‫מדוע מחשבות טובות חוסמות מחשבות טובות מהן / מֶרִים בְּיַאליץ’ ופיטר מקלאוד‬

בעת שאנחנו עובדים על בעיה, הנטייה של המוח לדבוק ברעיונות מוכרים יכולה לעוור את עינינו לפתרונות מוצלחים יותר

בניסוי קלאסי שנערך ב-1942, ביקש הפסיכולוג האמריקני אברהם לוצ’ינס ממתנדבים לחשב חישוב מתמטי פשוט כלשהו, תוך שהם מדמיינים כדי מים. אם נתונים להם שלושה מכלים ריקים, למשל, שלכל אחד מהם קיבולת שונה – 21, 127 ו-3 יחידות נפח של מים – המשתתפים היו צריכים לחשוב איך אפשר להעביר מים בין המכלים, כך שיוכלו למדוד כמות של 100 יחידות נפח בדיוק. הם יכלו למלא ולרוקן כל כד פעמים רבות בלא הגבלה כרצונם, אבל היה עליהם למלא כל כד בדיוק עד מלוא קיבולו. הפתרון היה למלא תחילה את הכד השני, בעל הקיבולת של 127 יחידות, אחר-כך לרוקן אותו לכד הראשון, לסלק בכך 21 יחידות נפח, ולהישאר עם 106 יחידות, ולבסוף למלא ממנו את הכד השלישי פעמיים וכך להיפטר מעוד 6 יחידות, כך שבכד השני יוותרו 100 יחידות נפח. לוצ’ינס הציג למתנדבים שלו עוד כמה בעיות שאפשר לפתור אותן בעיקרון באותם שלושה צעדים; הם פתרו אותן בקלות ובמהירות. אבל כשהציב לפניהם לאחר מכן בעיה שהפתרון לה פשוט ומהיר יותר מזה של המשימות הקודמות, הם לא הצליחו להבחין בכך.

בפעם הזאת, ביקש לוצ’ינס מן המשתתפים למדוד 20 יחידות נפח של מים תוך שימוש במכלים שהקיבולת שלהם הייתה 23, 49 ו-3 יחידות נפח נוזלים. הפתרון מובן מאליו, נכון? פשוט ממלאים את הכד הראשון ומרוקנים אותו לשלישי: 20= 23-3. אבל רבים מן האנשים בניסוי של לוצ’ינס התעקשו לפתור את הבעיה הקלה יותר בדרך הקודמת, על ידי כך שרוקנו את הכד השני לתוך הראשון, ואחר כך פעמיים לתוך הכד השלישי: 20= 49-23-3-3. וכשנתן להם לוצ’ינס משימה שהיה לה פתרון בשני צעדים, אך לא היה אפשר לפתור אותה בשלושת הצעדים שהמתנדבים התרגלו אליהם, הם התייאשו ואמרו שהדבר בלתי אפשרי.

הניסוי עם כדי המים הוא אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר של אפקט אַיינסטֶלונג (Einstellung): הנטייה העיקשת של מוח האדם לדבוק בפתרון מוכר לבעיה, הראשון שעולה על הדעת, ולהתעלם מחלופות. לעתים קרובות, צורת החשיבה הזאת היא אכן אסטרטגיה מועילה. מרגע שמצאתם שיטה מוצלחת לקלף שום, למשל, אין טעם לנסות עוד כמה וכמה שיטות אחרות בכל פעם שצריכים לקלף שן שום. הבעיה של קיצור הדרך הקוגניטיבי הזה היא בכך שלפעמים הוא מעוור את עיני האנשים לפתרונות יעילים או מתאימים יותר מן הפתרונות המוכרים להם.

פסיכולוגים שהמשיכו את עבודתו המוקדמת של לוצ’ינס, שִכפלו את אפקט אַיינסטֶלונגבמחקרי מעבדה רבים ושונים, הן בעבודה עם אנשים טירונים במקצועם והן עם מומחים שתרגלו טווח רחב של יכולות מנטליות, אבל לא הצליחו להבהיר איך ומדוע האפקט מתרחש. לאחרונה, על ידי תיעוד תנועות העיניים של שחקני שחמט בעלי מיומנות גבוהה, הצלחנו לפתור את התעלומה. מתברר שאנשים הנתונים להשפעתו של קיצור הדרך הקוגניטיבי הזה הם עיוורים, פשוטו כמשמעו, לפרטים מסוימים בסביבתם, שיכולים לספק להם פתרון מועיל יותר. מחקרים חדשים מראים גם שהטיות קוגניטיביות רבות שהתגלו על יד פסיכולוגים לאורך שנים, הטיות המתבטאות בבתי משפט או בבתי חולים, למשל, הן למעשה גרסאות של אפקט אַיינסטֶלונג.

