משל האבולוציה האנושית

המבוא לספרו של קארל סייגן, דרקוני גן העדן, הוצאת רשפים 1979

המין האנושי תלוי ועומד במחציתה של הדרך שבין אלוהים ובין חיתו-יער.
פלוטינוס
“המסקנה העיקרית שהבעתי אליה בעבודתי זו – כלומר, שהאדם מוצאו מאחת הצורות הנחותות – לא תהיה, לצערי, לרוחם של אנשים רבים. אולם איש לא יטיל ספק בכך שמוצאנו מפראי-אדם. לעולם לא אשכח את תדהמתי, כאשר ראיתי לראשונה קבוצת פואגנים על חוף פרוץ ופראי. ההרהור הראשון שחלף במוחי היה: כאלה היו אבותינו. ”
“האנשים הללו היו ערומים לחלוטין ומשוחים בצבע, שערם הארוך נסתבך כליל ופיהם הקציף מרוב התרגשות. הבעת פניהם היתה פראית, מבועתת וחשדנית. הם לא עסקו בשום אמנות והתקימו כחיות-פרא מציד שעלה בידיהם. לא היה להם ממשל והם היו חסרי רחמים כלפי כל מי שלא השתייך לשבטם הקטן. מי שראה פרא בסביבתו הטבעית לא יחוש עוד בושה, אף אם ייאלץ להכיר בכך, שדמה של בריה נחותה זורם בעורקיו. אני כשלעצמי מעדיף לחשוב שמוצאי מאותו קוף קטן ואמיץ, אשר העז פנים כנגד אויבו המפחיד על מנת להציל את חיי שומרו; או מאותו באבון זקן, אשר ירד מההרים וחילץ בארשת נצחון את רעו הצעיר משיני עדת כלבים מופתעת – מאשר לחשוב שמוצאי מאותו פרא, הנהנה לענות את אויביו, מקריב קורבנות-דמים, נותן ידו לרצח-ילדים ללא נקיפות-מצפון, מתייחס לנשותיו כאל שפחות, אינו יודע הגינות מהי- ורדוף אמונות טפלות מהגרועות ביותר.”

“יסולח לאדם הגאה על כך שעלה לפיסגת הסולם האורגני, אף כי לא עלה לשם כתוצאה ממאמציו שלו; ועצם העובדה שטיפס לראש הסולם, ולא הוצב שם מלכתחילה, מעניקה לו תקוה לבורל מרומם יותר בעתיד הרחוק. אולם אין ענייננו בתקוות או בפחדים, אלא באמת בלבד, ככל שהגיוננו מתיר לנו לגלותה. סיפקתי הוכחות כמיטב יכולתי ועלינו להודות. ואכן כך נראה לי הדבר. כי על אף מעלותיו האציליות של האדם. ”

“על אף חיבתו החובקת בם שפלי-רוח, על אף טוב לבו המופנה לא רק לבני-אדם אחרים אלא בם ליצורים הנחותים ביותר, על אף האינטלקט הכמו-אלוהי שלו, אשר הצליח לפענח את מבנה מערכת השמש ותנועתה – על,אף כל העוצמה הנעלה הזו, עדיין נושא האדם בגופו חותמת בל-תימחה של מוצאו הנחות.”

ציארלס דארוין
“מוצא האדם”
אח הייתי לתנים, ורע לבנות יענה.

איוב ל. כט.

בשיחה טובה, האין מוחו של הדובר יודע את אמיתו של הדבר, שעליו עומד הוא לשוחח?
אפלטון “פדרוס”

אינני יודע היכן ניתן למצוא בספרות העתיקה או החדשה תיאור נאות של הטבע המוכר לי, המיתולוגיה קרובה לכך יותר מכל.
הנרי דזיד תורו “כתב-העת”
גיייקוב ברונובסקי היה אחד מאותם גברים ונשים מעטים בכל תקופה, המוצאים כי הידע האנושי כולו – כולל האמנויות והמדעים, הפילוסופיה והפסיכולוגיה – רב-ענין הוא ובר-השגה. ברונובסקי לא הגביל עצמו לדיסציפלינה אחת, אלא התפרש על נופו השלם של המחקר האנושי. ספרו וסידרת-הטלביזיה שלו “עלייתו של האדם” הם אמצעי-לימוד מצויינים ואנדרטה מופלאה. במידת-מה הם סיפור צמיחתם המשותפת של בני-האדם והמוח האנושי.
הפרק האחרון שלו, שנקרא “הילדות הארוכה”, מתאר את תקופת הזמן המתמשכת – אשר יחסית למשך חיינו ארוכה היא יותר מאשר אצל בעלי-החיים האחרים – שבה תלויים בני-האדם הצעירים במבוגרים  ומפגינים גמישות עצומה – כלומר, יכולת ללמוד מסביבתם ומתרבותם. רוב האורגניזמים על פני כדור-הארץ תלויים במידע הגנטי שלהם, ש”נטווה” מלכתחילה לתוך מערכת העצבים שלהם, הרבה יותר מאשר במידע החוץ-גנטי, שנרכש במרוצת שנות חייהם. אצל בני-האדם, ובעצם אצל כל היונקים, המצב הפוך. אף כי התנהגותנו נשלטת עדיין באופן משמעותי על-ידי מורשתנו הגנטית, ניתנה לנו אפשרות רבה יותר לפרוץ באמצעות שכלנו אל דרכי התנהגות ותרבות חדשות בזמן קצר. עשינו מעין עיסקה עם הטבע. אמנם גידול ילדינו יהיה קשה, אולם יכולתם ללמוד את החדש תעלה עד מאוד את סיכויי הקיום של המין האנושי, בנוסף לכך המציאו בני-האדם בעשיריות האחוז האחרונות לקיומנו לא רק ידע חוץ-גנטי, אלא גם ידע חוץ-גופני: מידע מאוחסן מחוץ לגופנו, שהכתיבה משמשת לו דוגמה בולטת.

