עלייה בגובה פני הים, הצפת חופים בשטחים גדולים ושינויים במזג האוויר הם רק חלק מההשפעות שחוזים החוקרים
אנדרו רבקין, ניו יורק טיימס, הארץ, וואלה!
האם יכולה ההתחממות האטית והמתמשכת של כדור הארץ לחולל מהפך פתאומי באקלים? נדמה שהפתרון לשאלה מצוי בשני גורמים דינמיים בחלקו הצפוני של הכדור – האוקיינוס האטלנטי הצפוני, שעומקו כ-3.2 קילומטרים; ומעטה הקרח, שגובהו כ-3.2 קילומטרים. לשם המחשת ממדיו של המעטה הזה אפשר לדמיין את מפרץ מקסיקו ככלי קיבול ענק למים מתוקים. המים מוקפאים, הכלי נהפך על פיו, וקוביית הקרח הענקית מונחת על האי הגדול ביותר בעולם.
מומחים דיווחו על סדרת תצפיות, שהתקיימו בחודשים האחרונים והראו כי הקרח והמים בגרינלנד אינם יציבים כפי שחשבו עד כה. אם יימשכו מגמות אלה, משמעות הדבר עשויה להיות עלייה בגובה פני הים והצפת חופים בשטחים גדולים. יש גם סיכוי קטן לכך שהשינויים יגרמו ירידה חדה בטמפרטורות בחלקו הצפוני של כדור הארץ. אף שאיש אינו צופה שינויים מהירים, ההתקררות עשויה לשבש את תנאי האקלים – היציבים יחסית – שבהם התפתחה החברה האנושית המודרנית.
בשנים האחרונות התרחב האזור שבו גרינלנד נמסה – מעטה הקרח הופך לעיסה בוצית והמים נקווים לאגמי מים קטנים – לכיוון פנים האי, והגיע בכמה מקומות אף לאזורים שגובהם 1.6 קילומטרים ויותר, כך לדברי הד"ר קונרד סטפן, מומחה לחקר קרחונים מאוניברסיטת קולורדו. סטפן ושלושה מעמיתיו ביצעו מחקר שנמשך כמה שבועות במחנה הקבור-למחצה בשלג שעל מעטה הקרח.
מדידות שביצעו באחרונה מדעני סוכנות החלל האמריקאית נאס"א מראות כי להמסה עשויה להיות השפעה ניכרת על מעטה הקרח. המים הנוצרים בכל קיץ על פני השטח בעקבות ההמסה מחלחלים מאות מטרים מטה מבעד לסדקים, ומאפשרים לקרח לגלוש בקלות רבה יותר על פני סלע האדמה שתחתיו. בכך מואצת תנועתו האטית של מעטה הקרח לכיוון הים.
חלק מלשונות הקרח – קרחונים שמקורם בנהר ושגולשים לכיוון הים – מתכווצות בקצב מהיר. מדידות שנערכו השנה על ידי הד"ר סטפן ועמיתיו בקרחון "פטרמן" שבצפון גרינלנד הראו כי הוא איבד 45 ויותר מטרים מעוביו, שנמסו בשנה שעברה. המסה זו עשויה להאיץ את תנועת הקרח לכיוון הים.
סטפן הסביר שהחשת תנועתם של גושי הקרח בגרינלנד לכיוון הים והתגברות זרימת המים המתוקים עשויות לחסום תהליכים באוקיינוס האטלנטי הצפוני, שעוזרים למתן את מזג האוויר בחציו הצפוני של הכדור. "אם התהליך הזה אכן יתרחש", אמר סטפן, "בני האדם צריכים להיות מודאגים".
גרינלנד תחת פיקוח
כמה מהמומחים לחקר הימים והאוקיינוסים אומרים כי ייתכן שהתחממות כדור הארץ כבר מתחילה לגרום לאי יציבות באוקיינוס האטלנטי הצפוני. במשך כמעט 50 שנה נהפכו המים שבמעמקי האוקיינוס האטלנטי הצפוני והאוקיינוס הארקטי למתוקים יותר במידה משמעותית, והמים באוקיינוס האטלנטי הטרופי נהפכו למלוחים יותר. ברחבי העולם ספגו הימים כמויות עצומת של חום בשל התחממות האטמוספירה, ויש האומרים כי שטף מים גדול מגרינלנד עלול להביא את המערכת לנקודת הקצה.
לפני אלפי שנים, כשהתרחשו שינויים אוקייניים דומים, השתנה האקלים ברוב החלק הצפוני של כדור הארץ בצורה קיצונית, עם גלי קור עזים ושינויים פתאומיים בדפוסי המשקעים שכללו בצורת מאירופה עד מרכז אמריקה. כמה מהשינויים המשיכו להתקיים במשך מאות שנים. ואולם במצב הנוכחי לא ניתן לקבוע בוודאות אם משהו דומה עשוי להיגרם בעקבות התגברות המסת הקרחונים בגרינלנד. הכוחות שגרמו בעבר לשינויי האקלים החדים – למשל שטפונות אדירים שפרצו תוך כדי התמוטטותם של קרחונים מעידן הקרח – שונים מהתהליכים האטיים בהרבה הנמדדים בהווה.
