי הגוף ולחשוף את מסתוריו 

מאת: יואל דונחין *
 
 
מתוך הסרט “המסע המופלא” על פי אסימוב. הצוות נלחם בקרישי הדם

“המסע המופלא”, סיפור המדע הבדיוני שכתב אייזיק אסימוב, עובד לסרט בשם זה. הסיפור לא משכנע – לאחר תאונת דרכים נותרו קרישי דם במוחו של מדען חשוב והיה צורך להצילו ויהי מה. הטכנולוגיה קיימת ויש רק לנסות אותה. צוות רפואי, שכלל גם את השחקנית רקל וולש, הוקטן והתיישב בתוך צוללת שגודלה כגודל חיידק. המתקן הזה הוחדר אל תוך עורקי החולה והצוות חייב היה להגיע במעלה הזרם אל תוך רקמת המוח ולהפעיל בצורה מדויקת תותח לייזר שיגרום להמסת הקריש. לאחר מכן היה על הצוות, שסכנה נוראה ארבה לו (הנוגדנים בגוף יכירו בו כגוף זר ויאכלו אותו בחיים), להסתלק במהירות מהגוף. בשמחה רבה הם ניצלו ברגע האחרון, הצוללת נסחפת בנוזל הדמעות והסוף ממש אינו חשוב.

במסע הקולנועי המופלא הזה בתוך הגוף ראינו מתוך הצוללת את כדוריות הדם האדומות הגדולות, את דפנות העורקים ואת מסתמי הלב הנסגרים בכוח ואינם מאפשרים מעבר תקין לצוללת הקטנה. ב-1966 זה היה מדע בדיוני. היום הבדיון נהפך למציאות. אמנם אין צוללת ממוזערת, אבל בהחלט אפשר לבלוע כדור ובו מצלמה, היורד לו בנחת אל הוושט ודרכי העיכול ומשדר את ממצאיו בצבעים ישירות אל מכשירי הקליטה של הרופא הבודק, עד שהוא נשלה מתוך האסלה בתום המסע.

הרצון להתבונן אל תוך חללי הגוף היה קיים כבר אצל אבי הרפואה היפוקרטס. באמצעים שהוא ייצר בעצמו היה ניתן להתבונן לתוך פי הטבעת וסביבתו הקרובה. הראשון שעשה שימוש בתאורה לצורכי התבוננות היה ארנצי ב-1585. הוא רצה להתבונן ישירות אל תוך חללי האף והשתמש במערכת מראות שהעבירה את האור אל תוך הנחיריים. מערכת דומה משמשת רופאי אף אוזן גרון כדי להטיל אלומת אור אל מחשכי הלוע ומעמקי הגרון. המראה העגולה שבמרכזה חור היא סמל רפואי לא פחות מפטיש הרפלקסים. בשנת 1806 בנה פיליפ בוזני מכשיר מתוחכם למדי לצורך התבוננות במערכת השתן. כמקור אור השתמש בנר דולק ומערכת אופטית. הנר שחימם את סביבתו הביא לכמה סיבוכים כתוצאה ממגע במכשיר החם, אבל אין ספק שזו היתה התקדמות רצינית.

רק בשנת 1853 בנה אנטואן ז'אן דסורמו מכשיר שאיפשר לחדור אל מערכת השתן ואל מערכת העיכול. הפעם מקור האור היה חזק יותר אך לא פחות מסוכן. האפשרות לחדור לחלל ולראות את אשר מתרחש בתוכו היתה קוסמת מאוד; יש לזכור כי באותם ימים רחוקים עדיין לא היה ניתן לבצע צילום רנטגן וכל מה שהיה חבוי מתחת לעור היה תעלומה מאין כמוה. האפשרות להתבונן ולאבחן אבן החוסמת פתח השלפוחית היתה התקדמות בל תשוער. ציוני דרך אחרים מעידים כי הרצון היה קיים והיה צורך להמתין לטכנולוגיה שתעזור. פותחו מכשרים מסורבלים למדי להסתכלות בוושט מחד גיסא ובחלק התחתון של מערכת העיכול מאידך גיסא.

רק בשנת 1911, רופא מבית החולים ג'ונס הופיקנס בבולטימור החדיר צינור מתכת בקוטר של כסנטימטר לחלל הבטן. נורה רגילה האירה את החלל. בהדרגה פותחו אמצעים לחדירה אל חללי הגוף והגורם המגביל היו אפשרויות התצפית בשדה הניתוח. המנתחים נאלצו להתבונן בחללי הגוף שאליהם חדרו כאילו הם מסתכלים דרך משקפת חד עינית.

האפשרויות האין-סופיות החלו להתממש רק כאשר ניתן היה להשתמש בסיב אופטי המעביר תמונה הנקלטת במצלמת וידיאו זעירה המחוברת אל מסך ומאפשרת לראות באור יקרות, תמונה ברורה ומוגדלת של האזור שבו הכירורג מבצע את עבודתו. הכירורגים הסתגלו במהירות מדהימה לדרך החדשה. הם למדו לעבוד בעזרת מכשירים שלא הורגלו בהם, להתבונן במסך הגדול המוצב מולם, לראות כל תנועה זעירה מוגדלת עשרות מונים. ולא רק המנתח היה יכול לראות את המתרחש, אלא כל חבר בצוות בחדר הניתוח עקב אחר המתרחש. אפשר היה להקליט על גבי סרט את הניתוח ואפילו לתת אותו כשי למנותח (למען יראה את כריתת כיס המרה שלו לחבריו בליל שבת, למשל). חדרי ניתוח מודרניים נבנו מחדש כך שניתן יהיה להציב את המסכים אל מול עיני המנתח ובגובה המתאים.
פרסומתלמעשה אפשר היום להגיע בעזרת סיב אופטי ומערכת צילום דיגיטלית למרבית איברי הגוף. הרופאים יכולים להעביר צינור דק דרך האף אל הגרון, לברר את המצב במערות האף, לחדור אל הריאה דרך הסימפונות, להתבונן וליטול דגימות מאיברי הבטן, לברר בתוך זמן קצר את מצב השחלות, החצוצרות ואיברי הרבייה של האשה, לחדור דרך השופכה ודרכי השתן עד לאגן הכליה, להפעיל אקדח המופעל על ידי גלי קול ולפרק אבני כליה עקשניות. גם מפרקי הגוף נחשפו למצלמת האורטופדים, המסוגלים לא רק לראות את הרצועות המחזיקות את המפרק אלא גם לתפור אותן ולתקנן.

גם ספרי האנטומיה נהפכו למיושנים מעט מכיוון שניתן לסטודנט המתלמד לחזות במו עיניו באיברי הגוף במצבם הבריא, הטבעי, כאשר הדם זורם בעורקים ובוורידים והמערכת פועלת כאורגניזם מופלא.

המסע המופלא נהפך בהדרגה לפעולה יום-יומית, מסתרי הגוף נחשפים לעין המצלמה. הגבול האחרון שאיננו יכולים עדיין לחדור באמצעים אופטיים הוא נפש האדם – וכאן הבדיון נמשך.

* הכותב הוא מומחה בהרדמה בבית החולים הדסה בירושלים