מדענים גילו שרידי מאובנים של בעל החיים הקדום ביותר הידוע כבעל נוצות. מדובר בזוחל קטן שככל הנראה דאה בין העצים, 75 מיליון שנה לפני הופעת הציפורים. לדבריהם, הראיות שנמצאו מערערות על התיאוריה המקובלת, לפיה, הציפורים התפתחו מהדינוזאורים.
ג'ון וילפורד, ניו יורק טיימס
מדענים גילו שרידי מאובנים של בעל החיים הקדום ביותר הידוע כבעל נוצות. מדובר בזוחל קטן שככל הנראה דאה בין העצים, 75 מיליון שנה לפני הופעת הציפורים. לדבריהם, הראיות שנמצאו מערערות על התיאוריה המקובלת, לפיה, הציפורים התפתחו מהדינוזאורים.
בעל החיים, לונגיסקאמה אינסיגניס, חי במרכז אסיה לפני 220 מיליון שנה – זמן קצר לאחר הופעת הדינוזאור. היו לו ארבע רגליים וגוף שהיה כנראה מכוסה נוצות. למסקנה זו הגיע צוות מדענים – שפרסם את ממצאיו בגיליון האחרון של כתב העת – Science על סמך בליטות מאורכות וחלולות שנמצאו במאובנים וכן סימנים נוספים המעידים על קיומן של נוצות, או דבר מה הדומה להן.
“אנו יכולים לזהות מבנים מסוימים במאובנים, שניתן למצוא בנוצות בלבד”, אמר טרי ג'ונס, חבר בצוות. “לפיכך, אנו די בטוחים שאנו מביטים בנוצה הקדומה ביותר”.
עד כה, היתה הנוצה הקדומה ביותר שייכת לארכאופטריקס, שנחשב לאבי הציפורים, וחי לפני 145 מיליון שנה. צוות המדענים שחקר את המאובנים של הלונגיסקאמה טוען כי היתה לו עצם בריח הזהה כמעט לזו של הארכאופטריקס ודומה לזו של הציפורים בימינו. למרות זאת, מסכם הצוות ש”הקשר של הלונגיסקאמה לציפורים אינו ברור”.
יחד עם זאת, חוקרי הלונגיסקאמה יוצאים כנגד פלאונטולוגים אחרים, התומכים בתאוריה שמותחת קו ישר בין הדינוזאורים לבין הציפורים. אף על פי שהמאובנים אינם קובעים באופן מוחלט שהלונגיסקאמה הוא מאבות הציפורים, אומר ג'ון רובן מאוניברסיטת אורגון: “הוא בפירוש לא היה דינוזאור. היה לו את המבנה הפיסי הנכון, כדי להיות מאבות הציפורים”.
חיזוק לטענה זו מוצאים רובן וחבריו בעובדה כי הנוצות המאובנות שנמצאו היו יחסית מפותחות. מכך אפשר להסיק שהאבולוציה של הנוצות החלה זמן רב לפני כן, וככל הנראה גם בטרם הופיע הדינוזאור הראשון – לפני כ-240 מיליון שנה.
שרידי המאובנים נמצאו כבר בשנת '69 בקירגיזסטאן. הטביעות שזוהו לאחרונה כנוצות, נחשבו אז לקשקשים של בעל חיים ממשפחת הזוחלים, ומסיבה זו נשכחו ולא עוררו עניין. אך אשתקד, כאשר הוצגו בתערוכה רוסית ניידת, הבינו ד”ר ג'ונס וד”ר רובן ברגע שראו אותם כי הם שייכים לבעל חיים בעל נוצות.
כעת מתווכחים המדענים בינם לבין עצמם על היווצרותן של הנוצות. אלו התומכים בתיאוריה שהדינוזאורים הם אבות הציפורים, טוענים כי כאשר חלק מהדינוזאורים הפכו להיות בעלי חיים עם דם חם, הם פיתחו אמצעי בידוד, שהפך במשך השנים לנוצות שאיפשרו להם לעוף.
לעומתם, המדענים שבחנו את המאובן של לונגיסקאמה סבורים שנוצות גופו התאימו לדאייה, אך מערכת השרירים לא היתה חזקה דיה כדי לאפשר לו לעוף. במשך הזמן ייתכן ששריריו התפתחו והנוצות התפשטו מהגוף לזרועות, ויצרו את כנף הציפור.