הפערים בין התהליכים שאירעו לפני אלפי שנים לתהליכים המתרחשים בשנים האחרונות גדולים מאוד, והמדענים אינם מצליחים לתכנן סימולציית מחשב שתיצור העתק עקבי של טלטלות האקלים שהתרחשו בעבר. העדר סימולציית מחשב מקשה על חיזוי העתיד. "המודלים רחוקים מלהיות רגישים כמו העולם האמיתי", אמר הד"ר ריצ'רד אליי, מומחה אמריקאי להיסטוריית האקלים של גרינלנד, "זה מסוג הדברים שמכניסים אותך למתח".
כדי למצוא פתרונות לשאלות, מודדים את גרינלנד ומפקחים עליה יותר מאי פעם, באמצעות לוויינים, כלי טיס ועל ידי עשרות מדענים הנמצאים בשטח, ומתמודדים עם טמפרטורה של 35 מעלות מתחת לאפס וסדקים קטלניים הנמצאים בשיפולי מעטה הקרח המכוסים בשלג. האוקיינוסים שמסביב ליריעת הקרח – הגדולה פי ארבעה מקליפורניה – זרועים במצופים המצוידים במכשירים שיכולים לצלול למעמקי הים.
התיעוד שנאסף עד כה מוגבל מאוד, ואף אחד אינו יכול לקבוע אם השינויים שנצפו מראים על מגמה מסוכנת או שהם מתרחשים בגלל תנודות טבעיות באוקיינוסים ובאטמוספירה. עם זאת, מומחים רבים החוקרים שינויים פתאומיים באקלים מעלים טיעון ידוע ומדאיג בנוגע לעלייה התלולה בכמות גזי החממה לוכדי החום באטמוספירה. אף שעדיין לא ברורה מידת תרומתם של בני האדם לשינוי, מדענים רבים אומרים כי הסכנות הפוטנציאליות ברורות מאוד.
"הדבר דומה לניהול ניסוי גדול ובלתי נשלט על מערכת האקלים, אך עם זאת אנחנו יודעים שיש לנו יכולת השפעה גדולה", אמר רוברט האוולי, מומחה לחקר קרחונים מאוניברסיטת ואשינגטון, השוהה ב"מחנה הפסגה" – מתקן קבע מכוסה בכיפה שממוקם בנקודה הגבוהה ביותר של יריעת הקרח. "האם עלינו להמשיך רק לשם הניסוי או שמא אנחנו צריכים לנסות לפצח קודם את העניין?" הוא שואל ללא תשובה.
החשש הגדול ביותר הוא שהשינויים הם חלק מדפוס המתרחש בקטבים בתקופת הקיץ – הפשרה ניכרת של האזורים המישוריים של אלסקה ונסיגה של הים הקפוא סביב הקוטב הצפוני. במשך שנים לא נכנעו הטמפרטורות בגרינלנד למגמות ההתחממות של הקוטב הצפוני, ואולם כעת, על פי נתוני לוויין חדשים שניתח הד"ר ג'וזפינו קומיסו ממרכז תעופת החלל על שם "גודארד" של נאס"א, נראה כי גרינלנד נכנעת לאטה.
"המסוע" האוקייני
היחסים הקרובים בין גרינלנד לימים המקיפים אותה נחשפו לפני 19 מדענים, כוח עזר ונוסעים נוספים שבאו בטיסת המשמר הלאומי מצפון מדינת ניו יורק. כשטסו מעל ים לברדור, המפריד בין צפון אמריקה לאי המכוסה במעטה לבן, היו המים שתחתיו מכוסים בקרחונים שהגיעו מקצה מעטה הקרח הנאכל תמידית, שנעו דרומה באותו מסלול שבו נע בשנת 1912 הקרחון שהטביע את הטיטאניק.
בשעה שגרינלנד תורמת לים מי קרח שנמס וקרחונים בשלבי המסה, מעבירים פני השטח של האוקיינוס האטלנטי, הנעים צפונה, חום מהאזור הטרופי לקוטב הצפוני ולאזורים סמוכים. כשהחום מופץ לאוויר הוא הופך את האקלים בחופי גרינלנד למתון יחסית, ומסייע בהפיכת צפון אירופה למקום חם דיו כדי לגדל ורדים באותו קו רוחב שבמקומות אחרים חיים בו דובים לבנים. כשהמים מתקררים הם נהפכים לצפופים יותר ושוקעים מטה. הזרמים התחתיים הללו הם ה"מסוע" האוקייני המתרחש ברחבי העולם, שבו מתערבבים ומומחזרים בסופו של דבר מי הים.
פעמים ספורות בעבר, ואף ב-12 אלף השנים האחרונות – תקופה חמה שבה התפתחה הציוויליזציה המודרנית – הושבת המסוע האוקייני. כשהפסיק לפעול, הוא הפסיק במהירות, כאילו נעצר לפתע פתאום נחשול מעגלי. בכל אחד מהמקרים, כפי שעולה ממחקר שהתקיים באחרונה על שכבות משקעים ומאובנים בקרקעית הים, הגורם היה זרימה חזקה של מים מתוקים לתוך אותן נקודות חיוניות שבהן שקעו מי פני השטח מטה.
