תופעה זניחה – הנצפית לשברירי שניה שימשה את ז'ול ורן להגביר את האטרקטיביות של המדע בקרב תלמידי בתי הספר
חזי יצחק
כבר בילדותי קראתי בצימאון את ספריו של ז'ול ורן, ועם הזמן גברה אהבתי ליצירותיו. השילוב בין מדע למסעות הילך עלי קסם. עם הזמן, כששקעתי בלימודי הפיסיקה באוניברסיטה וכן בעת עבודתי כמורה לפיסיקה בבית הספר לתיכון סביבתי במדרשת שדה בוקר, ניסיתי לדלות מהספרים קטעים ואנקדוטות כדי להעשיר את השיעורים ולהלהיב את התלמידים בלימודי המקצוע שנתפש כקשה ולעתים אף כמשעמם.
בעת חיפושי אחר שאלה מעניינת למבחן באופטיקה, נתקלו עיני בתיאור “הקרן הירוקה” מתוך ספרו של ז'ול ורן בשם זה שנכתב ב-1882. תיאור זה הוביל אותי למסע בעקבות הספר ובעקבות הקרן החמקמקה הזאת, ולבסוף אף הביא לכך שהספר תורגם לעברית. התופעה השולית הזאת, שוורן הוא שפירסם אותה לראשונה, שימשה נושא למחקרים מדעיים רבים ואף לעבודות דוקטורט והיא מבטאת את היופי הסמוי מן העין הקיים גם בתופעות השגרתיות ביותר המובטח לאלה הצופים בעין בוחנת – בבחינת מי שלא מביט, מפסיד.
גיבורי המסעות של ורן נעים אל מטרתם בעקשנות מפעימה, ושום מכשול לא יעצור אותם. הם מנצלים את עקרונות המדע והטכנולוגיה כדי להתגבר על הקשיים. כך לדוגמה, גיבורי המסע אל הקוטב הצפוני ב”קפיטן הטרס” מצליחים להדליק אש באמצעות בניית עדשה מרכזת מקרח, ואקסל ודודו הפרופסור לינדנברוק, אומדים את המרחק ביניהם במעבה האדמה באמצעות מדידת הזמן שבו עובר גל הקול את המרחק הזה; איזה שילוב נהדר בין מדע, הרפתקאות ודמיון!
מאוחר יותר למדתי שזאת המטרה שהינחתה את ורן ואת אטצל, המוציא לאור של ספריו, וכך נכתב בהקדמה לסדרת הספרים “מסעות מופלאים”: “לסכם את כל הידע הגיאוגרפי, הגיאולוגי, הפיסיקלי והידע האסטרונומי שנצבר על ידי המדע המודרני, ולדווח על כך באופן ציורי ומשעשע וליצור מעין היסטוריה של היקום”. אטצל שאף שהספרים ישפרו את רמת ההוראה שהיתה ירודה באותם ימים בבתי הספר הציבוריים בצרפת, ואף אמר לוורן: “הקהל אינו רוצה שילמדו אותו, אלא שישעשעו אותו”.
הלימוד באמצעות שעשוע הוא שיטה יעילה גם כיום, ואני בטוח שעל אף ההתקדמות המדעית המהירה במאה שעברה, עדיין יש מקום להשתמש בקטעים מספריו של ורן בעת שיעורי המדעים בבית הספר, וכך יהיה אפשר אולי גם לעודד בני נוער לקרוא ספרים.
כי מהו המדע, אם לא מסע מזהיר של האינטלקט האנושי לפיצוח סודות היקום. כך למדנו שגם המסע הדמיוני אל מעמקי כדור הארץ שוורן מתאר בספרו “מסע לבטן האדמה” שפורסם בשנת 1864, והוא כמעט היחיד בסיפוריו שנותר כולו בגדר פנטסיה, היה מבוסס על תיאוריות מדעיות של תקופתו, שטענו שכדור הארץ הוא חלול. גם כיום יש עדיין רבים המחפשים נואשות את הפתחים אל פנימו של כדור הארץ באזור הקטבים.
עניין נוסף שוורן התחבט בו כל ימיו היה תפקידה של הטכנולוגיה בשירות החברה. נקודת מבטו של ורן נעה בין אופטימיות לפסימיות בערוב ימיו. הוא היה מודע לכוחו ההרסני של האדם והזהיר מפני הרס האיזון האקולוגי על פני כוכב הלכת ארץ. כך לדוגמה, מנסים גיבורי “מסע אל הירח” לבנות שוב תותח אדיר ולהסיט את ציר כדור הארץ ממסלולו ולהפשיר את הקטבים כדי לנצל את המחצבים שהתגלו בהם. הם לא מתחשבים בנזק ובסבל האדיר שייגרמו לערי החוף על פני כדור הארץ. המדע, כפי שהוא מתואר בספר הזה, אינו טוב ואינו רע, אלא הוא כלי ביד האדם להשתמש בו כרצונו. הטענה הזאת היתה נכונה בימיו של ורן, והיא נכונה גם היום.
רבות מתחזיותיו של ורן נהפכו לעובדות במשך השנים הרבות שחלפו מאז פירסם את ספריו, גם לא נס לחם של גיבוריו. הקפיטן נמו, פיליאס פוג או ברביקן הם גיבורים נצחיים, המבטאים את הסקרנות האנושית ואת הכמיהה לגילוי ולחקר הטבועות במין האנושי.
הד”ר חזי יצחק, פיסיקאי. מדרשת שדה בוקר