לשינוי אבולוציוני או גנטי נדרש פרק-זמן ארוך מאוד. מין אחד מתפתח מקודמו במשך מאה אלף שנה, ולעתים קרובות אין ההבדלים בהתנהגות בין מינים קרובים – כגון אריות ונמרים – ניכרים ביותר. אחת הדוגמאות האחרונות לאבולוציה במערכת-איבר של האדם, היא השינוי באצבעות רגלינו. לבוהן תפקיד חשוב בשמירת שיווי-המשקל בעת ההליכה; שימושן של האצבעות האחרות אינו ברור ביותר. הן התפתחו מיותרות דמויות-אצבע, ששימשו לתפיסה ולהיתלות על ענפים, בדומה לקופי היער השונים. אבולוציה מעין זו, שנמשכה קרוב ל-10 מיליון שנה, כמוה כהתמחות חדשה – מערכת-איבר, שנועדה מלכתחילה לתפקיד אחד, מותאמת לתפקיד אחר ושונה לגמרי. (רגלי הגורילה ההררית עברו אבולוציה דומה, אם כי עצמאית לחלוטין.) ברם, כיום אין באפשרותנו לחכות עשרה מיליון שנה להתפתחות הבאה. בעידן שאנו חיים בו משתנה העולם בקצב שלא היה דוגמתו. אף כי רוב השינויים הם יצירי כפינו, אין אנו יכולים להתעלם מהם. עלינו להסתגל, להתאים עצמנו ולשלוט, פן ניכחד.
שיטת לימוד, שהיא חוץ-גנטית בלבד, מסוגלת להתמודד עם הנסיבות המשתנות במהירות, אשר בני מיננו עומדים לפניהן, לפיכך מהווה התפתחותה המהירה של האינטליגנציה שלנו בעת האחרונה לא רק סיבה אלא גם פתרון אפשרי לבעיות החמורות הרבות המציקות לנו, הבנה רבה יותר של הטבע ושל אבולוצית האינטליגנציה האנושית עשויה, אולי, לסייע לנו לטפל בתבונה בעתידנו הלא-נודע והרה-הסכנות, אני מגלה ענין באבולוציה של האינטליגנציה גם מסיבה אחרת, לראשונה בהיסטוריה האנושית יש בידינו מכשיר רב-עוצמה – רדיו-טלסקופ ענק – אשר ניתן באמצעותו ליצור קשר למרחקים בין-כוכביים עצומים, זה עתה החילונו להשתמש בו באופן נסיוני ומהוסס, אך בקצב הולך וגובר, במטרה לקבוע אם ציביליזציות אחרות משגרות אלינו הודעות מעולמות רחוקים ואקזוטיים,מעבר לכל דמיון. קיומן של ציביליזזיות כאלו וטבע ההודעות שהן עשויות לשגר תלויים באוניברסליותו של תהליך האבולוציה של האינטליגנציה על כדור-הארץ. קרוב לודאי, שניתן יהיה להפיק מספר לקחים ורעיונות בנוגע לאינטליגנציה שבעולמות אחרים ממחקרי האבולוציה של האינטליגנציה על כדור-הארץ.