בחזרה להתחלה

מאז לפחות ראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 פסיכולוגים חקרו את אפקט אַיינסטֶלונגעל ידי גיוס שחקני שחמט בדרגות מיומנות שונות, מחובבים ועד רבי-אמנים. בניסויים האלה, הציגו החוקרים לשחקנים סידורים מסוימים של כלי משחק על לוחות שחמט וירטואליים, וביקשו מהם להגיע למצב של מט במספר צעדים קטן ככל האפשר. במחקרים שלנו, למשל, סיפקנו לשחקני שחמט מומחים תרחישים שאפשרו להם להשיג מט באמצעות רצף מהלכים מוכר היטב בשם מט-חֶנֶק (smothered mate). בתמרון בעל חמשת הצעדים הזה, מקריבים את המלכה, כדי למשוך את אחד מן הכלים של היריב למשבצת מסוימת כדי שיחסום בהמשך את דרך המילוט של המלך. לשחקנים הייתה גם אפשרות להשיג למט בשלושה צעדים בלבד, אבל ברצף מהלכים הרבה פחות מוכר. כפי שקרה בניסוי כדי המים של לוצ’ינס, רוב השחקנים לא הצליחו למצוא את הפתרון היעיל יותר.

במהלך כמה מן המחקרים האלה, שאלנו את השחקנים מה הם חשבו במהלך המשחק. הם אמרו שהם מצאו את פתרון המט-חנק והתעקשו לטעון שהם חיפשו פתרון קצר יותר, אבל ללא הועיל. ואולם, הדיווחים המילוליים האלה לא הבהירו לנו מדוע הם לא הצליחו למצוא את הפתרון המהיר יותר. ב-2007 החלטנו לנסות משהו מעט יותר אובייקטיבי: לעקוב אחר תנועות העיניים באמצעות מצלמת אינפרה-אדום. המידע שייאסף, על איזה חלק של הלוח השחקנים הסתכלו ובמשך כמה זמן הם התבוננו בחלקים שונים שלו, יאמר לנו באופן חד משמעי אילו היבטים של הבעיה קיבלו את תשומת ליבם, ומאילו היבטים הם התעלמו.

בניסוי הזה, עקבנו אחר מבטיהם של חמישה שחקני שחמט מומחים, בעת שבחנו לוח עם בעיה שהיה אפשר לפתור אותה הן בתמרון מט-חנק בעל חמשת הצעדים, והן בתמרון הקצר יותר, בשלושה צעדים. לאחר 37 שניות בממוצע, כל השחקנים טענו בתוקף שתמרון המט-חנק היה הדרך המהירה ביותר לדחוק את המלך לפינה. אבל כשהצגנו להם לוח עם סידור כלים שהיה אפשר לפתור רק באמצעות תמרון של שלושת הצעדים, הם מצאו אותו ללא קושי. וכשאמרנו לשחקנים שאותו פתרון מהיר היה אפשרי גם בלוח הקודם, הם היו המומים. “לא, זה לא ייתכן,” אמר אחד מהם. “זו בעיה אחרת; היא חייבת להיות שונה. אני הייתי מבחין בפתרון פשוט כזה.” ברור לגמרי שהאפשרות של הפתרון במט-חנק די בה כדי להסתיר מעיניהם פתרונות חלופיים. למעשה, אפקט אַיינסטֶלונג היה חזק במידה כזאת שהוא הוריד את אמני השחמט המומחים לרמה של שחקנים חלשים הרבה יותר.

מצלמת האינפרה-אדום גילתה שאפילו כשאמרו השחקנים שהם מחפשים פתרון מהיר יותר, והם אכן האמינו שהם עושים זאת, למעשה הם לא הסיטו את מבטם מן המשבצות שכבר זיהו כחלק מתמרון המט-חנק. לעומת זאת, כשהציגו לפניהם את הבעיה בעלת הפתרון היחיד, השחקנים הסתכלו תחילה על המשבצות ועל הכלים הנחוצים לתמרון המט-חנק, וברגע שהבינו שהוא לא יפעל, כיוונו את מבטם למשבצות אחרות ומצאו במהרה את הפתרון הקצר יותר.

