נוסעים בזמן: אל עומק כדור הארץ – 100 שנה למותו של ז'ול ורן

ז’ול ורן הרבה לתאר בספריו מסעות ייחודיים, שברבות השנים הסתברו כמי שהקדימו את זמנם. ההרפתקה המתוארת ב”מסע לבטן האדמה” עדיין נשמעת כעלילת מדע בדיוני, אך היא מבוססת על תיאוריות מרתקות, שיש המחזיקים בהן גם היום

חזי יצחק

ב-26/3 מלאו מאה שנים לפטירתו של ז’ול ורן. מאמר שני בסדרה באדיבות כתב העת Paspartour-נוסעים בזמן

בשנת 1864, פרסם ז’ול ורן את ספרו “מסע לבטן האדמה”, שנחשב לאחת מהצלחותיו הגדולות (ואף עובד בהמשך לסרט הוליוודי מצליח). הספר מתאר את הרפתקאותיהם של פרופסור לגיאולוגיה, אחיינו הצעיר ומלווה איסלנדי שתקן, במסעם המדהים למרכז כדור הארץ – מסע שמתחיל בלוע הר געש בלתי פעיל בשם סנפלייס (Sneffels), ומסתיים בהתפרצות וולקנית בהר הגעש סטרומבולי (Stromboli), אשר בסיציליה. במהלך המסע, מגלים הגיבורים ים גדול בו שורצים דגים מוזרים ודינוזאורים שלא נכחדו, מגלים פטריות ענק ואף זוכים לראות אדם ענק הרועה עדר של ממותות.

מציאות או דמיון?
ורן הרבה לתאר בספריו מסעות ייחודיים, שברבות השנים הסתבר שהקדימו את זמנם, כדוגמת המסע אל הירח, המסע בצוללת נאוטילוס (Nautilus) והמסע אל הקוטב הצפוני. יחד עם זאת, הקורא כיום את “מסע לבטן האדמה”, חש שורן הפליג הרחק לעבר מחוזות הדמיון וכי העלילה שטווה היא בגדר מדע בדיוני נטול כל אחיזה במציאות.
התייחסות מעין זו, אינה תואמת לחזונם של ורן ושל אטצל (המו”ל שלו), שדרך סדרת ה”מסעות המופלאים” ביקשו “לסכם את כל הידע הגיאוגרפי, הגיאולוגי, הפיזיקלי והידע האסטרונומי שנצבר על ידי המדע המודרני, ולדווח על כך באופן ציורי ומשעשע” (כדבריו של אטצל).
במאמר זה אבקש להראות שלנגד עיניו של ז’ול ורן עמדה תיאורית ‘כדור הארץ החלול’ (Hollow Earth Theory), שהיוותה את הרקע המדעי לספרו. תפיסה מציג בתחילת הספר הפרופסור לינדברוק – “…גיאולוגים תהו תמיד על צורת מרכז האדמה, אך איש לא הצליח להוכיח את קיומם של גזים לוהטים שם. לדעתי מרכז האדמה אינו רותח; בפשטות, אין זה יתכן. ברם, אנו נלך ונראה בעצמנו…”.

כדור הארץ החלול
תיאורית ‘כדור הארץ החלול’ פותחה על ידי מדענים מפורסמים למדי, ויש כאלה שעדיין מחזיקים בה. יחד עם זאת, דעותיהם של אלו נחשבים בקרב אנשי קהילת המדע כקוריוזים שאינם דורשים התייחסות רצינית.
הראשון שהגה רעיון זה, היה האסטרונום הנודע אדמונד האלי Edmond Halley) – (1742-1656, שבסוף המאה ה-17 השתתף במשלחות מחקר של הימייה הבריטית לאפריקה ואמריקה. הוא מצא שהסטייה המגנטית משתנה במשך השנה וניסה להציג תיאוריה שתסביר זאת. לטענתו, כדור הארץ מורכב ממספר כדורים פנימיים, עליהם יש קטבים מגנטיים נוספים. כך, סיבוב איטי של הכדורים הפנימיים, יכול להסביר את התנועה הנצפית של הקטבים המגנטיים. בין שאר השערותיו, הציע את האפשרות שהאטמוספרה הפנימית בתוך כדור הארץ מוארת, או שמצויות בה שמשות קטנות. מאוחר יותר, הציע המתמטיקאי הסקוטי סר ג’והן לסלי (John Lesley) את קיומן של שתי שמשות, להן קרא ‘פלוטו’ ו’פרוסרפינה’, על שם אל השאול ואשתו במיתולוגיה היוונית.

