דורון רוזנבלום
מתוך מוסף הארץ
"מגדלים נופלים
ירושלים אתונה אלכסנדריה
וינה לונדון
אין ממש"
(ת"ס אליוט)
הכל התחיל (כמדומה, אולי, מי יודע) בעשור האחרון של המאה
הקודמת; וכראוי לחזיון תעתועים מדברי, הסימנים הראשונים
להתפוררותה של הוודאות העובדתית הופיעו לראשונה (לכאורה,
כביכול, כמשוער) אי שם במדבריות מערב עיראק, לפני, בזמן ואחרי
מלחמת המפרץ.
לא שעד אז חיינו בבהירות מסמאת בכל הקשור לעובדות החיים; אבל
לפחות נשענו על אי-אלו מוסכמות כלליות בדבר המציאות. למשל:
ששתיים ועוד שתיים הם ארבע; שבחורף קר ובקיץ חם; שלמעצמות
הגדולות יש כוח הרתעה ונשק השמדה המוני, ואילו לשבטים נידחים –
חמסין וכל מיני קדחת; שמערכות מידע וביון משוכללות, הנשענות על
לוויינים רואי-כל, מחשבי-על, מומחים-לדבר, מעניקות לנו מושג
טוב על הריאליה הממשית בעולם. יתר על כן: האדם של המאה ה-20
נחשב בקי מכל קודמיו במכלול עובדות החיים, ברכיבים הקשיחים של
המציאות; עד כדי כך, שדובר על עודפי אינפורמציה ועל "התפוצצות
מידע".
ניצחונה של השכלתנות, המבוססת על עובדות אמפיריות והתנסות
בממשי, נראה איפוא כעניין גמור במחצית השנייה של המאה ה-;20
ולא פחות נחרצת נראתה תבוסת החשיבה המאגית, האמונות הטפלות,
ההיס-טריות ההמוניות, הפחדים ומאוויי-הלב האמורפיים. וכאשר באו
מהפכות המיחשוב, המידע והטכנולוגיה, שנשענו על המדעים
המדויקים, נראה היה כאילו נחתם סופית ניצחונה של הרוח
המודרנית.
אלא שמשהו מוזר ומטריד – כמעין ענן לא מזוהה – התחיל מתאבך:
סדקים ראשונים במעמדה של העובדה הפשוטה התגלו ב"עיראק" –
המושג, יותר מאשר המקום. ואמנם, עד היום, עשור אחרי מלחמת
המפרץ, וביתר-שאת עם פרוץ מלחמת הטרור החדשה, לא פגה אותה
תחושת מסתורין משונה וחמק-מקה, שבה ככל שמגלים לנו יותר – כך
אנחנו בעצם יודעים פחות. עובדה (עובדה?): דווקא ככל שגברה
האינטנסיוויות של צוותי הבקרה והפיקוח, דווקא ככל ששוכללו
הלוויינים – כך נעשה פחות ופחות ברור מה בעצם קורה: יש או אין
נשק ביולוגי? יש או אין ראשי-חץ כימיים? נשארו או לא נשארו
טילים – וכמה? האם זה בכלל סדאם, ושמא כפילו? ולא רק ההווה
והעתיד נעשו אמביוולנטיים, אלא אפילו העבר שכבר נחווה: האם
בכלל פגעו הטילים החכמים במטרות משמעותיות? במשגרים? במה בעצם
חלו החיילים האמריקאים שנשלחו למפרץ? מה בעצם שוגר לישראל,
באותו טיל עם ראש בטון? בקיצור: מה לעזאזל קורה? מה העובדות?
עתה מתברר והולך (או בעצם: מתערפל והולך) שכל זה היה רק
ה"בקרוב" לקראת הסרט האמיתי; שכן מאז ה-11 בספטמבר קורה משהו
מוזר פי כמה לתמונת המציאות העולמית: המסתורין גדל ככל שנפרשת
העלילה; ככל שאנו רואים ויודעים יותר, כך אנו יודעים שאיננו
יודעים. זו אינה עוד "דיס-אינפורמציה"; זוהי כבר מעין
"פוסט-אינפורמציה".
מבין ענני האבק האדירים, שכיסו לפתע – "אאוט אוף דה בלו" פשוטו
כמשמעו – את מנהטן, התאבכו ועלו בבת אחת גם ענני
המיסטיפיקציות, ההבלים, השמועות, התעתועים, השקרים. דומה כאילו
בבת אחת התמוטטו כל חומותיה של האורבניות המודרנית על כל
משמעויותיה (ביניהן: עידון, תחכום, חולין, ידע, שכלתנות), וזו
נזרקה בבת אחת הרחק לאחור – אל עולם קדמון, מלא חרדות ומאגיה,
ואפוף חידות: פתאום – כמו "אות משמים" ו"סימני הידעונים" בימי
הביניים -"הופיעו" "דמויות" של "אלוהים" ו"שטן" בענני האבק
שעלו ממגדלי התאומים; פתאום צצו מיני נוטריקונים וגימטריות של
תוכנות מחשב; פתאום התרפקו מיליונים על נבואותיו המיסטיות של
נוסטרדמוס. שמועות שווא מתרוצצות באינטרנט ובכלי התקשורת כמו
מגיפות עתיקות – ושמא המגיפות העתיקות הן שמתפשטות כשמועות.