בסיס להטיה

באוקטובר 2014, הת’ר שרידן מאוניברסיטת סאות’המפטון באנגליה ואייל מ’ ריינגולד מאוניברסיטת טורונטו פרסמו מחקרים שתמכו בניסויי מעקב העיניים שלנו והשלימו אותם. הם הציגו לפני 17 שחקני שחמט מתחילים ו-17 מומחים, שני מצבים שונים. בתרחיש אחד, תמרון מוכר להשגת מט, כגון מט-חנק, היה אמנם פתרון מוצלח, אבל מוצלח פחות מפתרון אחר שלא היה מובן מאליו, אך היה הטוב ביותר. בתרחיש השני, בחירה ברצף הצעדים המוכר יותר הייתה טעות ברורה. כפי שקרה בניסויים שלנו, מרגע שהחובבים ושחקני השחמט האמנים “ננעלו” על התמרון המוכר והמוצלח, העינים שלהם כמעט לא פנו לעבר המשבצות שהיו מספקות להם רמז לפתרון הטוב יותר. אבל כשהיה ברור שבחירה ברצף המוכר היטב תהיה טעות גסה, כל המומחים ורוב המתחילים הבחינו בחלופה הטובה יותר.

אפקט אַיינסטֶלונג אינו מוגבל לניסויים מבוקרים במעבדה או אפילו למשחקים מאתגרי חשיבה כמו שחמט. הוא מעמיד למעשה את הבסיס למצבים רבים של הטיה קוגניטיבית. הפילוסוף, המדען והוגה הדעות האנגלי פרנסיס בייקון כתב בהרחבה ובלשון עשירה במיוחד על אחת הצורות השכיחות ביותר של הטיה קוגניטיבית בספרו מ- 1620, Novum Organum (לטינית: “כלי חדש”, הוא התכוון בכך למדע ככלי או אמצעי ידיעה): “ההבנה האנושית, מעת שאימצה לעצמה דעה… מביאה את כל הדברים האחרים לכך שיתמכו בה ויתיישבו אתה. ואף אם יש מקרים רבים יותר, שמשקלם גדול יותר, התומכים בדעה המנוגדת, היא מתעלמת מהם או דוחה אותם בבוז, או שהיא מוצאת עילה כלשהי לדחוק אותם מפניה ולזנוח אותם… אנשים… מבחינים במקרים המצדיקים אותם, אבל במקרים שבהם דעתם מופרכת, גם אם אלה מתרחשים בתדירות גדולה בהרבה, הם מתעלמים וחולפים על פניהם כאילו לא היו. הפגע הזה מפלס לו דרך, בתחכום ובערמומיות גדולים בהרבה, אל תוך הפילוסופיה והמדעים, שם המסקנה הראשונה צובעת את כל מה שבא אחריה וכופה עליו תמימות דעים אתה.”

בשנות ה-60 של המאה ה-20 העניק הפסיכולוג האנגלי פיטר וייסון שם להטיה המסוימת הזאת: “הטיית האישור” (confirmation bias). בניסויים מבוקרים, הוא הראה שאפילו כשאנשים מנסים לבחון את התיאוריות שלהם באופן אובייקטיבי, הם נוטים לחפש ראיות המאששות את הרעיונות שלהם, ולהתעלם מכל מה שסותר אותם.

לדוגמה, בספרו אין מידה לאדם (במקור:The Mismeasure of Man, ראה אור בעברית בהוצאת דביר בתרגום של עמוס כרמל) סטיבן ג’יי גוּלד מאוניברסיטת הרווארד ניתח מחדש נתונים שצוטטו בידי חוקרים בניסיון לאמוד את האינטליגנציה היחסית של בני גזעים, מעמדות חברתיים ומגדרים שונים, באמצעות מדידת נפח הגולגלות או שקילה של המוחות שלהם; וזאת בהנחה שיש מתאם בין האינטליגנציה לגודל המוח. גולד חשף עיוותי נתונים בהיקף עצום. כשהתברר שהמוחות של צרפתים קטנים יותר בממוצע ממוחות של גרמנים, ניסה הנוירולוג הצרפתי פול בְּרוֹקָה לתרץ את הפער בטענה שהוא תוצאה של הבדלים בגודל הגוף הממוצע בין אזרחים משתי האומות, שהרי לא היה יכול לקבל שהצרפתים אינטליגנטים פחות מן הגרמנים. ועם זאת, כשמצא שמוחות של נשים קטנים ממוחותיהם של גברים, הוא לא החיל עליהן את אותו תיקון המתחשב בגודל הגוף, שכן לא היה לו שום קושי לקבל את הרעיון שנשים אינטליגנטיות פחות מגברים.