הופיע בעיתון הארץ, 25/6/2000{
כיצד גידלו הציפורים כנפיים
ייתכן שאבות אבותיהן של הציפורים פיתחו כנפיים לא במטרה לעוף אלא כדי לרוץ מהר יותר.
ייתכן שאבות אבותיהן של הציפורים פיתחו כנפיים לא במטרה לעוף אלא כדי לרוץ מהר יותר. כך דווח ביום חמישי האחרון בכתב העת “,”Nature במחקר שעשוי לספק תשובת מפתח לשאלה כיצד ומתי החלו בעלי חיים לפתח את היכולת לעוף.
מדענים רבים מאמינים שהציפורים הן צאצאי הדינוזאורים הדו-רגליים, כמו הולוסירפטור שהופיע ב”פארק היורה”. הבעיה היתה להסביר כיצד התפתחו הגפיים הקדמיות של הדינוזאורים, שהיו מצוידות בטפרים, לכנפיים של הציפור הראשונה הידועה, ארכאופטריקס, שחיה לפני 150-140 מיליון שנה. לכמה מאותם דינוזאורים בוודאי היו איברים דמויי כנפיים, אבל לא במידה מספקת כדי לאפשר להם לעוף. ואם לא הצליחו לעוף אתם – לשם מה הכנפיים?
לואיס צ'יאפ, פליאונתולוג ממוזיאון הטבע בלוס אנג'לס, ופיליפ ברגר, מהנדס אווירודינמיקה ממוזיאון הטבע בסן דייגו, סבורים שמצאו את התשובה. לדעתם הארכאופטריקס שגודלו כגודל עורב המריא מהקרקע. אבל נראה שהיה חלש מדי להתחיל את מעופו מעמידה, כפי שמרבית הציפורים בנות זמננו עושות, ואטי מכדי לצבור תאוצה בריצה. אז כיצד הגיע לאוויר? במחקרם חישבו צ'יאפ וברגר שהארכאופטריקס יכול היה להגביר כמעט פי ארבעה את מהירות הריצה שלו באמצעות תנופה מחבטת כנפיו. הם מעריכים שבמסלול המראה שאורכו כ-9 עד 14מטרים, ושאותו עבר בתוך כשלוש שניות, הוא הצליח להשיג מהירות המראה של כמעט 30 קמ”ש.
לדברי צ'יאפ, אפשר שבשלב אבולוציוני מוקדם יותר אבות אבותיו של הארכאופטריקס, שלא יכלו לעוף, השתמשו בכנפיהם כדי להגביר את מהירותם בזמן שרדפו אחרי טרפם או כשנמלטו מטורפים.
אבל תיאוריה זו אינה מתקבלת על דעתו של הפלאו-אורניתולוג לארי מרטין מאוניברסיטת קנזס בלורנס. “אם הם יכלו להגדיל את מהירותם על הקרקע בחבטות כנפיים, אני משער שציפורים הרצות על הקרקע היו עושות זאת גם היום. למיטב ידיעתי אין שום ציפור מודרנית החובטת בכנפיה כדי להגדיל את מהירותה על הארץ”,אמר. “גדלתי במשק.
רדפתי אחרי תרנגולות. אני יודע שכאשר הן פורשות כנפיים, זה קורה כאשר הן עומדות ליפול והן משתמשות בכנפיים כאמצעי לשיווי משקל. אבל אף פעם לא ראיתי תרנגולת חובטת בכנפיה כדי להגדיל את מהירותה”. אבל צ'יאפ איתן בדעתו. “אם אתה הולך לחוות תרנגולות ורודף אחרי תרנגולת בהתמדה, היא תתחיל לחבוט בכנפיה ותרוץ מהר יותר”, אמר.
מרטין וכמה מדענים אחרים סבורים שהארכאופטריקס ואבותיו המיידיים חיו על עצים והחלו לעוף דווקא באמצעות קפיצה מענפים.
לדבריהם, אם כנפי קודמיו של הארכאופטריקס לא היו טובות דיין כדי לאפשר לו להמריא, הן יכלו לסייע לו לפחות כדי לדאות מהעצים.
פורסם ב”הארץ” בתאריך 09/05/1999
אתר הידען היה עד סוף שנת 2002 חלק מפורטל IOL