העובדות נעשו גמישות, תלושות, מתאבכות – נפיצות ונפוצות
כחיידקים, לא מעט בגלל מהירות התפוצה והנגישות של האינטרנט:
הנראתה דמות בראש המגדלים? ההתנבא תלמיד על האסון? ומה יש
במעטפה שהביא הדוור? ומה במיכלית הנוסעת בכביש? האם יש
לבן-לאדן "מזוודות אטומיות" שנגנבו מרוסיה? האם יש לטליבאן
פצצת אטום? כן ולא, ושמא אולי. ומי יודע.
"אין ממש". ואולי "יש ממש"? העובדות עצמן לא רק שכבר אינן
"מאירות עיניים", אלא להיפך – הן יוצרות מין "ערפל לבן" של
שמועות ופחדים והשערות. כמו בספרו של ז'וז'ה סארמאגו "על
העיוורון", לפתע אנו מגששים סביבנו וממששים את העובדות מבלי
לדעת במה בעצם אנו נוגעים: "לפי כל הסימנים אנו עדים להתפרצות
אפידמית של עיוורון, המכונה באופן זמני המגיפה הלבנה"…
שכן, בנוסף לכל זאת, ב-11 בספטמבר התוודע המערב לתופעה שהיתה
מוכרת עד כה בעיקר לנו בישראל: גלי ההדף, שבאים בעיסקת חבילה
יחד עם הטרור האיסלאמי ההתאבדותי, בדמות האי-היגיון, היפוך
הסיבה והמסובב, השקרים המחלחלים ונפוצים לא פחות מנבגי
האנתרקס; שיבוש הרציונליות הליניארית, המענה את הנפש המערבית
לא פחות מהטרור עצמו.
זהו סוג ההיגיון החדש, שעלה מן המדבר, לפיו פעולת התגמול
לפיגוע היא הטרור, הסגר והמחסום הם הסיבה לפיגוע שאותו הם
נועדו למנוע, והנכונות לוויתורים היא עילה למלחמה. וכך, גם
הפיגועים באמריקה הם עונש א-פריורי לאמריקה על הפצצות העונשין
שלה באפגניסטן; חשבון הנפש נתבע בעיקר מקורבנות הטרור,
והרצחנות הטרוריסטית היא בעצם קריאה לחמלה ולהבנה.
פתאום נדרש העולם להתמודד למשל עם "העובדה", הרווחת במדינות
ערב, שמצד אחד – את הפיגוע במגדלי התאומים ביצע "המוסד" (שגם
טרח להזהיר את הישראלים שלא יתקרבו לשם) כדי להשניא את האיסלאם
על העולם; ומצד שני – ישראל אשמה בשנאה האיסלאמית שגרמה
לפיגועים; ומצד שלישי – צהלות ההזדהות של הפלשתינאים עם מעשהו
של בן-לאדן בוימו על ידי ישראל, או שהם שידור חוזר של קריאות
הג'נוסייד מתקופת מלחמת המפרץ (הנחשבות ללגיטימיות, שכן לא
מדובר בניו יורק אלא רק בהשמדת תל אביב). אז מי בעצם ביצע את
הפיגוע? האם הוא מזיק או מועיל – ולמי? אפילו לפי הבי-בי-סי
(למשל בתוכנית "דייט-ליין" ששודרה השבוע), השאלה מי-עשה-מה כבר
חשובה פחות מהשאלה מי-אשם-בכל-מקרה (ישראל, אלא מה).
ועל כך שמדובר במגיפה מדבקת, יעיד "העיוורון הלבן" העובדתי
שירד גם עלינו ובתוכנו מאז תחילת האינתיפאדה: האם באמת אנו
יודעים מה קורה בשטח? יש עלייה או ירידה בפיגועים? יש הקלות או
יש הידוק הסגר? מה עושה צה"ל, ובפקודת מי? מי מנווט את חיינו:
הממשלה? שאול מופז? ובהתאם לכך, אט אט מתפשט העמעום העובדתי גם
למעשי האמריקאים באפגניסטאן: מה בעצם קורה שם, למרות ואולי
בגלל כל הדיווחים? מה ומי מופצץ? לך תדע…
דרך ארוכה עשתה איפוא העובדה האמפירית מאז תקופת-הזוהר שלה –
מאז הועלתה על נס בפיו של המחנך הוויקטוריאני האימתני תומס
גרדגריינד – אותה קריקטורה של "איש המציאות, איש העובדות המחשב
דרכו", מספרו של צ'רלס דיקנס "זמנים קשים": "זה מה שנחוץ –
עובדות! אין ללמד דבר מלבד עובדות! העובדות לבדן הן צורך
החיים! בחיים האלה לא צריך שום דבר מלבד עובדות! עובדות ותו
לא! … עובדות! עובדות! עובדות!"
דיקנס מלעיג בלי די על אותו פדגוג, ש"סרגל ומאזניים בידו, ולוח
הכפל אינו מש מכיסו"; על האיש המייחל ליום שבו תוקם "מועצת
עובדות, המורכבת ממפקחי עובדות, שיאלצו את העם להיות עם
עובדתי"; על שיטת החינוך הגורסת שסוס אינו אלא "יצור ארבע
רגלי, אוכל עשב, מספר
השיניים ארבעים, מהן עשרים וארבע טוחנות, ארבעה ניבים
ושתים-עשרה
חותכות"…
"זמנים קשים"? דיקנס עוד לא ראה דבר. מתוך אובך-המציאות שבו
אנו
מגששים ואובדים כיום, אפילו אובססיית ה"עובדתיות" נוסח המאה
ה-19 כבר
נראית כמחוז כיסופים נוסטלגי.
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~321169627~~~34&SiteName=hayadan