גוּלד הגיע למסקנה מפתיעה באופן כלשהו, ולפיה ברוקה ואחרים כמותו לא היו ראויים לגנאי כפי שאנו נוטים לחשוב. “ברוב המקרים הנדונים בספר זה אנו יכולים להיות בטוחים למדי שההטיות… השפיעו מבלי דעת, ושהמדענים האמינו שהם עמלים רק על חיפוש האמת הטהורה,” כתב גוּלד. במילים אחרות, ממש כפי שראינו בניסויי השחמט שלנו, הרעיונות שהיו מוכרים לברוקה ולבני דורו עיוורו את עיניהם לטעויות בשיקול הדעת ובלוגיקה של חשיבתם. כאן טמונה סכנתו האמיתית של אפקט אַיינסטֶלונג. אנו עשויים להאמין שהחשיבה שלנו חופשית ומשוחררת מכל דעה קדומה, ואיננו מודעים כלל לכך שהמוח שלנו מכוון את תשומת ליבנו באופן בררני ומרחיק אותה מהיבטים בסביבה שיכולים לגרום לנו לחשוב מחשבות חדשות. כל הנתונים שאינם תואמים את הפתרון או את התיאוריה שכבר דבקנו בהם נתקלים בהתעלמות או נדחים.

לטבעה הסמוי של הטיית האישור יש תוצאות עגומות בחיי היום-יום, המתועדות במחקרים שנעשו על קבלת החלטות על ידי רופאים ומושבעים. בסקירה של טעויות בחשיבה הרפואית, ציין הרופא ג’רום גרוּפּמן שברוב המקרים של אבחנה שגויה, “הרופאים לא כשלו בגלל בורות בעובדות הקליניות; אלא הם החמיצו את האבחנה משום שנפלו למלכודות קוגניטיביות.” כשרופאים “יורשים” מטופל מרופא אחר, לדוגמה, האבחנה של הרופא הראשון עשויה לעוור את הרופא השני לפרטים חשובים וסותרים בבריאותו של המטופל, שיש בהם כדי לשנות את האבחנה. קל יותר לקבל את האבחנה שכבר עומדת לנגד עיניהם מאשר לחשוב מחדש על כל המצב. באופן דומה, רדיולוגים הבודקים צילומי רנטגן של חזה לעתים קרובות מתקבעים בממצא החריג הראשון שהם מבחינים בו ואינם שמים לב לסימנים נוספים של מחלה, שאמורים להיות בולטים לעין, כגון נפיחות שעשויה ללמד על סרטן. אם הפרטים המשניים האלה מוצגים לבדם, בנפרד מכל השאר, הרדיולוגים מבחינים בהם מיד.

מחקרים באותו עניין העלו שמושבעים במשפט מתחילים להחליט לגבי אשמתו או חפותו של אדם זמן רב לפני שהם רואים את כל הראיות. ההתרשמות הראשונה שלהם מן הנאשם משפיעה בתורה וגורמת להם לשנות את המשקל שהם מייחסים לראיות המוצגות בהמשך, ואפילו משנה את זכרונם לגבי ראיות שראו לפני שהגיעו להחלטתם. באותו אופן, אם אדם המראיין מועמד או מועמדת לעבודה, מוצא את המרואיין בעל מראה חיצוני מושך, הוא או היא יעריכו את האינטליגנציה ואת האישיות של המועמד/ת באור חיובי יותר, וגם להפך. גם ההטיות האלה מונעות על ידי אפקט אַיינסטֶלונג. קל יותר להחליט לגבי אדם אם מחזיקים בעמדה עקבית לגביו, מאשר לנסות לפשפש בין ראיות סותרות.

האם אנו מסוגלים ללמוד לעמוד בפני אפקט אַיינסטֶלונג? אפשר שכן. בניסויי השחמט שלנו ובניסויי ההמשך שנעשו בידי שרידן וריינגולד, כמה מומחים בעלי מיומנות גבוהה ביותר, כגון רבי אמנים בין-לאומיים, אמנם הבחינו בפתרון המיטבי אך הפחות צפוי, גם כשרצף מהלכים אִטי יותר אך מוכר יותר היה אפשרי. דבר זה מראה שככל שמישהו מומחה יותר בתחומו, אם מדובר בשחמט ואם במדע או ברפואה, כן הוא מחוסן יותר כנגד הטיה קוגניטיבית.