המים המתוקים דילדלו את מאגר המים המלוחים והדחוסים יותר, התומכים בתנועה המחזורית העמוקה שנעה דרומה באוקיינוס האטלנטי, אמרה הד"ר רות קרי, מומחית לחקר האוקיינוסים והימים במכון לחקר אוקיינוגרפיה על שם "וודס הול" בקייפ קוד, מסצ'וסטס. בדצמבר דיווחה קרי, עם מדענים בריטים וקנדים נוספים, על מגמה בת 40 שנים שבה נהפכים המים באוקיינוס האטלנטי הצפוני למתוקים יותר, והמים באוקיינוס הטרופי למלוחים יותר. לדבריה, האוקיינוס האטלנטי נדחף ב"מדרון תלול" שיכול להימשך שלושה או ארבעה עשורים, וההמסה של גרינלנד עשויה לדחוף אותו מעבר לקצה.
מדענים רבים חולקים על כך, ואומרים כי אין זה סביר שאפילו המסה משמעותית תגרום לשינויים גדולים – לפחות לא במאה הנוכחית. הד"ר פיטר ואדהמס, מומחה לפיסיקה של אוקיינוסים מאוניברסיטת קיימברידג', אמר כי צירוף של גורמים שונים ישמור על תנועת המסוע, גם אם המים ימשיכו להיהפך למתוקים יותר. אחד הגורמים הוא היווצרות קרח ממי ים, המשחרר מלח לתוך מי הים כשהוא נוצר, ובכך הופך את הזרמים התחתיים למלוחים יותר, ולכן גם לדחוסים יותר. מים מלוחים אלה "שוקעים כמו סירופ", אמר ואדהמס.
אחת מהאפשרויות, אומרים כמה מהמדענים, היא שהמערכת מווסתת את עצמה, וכשתיפסק ההתחממות העכשווית, תחול בתורה התקררות של גרינלנד וההמסתה תיפסק. אפשרות נוספת, על פי כמה מהמודלים הממוחשבים, היא שההתחממות תימשך ותגביר את כמויות השלג, וכך תתווסף לגרינלנד כמות המים הקפואים שאיבדה בתהליכי ההמסה או ההיפרדות של גושי הקרח. מודלים אחרים מציעים כי מעטה הקרח עשוי להיעלם כליל בעוד 1,000 שנים, תופעה שמדענים משערים שלא התרחשה כבר 440 אלף שנה.
בגרינלנד נעשים מאמצים למצוא פתרונות לשאלות המרכזיות. הד"ר ג'וזף מקונל, הידרולוג של שלג מהמכון לחקר המדבר ברינו שבנוואדה, בודק אם יש גורמים נוספים פרט להתחממות כדור הארץ שאחראים לשינויים. בעזרת מימון מנאס"א, הוא השלים לאחרונה מסע בן שלושה שבועות ו-400 קילומטרים ברכב המותאם לנסיעה בשלג, לרוחב יריעת השלג, ושלף בדרך ארבע לבות קרח דמויות לוח. ללבות הקרח הללו מאות שכבות, כמו טבעות של גזע עץ, שנוצרו בכל שנה בירידת השלגים. הלוחות ייבדקו כך שיהיה אפשר לראות אם נשבו הרוחות בשנים מסוימות מאירופה או מצפון אמריקה. המחקר עשוי להראות אם השינויים שאירעו לאחרונה בדפוסי ירידת השלג וההמסה תואמים מחזורים טבעיים המתרחשים במזג האוויר בצפון האוקיינוס האטלנטי.
לאחר המסע, בחודש מאי, יצא מקונל למסע לרוחב המישורים של גרינלנד, לקצה דמוי הצוק של מעטה הקרח. חום האביב כירסם את קימוריו הכחולים-הלבנים של המעטה, שעליו השאירו את חותמן התפרצויות הרי געש וסערות אבק מתקופות גיאולוגיות קדומות. זרם בוצי של מי קרח שנמס זרם לצד גוש הקרח לכיוון ים לברדור, הנמצא במרחק של 185 קילומטרים משם.
הוא התפעל מכמות המים העתיקים שנאגרו במקום. "אם גרינלנד היתה נמסה", אמר מקונל, "זה היה מעלה את גובה פני הים בשישה מטרים. זה היה הסוף של פלורידה, של רוב מפרץ מיסיסיפי, ושל איי דרום האוקיינוס השקט. בנגלדש היתה נמחקת. מנהטן היתה צריכה להקים שוברי גלים".
לדברי מקונל, אף שדרושה עדיין עבודה רבה כדי לפתור את החידה, הולכים ונוספים רמזים על התרחשותם של שינויים גדולים. "אין ספק שמתרחשת המסה רבה", אמר, והתכווץ למשמע צליל נפץ שהידהד מהצוק הלבן, כשלוח קרח עצום נע מעט.