נפל בחלקי הכבוד והעונג להרצות את ההרצאה הראשונה בסדרת ההרצאות בפילוסופיה של הטבע לזכרו של ג'ייקוב ברונובסקי בנובמבר 1975 כאוניכרסיטת טורונטו, בכתיכת ספר זה הרחבתי כמידה ניכרת את היקף ההרצאה וכתמורה זכיתי להזדמנות המרגשת ללמוד דבר-מה על נושאים שאינני בקי בהם. היה זה פיתוי שאין לעמוד בפניו לשלב חלק מהדברים שלמדתי ולחברם לתמונה ברורה אחת, ולהציע השערות אחדות על טבעה והתפתחותה של האינטליגנציה האנושית – השערות שהן חדשות בעיקרן או לפחות לא נודעו ברבים.
אין זה נושא קל. אף כי נסיוני הפורמלי רב בביולוגיה ובמשך שנים רבות עבדתי וחקרתי את מקורם והתפתחותם המוקדמת של החיים, הרי השכלתי הפורמלית באנטומיה ובפיסיולוגיה של המוח, דרך משל, מעטה למדי. אני מציע את הרעיונות הבאים במידה רבה של חרדה ; יודע אני היטב כי רבים מהם הינם בגדר השערות בלבד וניתן יהיה להוכיחם או להזימן רק על סדן הניסויים. אולם מחקר זה נתן בידי, למצער, אפשרות לבדוק נושא מרתק ; וייתכן, כי הערותי ימריצו אחרים לבדקו באופן יסודי יותר, העקרון הגדול של הביולוגיה – זה, אשר למיטב ידיעתי מבדיל בין מדעי הביולוגיה לבין מדעי הפיסיקה – הוא עקרון האבולוציה על-פי ברירה טבעית, תגליתם המבריקה של צ'ארלס דארוין ואלפרד ראסל וואלאס במחצית המאה התשע-עשרה *, ההידור והיופי של צורות החיים העכשויות הופיעו בעקבות תהליך של ברירה טבעית, של קיום מבוכר ושל העתקת אורגניזמים אשר נוצרו בטעות כשהם מותאמים יותר לסביבתם, התפתחותה של מערכת-איבר כה מסובכת כמו המוח חזקה עליה שתהיה קשורה קשר בל-ינתק להיסטוריה הקדומה של החיים, לדילוגיה קדימה ולכל מבוי סתום שנתקלה בו, להתאמתם המסובכת של אורגניזמים לתנאים המשתנים ללא הרף וגורמים לכך שצורת חיים אשר היתה פעם מותאמת להפליא לסביבתה תעמוד שוב בסכנת היכחדות. האבולוציה מקרית ובלתי-צפויה. אנו הגענו עד הלום, כולל מוחנו וכל השאר, אך ורק הודות למותם של המוני אורגניזמים שלא היו מותאמים בשלמות לסביבתם.
הביולוגיה דומה יותך להיסטוריה מאשך לפיסיקה ; התאונות, הטעויות ומקרי המזל של העבר קובעים את ההווה. כאשר ניגשים לבעיה ביולוגית כה קשה, כגון טבעה של האינטליגנציה האנושית והאבולוציה שלה, נראה לי, כי יהיה זה מן התבונה ליחס משקל נכבד לטיעונים המבוססים על תהליך התפתחותו של המוח. הנחתי היסודית בנוגע למוח היא שפעולתו – או מה שאנו מכנים לפעמים ''שכלי'' היא תוצאה של האנטומיה והפיסיולוגיה שלו ותו לא. ה”שכל” יכול להיות תוצאה של פעולתם הנפרדת או הקיבוצית של מרכיבי המוח.
תהליכים מסוימים יכולים להיות תוצאת פעולתו שי המוח כולו. אחדים מחוקרי הנושא הגיעו למסקנה, כי דור העתיד של מדעני הנוירואנאטומיה לא יצליחו לעולם לבודד ולמקם את תיפקודי-המוח העיליים, מפני שהם עצמם לא הצליחו להגיע לכך עד כה, אולם העדר הוכחות אינו בהכרח הוכחה להעדר, תולדות הביולוגיה. בעת האחרונה. מראים, כי אנו הננו במידה רבה תוצאת פעולת-גומלין של מערכת מוליקולות מסובכת ביותר; ואותו היבט של הביולוגיה, אשר נחשב אי-פעם לקודש-הקודשים – כלומר, רבעו של החומר הגנטי – מוסבר עתה באופן בסיסי באמצעות המבנה הכימי של החומצות הנוקליאיות המרכיבות אותוי מאס ו-גאג וסוכני הפעולה שלהן – החלבונים, לא אחת קורה במדע, ובמיוחד בביולוגיה, שדוקא אלה הקרובים ביותר
לנושא מסובך מפתחים תחושה נוקבת (ובסופו של דבר מוטעית), שכאילו אי אפשר להשתלט על הנושא. מאידך גיסא, אלה שנמצאים במרחק גדול מדי מהנושא עלולים לטעות ולהחליף בורות בפרספקטיבה. בכל מקרה, אין בכוונתי להעלות השערות בנוגע למה שנהגו לכנות “השניות של הגוף” – כלומר, הרעיון, כי בתוך הגוף נמצא חומר אחר לגמרי, שנקרא נשמה – הן בגלל הכיוון הברור שהצטייר לאחרונה בהיסטוריה של הביולוגיה והן מפני שאין בידי שביב של הוכחה התומכת בהשערות אלו.
חלק מההנאה, ואפילו העונג. הכרוכים בנושא זה נובעים מקשריו של הנושא עם כל שטחי המפעל האנושי. וביחוד מפעולת-הגומלין האפשרית למיתוסים עתיקים וחדשים, כותרת הספר עצמו נובעת מהתאמתם הבלתי צפויה של מיתוסים שונים מסורתיים ובני-זמננו לנושא, אף כי מקוה אני, כי אחדות ממסקנותי תעוררב, ענין בלב אלה, אשר מקצועם הוא חקר האינטליגנציה האנושית, כתבתי ספר זה עבור ההדיוט המתענין. הטיעונים המופיעים בפרק השני קשים מעט יותר מאשד בפרקים האחרים  של מחקר זה, אך תקוה אני כי יובנו לאחר מאמץ קטן. לאחר מכן תהיה ההפלגה חלקה ושקטה. מושגים טכניים, המופיעים בפעם הראשונה, ילוו בהגדרות. כל המושגים כולם מקובצים במילון טכני, המופיע בסוף הספר. הטבלות והמילון הטכני הם כלי-עזר שנועדו למייע לכל מי שאין לו כל רקע מדעי, אם כי חוששני, כי הבנת טיעוני אינה מובילה בהכרח לקבלתם.