אבל איש אינו חסין לגמרי; אפילו רבי האמנים הבין-לאומיים נכשלו כשהצגנו את הבעיה בצורה מסובכת די הצורך. עוד דרך להתנגד לאפקט אַיינסטֶלונג היא לזכור במכוון שאתם מוּעדים לו, ולעמוד על המשמר. כשבוחנים, למשל, את הראיות בדבר התרומה היחסית לעליית הטמפרטורה על כדור הארץ של גזי חממה מעשי ידי אדם לעומת גזי החממה הנוצרים בטבע, יש לזכור שאם אתם חושבים שאתם כבר יודעים את התשובה, לא תעריכו את הראיות באופן אובייקטיבי. במקום זאת, תבחינו בראיות התומכות בדעה שכבר גיבשתם ותעריכו אותן כחזקות יותר מכפי שהן באמת, וגם יקל עליכם לזכור אותן, מאשר את הראיות שאינן תומכות בעמדתכם.

אנו חייבים לנסות ללמוד איך לקבל את הטעויות שלנו, אם אנו מבקשים בכנות לשפר את הרעיונות שלנו. חוקר הטבע האנגלי צ’רלס דרווין חשב על שיטה פשוטה ויעילה להפליא המאפשרת לעשות בדיוק את הדבר הזה. וכך כתב: “במשך שנים רבות … אימצתי לי כלל זהב, האומר כי בכל עת שאני נתקל בעובדה שהתפרסמה, בתצפית, או במחשבה חדשה שהן מנוגדות לתוצאות הכלליות שלי, עלי להעלות אותה על הכתב מיד ובלי שהיות, שכן, נוכחתי מתוך נסיוני כי עובדות ומחשבות כאלה נטו לחמוק מזכרוני בקלות גדולה בהרבה מאשר אלה העדיפות לי.”

קרדיט: דני שוורץ

הרבה יותר ממה שהעין רואה

משחק השחמט המאתגר מבחינה אינטלקטואלית התגלה לפסיכולוגים כדרך מצוינת לחקור את אפקט אַיינסטֶלונג, נטייתו של המוח לדבוק בפתרונות שהוא כבר מכיר במקום לחפש פתרונות שעשויים להיות טובים יותר. ניסויים הראו שההטיה הקוגניטיבית הזאת משנה, פשוטו כמשמעו, את האופן שבו אפילו שחמטאים מומחים רואים את הלוח שלפניהם.

ראו אנימציות של מהלכי שחמט בכתובת:

http://cognition.uni-klu.ac.at/chess/einstellung.htm

___________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

על המחברים

מֶרִים בְּיַאליץ’ (Bialić) הוא פרופסור למדע קוגניטיבי באוניברסיטת קְלאגֶנְפוּרְט באוסטריה ומרצה עמית בכיר באוניבסיטת טיבּינגֶן בגרמניה. במחקר שלו על אפקט אַיינסטֶלונג קיבל פרס מן החברה הפסיכולוגית הבריטית על תרומה יוצאת דופן של מחקר לתואר דוקטור בפסיכולוגיה ב-2008.

פיטר מק’לאוד (McLeod) הוא עמית אמריטוס של קווינ’ס קולג’ באוניברסיטת אוקספורד. הוא יושב הראש של המוסד למדעי המוח ולבינה מלאכותית באוקספורד.

בקיצור

אפקט אַיינסטֶלונג הוא הנטייה של המוח לדבוק בפתרון המוכר ביותר לבעיה ולהתעלם בעקשנות מפתרונות חלופיים.

הפסיכולוגים מכירים את התופעה המנטלית הזו מאז שנות ה-40 של המאה ה-20, אבל רק עכשיו הגיעו להבנה מבוססת של אופן התרחשותה.

בניסויי מעקב אחר תנועות עיניים שנעשו לאחרונה, רעיונות מוכרים עיוורו את עיניהם של שחקני שחמט לאזורים בלוח השחמט שיכלו לספק רמזים לפתרונות טובים יותר.

פיטר מק’לאוד (McLeod) הוא עמית אמריטוס של קווינ’ס קולג’ באוניברסיטת אוקספורד. הוא יושב הראש של המוסד למדעי המוח ולבינה מלאכותית באוקספורד.

עוד בנושא

Why Good Thoughts Block Better Ones: The Mechanism of the Pernicious Einstellung (Set) Effect. Merim Bilali´c, Peter McLeod and Fernand Gobet in Cognition, Vol. 108, No. 3, pages 652-661; September 2008.

The Mechanism and Boundary Conditions of the Einstellung Effect in Chess: Evidence from Eye Movements. Heather Sheridan and Eyal M. Reingold in PLOS ONE, Vol. 8, No. 10, Article No. e75796; October 4, 2013. www.plosone.org/article/info%3Adoi%2F10.1371%2Fjournal.pone.0075796

סודות ממוחו של מומחה, פיליפ א’ רוס, סיינטיפיק אמריקן ישראל, דצמבר 2006-ינואר 2007.

המאמר התפרסם באישור סיינטיפיק אמריקן ישראל