בשנת 1754 כתב ז'אן ז'אק רוסו במבוא ל”דיסרטציה על מקור ובסיס אי-הצדק של האנושות” “אף כי כדי לשפוט נכונה את מצבו הטבעי של האדם, חשוב מאוד לבדקו ממקורותיו… אין בכוונתי לעקוב אחר ארגונו דרך שלבי התפתחותו השונים… בנושא זה עשויות להתעורר אצלי רק השערות מעורפלות וכמעט דמיוניות. האנטומיה ההשוואתית נמצאת עדיין בראשית התפתחותה, והבחנותיהם של חוקרי הטבע אינן ודאיות דיין, על מנת שתיצורנה בסיס מספיק לטיעונים של ממש.”
דבריו הזהירים של רוסו נאמרו לפני למעלה ממאתיים שנה, אך עדיין עומדים הם בתקפם עד היום. עם זאת, חלה מאז התקדמות מפליאה במחקר, הן בשטח אנטומית-המוח ההשוואתית והן בשטח התנהגות האדם והחיה, אשד כפי שקבע בצדק רוסו, חיונית היא לטיפול בבעיה. ייתכן ואין אנו מקדימים את השעה בנסותנו היום להגיע לסינתיזה ראשונית.
****
* מאז הויכוח הויקטוריאני הנודע בין בישופ וילברפורס וט. ה. האקסליי, נמשכת והולכת מיתקפה מתמדת ובלתי-פוריה על רעיונותיהם של דארוין וואלאס, ובמיוחד מצדם של אלה, אשר עשו תורתם קרדום לחפור בו. האבולוציה היא עובדה שנמצאו לה הוכחות בשפע בתולדות המאובנים ובאמצעות הביולוגיה המולקולרית. הברירה הטבעית היא תיאוריה מוצלחת שנועדה להסביר את עובדת האבולוציה. במאמרו של גולד (1976) מצוין ברשימה הביבליוגרפית שבסוף הספר, מצוי מענה נימוסי ביותר לביקורות האחרונות שהוטחו בתיאורית הברירה הטבעית, כולל הרעיון החביב שזו סתם טאוטולוגיה (“אלה שנשארים בחיים נשארים בחיים”). דארוין היה, כמובן, בנה של תקופתו ולעתים נתפס להשוואות בין אירופאים לעמים אחרים – השוואות אשר החמיאו לאירופאים; כמו למשל הערותיו על תושבי סיירה-דל-פואגו שהובאו לעיל. למעשה, בזמנים הטרום-טכנולוגיים דמתה החברה האנושית לבושמנים-הציידים הרגשנים, השחפניים והתרבותיים של מדבר קאלאהארי יותר מאשר לפואגנים,שדארוין כה לעג להם, ובמידת-מה של צדק. אולם הברקותיו של דארוין – בדבר קיומה של אבולוציה, שהברירה הטבעית היא סיבתה העיקרית ובדבר הקשר של שני מושגים אלה לטבעם של כני-האדם – הן ציוני-דרך כהיסטוריה של המחקר האנושי, וכיחוד משום ההתנגדות העיקשת שרעיונות אלה עוררו באנגליה הויקטוריאנית ומעוררים לעתים אף כיום.