בעקבות התיאוריות
במהלך השנים, אימצו מדענים שונים את תיאורית כדור הארץ החלול והיא המשיכה להתפתח. כך למשל, המתמטיקאי השווייצרי לאונרד אוילר (Leonard Euler) החליף את תיאורית הכדורים של האלי בכדור חלול אחד, בתוכו נמצאת שמש שקוטרה 900 ק”מ, המספקת אור לציוויליזציה מפותחת.
האמריקאי ג’והן סימס (John C. Symmes), שהיה קצין חיל רגלי בדימוס, היה אחד התומכים הנלהבים של התיאוריה והקדיש את חייו לנושא. ב-1818, הוא כותב לכל הגופים הציבוריים בארה”ב: “אני מצהיר בזאת שכדור הארץ הוא חלול ומיושב בתוכו, מורכב ממספר כדורים מוצקים קונצנטריים…”. סימנס ניסה לגייס כסף, על מנת לממן משלחת שתחקור ותגלה את הפתחים בין הקטבים. הוא הזמין מדענים מפורסמים להשתתף במשלחת שתצא מסיביר על מזחלות שלג, אך הם סירבו לו. רק לאחר מותו, שלחה ארה”ב משלחת לאנטרקטיקה (1838), שאמנם לא מצאה את הפתח הנכסף לבטן כדור הארץ, אך גילתה שאנטרקטיקה היא למעשה יבשת.
ורן היה מודע לכל התיאוריות המוזרות הללו. כך למשל, בתיאוריו את האור שנגלה לגיבורי “מסע לבטן האדמה”, הוא כותב: “האור דמה לאור יום, אף שלא היה ניתן לראות כל שמש או ירח. היה זה אור לבן, אור לבן וקר…”. מיד לאחר מכן, בקטע שהושמט מהתרגום העברי, נזכר אקסל הצעיר בתיאוריה המדעית החלופית אודות מבנה כדור הארץ – “…נזכרתי בתיאוריה של הסרן הבריטי (כאן התכוון ורן לקצין האמריקאי סימס – ח.י.), שהשווה את כדור הארץ לכדור חלול ענק, שבתוכו האוויר היה מואר כתוצאה מהלחץ האדיר, בעוד שני הגופים השמימיים פלוטו ופרוסרפינה נעו במסלוליהם המוזרים. האם יתכן שהוא צדק?”.
בהקשר זה, כדאי להעיר שרבים מהתרגומים לעברית לספריו של ורן, עושים עמם עוול. גרסאות אלו נטו להשמיט קטעים ופרטים רבים (בעיקר טכניים ומדעיים), הממעיטים מערכה של יצירתו והופכים אותה לסיפור הרפתקאות רדוד לבני נוער.

יצורים נכחדים
על פי התיאוריה המדעית שרווחה בתקופתו של ורן, הטמפרטורה עולה ככל שמעמיקים, כך שבמעמקי כדור הארץ היא גבוהה להפליא והחומר נמצא בה במצב מותך. בספר “מסעיו ופגעיו של הקפיטן הטרס”, עליו שקד ורן במקביל ל”מסע לבטן האדמה, הוא מציין את התיאוריה של סר המפרי דיוי (Humphrey Davy) – כימאי בריטי, שפרסם מחקר מקיף על הרי געש. לטענתו של הלה, יתכן שפנים כדור הארץ קר ומכיל חללים רבים וכי תופעת הוולקניזם היא מקומית בלבד ונובעת ממגע בין מתכות, אוויר ומים. דיוי אמנם לא טען שכדור הארץ חלול, אך התיאוריה שלו תמכה בהתכנותו של מסע לפנים כדור הארץ.
בשנת 1846, נתגלתה בקרח הסיבירי ממותה שמורה היטב. מיד היו מי שהעלו את האפשרות שהיא הגיעה מחלל כדור הארץ, דרך הפתח בקוטב, וכי יצורים נוספים שנכחדו מעל פני הארץ ממשיכים להתקיים בו.
אין פלא איפה, שורן מתאר בספרו מפגש עם ממותות חיות – “…יצור עצום נע בין העצים! היה זה פיל גדול, מכוסה בשערות. לא היה זה אלא הממותה, הפיל האגדי מתקופת הקרח…”. בהוצאה השנייה של הספר (1867) הוא מגדיל לעשות ומוסיף לממותות רועה – אדם ענק, בגובה של שלושה וחצי מ’, ששיערו ארוך ופרוע כשיער הפילים. זאת, בעקבות גילוי של שלד אדם בדרום צרפת, בשנת 1853, שגילו הוערך בכ-100 אלף שנה.

בסימן עתיד
מדהים לגלות שתיאורית כדור הארץ החלול לא גוועה מעולם, למרות המחקרים החדשים על מבנה כדור הארץ והידע המדעי העצום אודות המבנה הגיאופיסי שלו. אנשים מיוחדים ומוזרים המשיכו להחזיק בה, אבל המדע התקני מתייחס אליה בזלזול. כך למשל, בשנת 1998 ביקש יאן למפרשט (Jan Lamprecht) לערער על המודלים המדעיים המקובלים, וטען כי יתכן שכדור הארץ, הירח, נוגה ומאדים הינם חלולים.
טענות מסוג זה נשמעות כיום מוזרות למדי, אך יש לזכור שהקידוח העמוק ביותר שביצע האדם, הגיע לעומק של 10 ק”מ בלבד. כך, רוב הידע שיש לנו על מבנה כדור הארץ מגיע באופן עקיף מניתוח תנועת גלים סייסמיים, הנוצרים בעת רעידת אדמה.
בשנת 2001, פורסם בכתב העת המדעי ‘Nature’, מאמרו של דויד סטיבנסון (David Stevenson), פיזיקאי אמריקאי שקרא את ז’ול ורן ומציע אפשרות למסע בלתי מאויש למרכז כדור הארץ. הרעיון נשמע על גבול המדע הבדיוני – סטיבנסון מציע לצקת 100 מיליון טון ברזל לסדק צר בעומק 300 מטר. כתוצאה ממשקלו העצום של הברזל, יתחיל הסדק להעמיק מטה ולהיאטם מלמעלה בשל החום. מעבדת מחקר קטנה, שתצוף על פני הסדק, תמדוד את הטמפרטורה, הלחץ והרכב החומר במהלך מסעה (שיארך כשבוע), עד לעומק של כ-4,000 ק”מ. על פי ההצעה, המעבדה תשדר את תוצאות המדידות באמצעות רעידות אדמה קלות, אותם יקלטו גלאים רגישים במיוחד על פני כדור הארץ.
לדעתו של סטיבנסון, יישום התוכנית תעלה פחות מפרויקט החלל של ארה”ב, והיא תוכל לספק מענה לשאלות רבות בנוגע למבנה כדור הארץ. האם מישהו ירים את הכפפה הזו? נראה כי עדיין החלל הקר מושך יותר ממעמקי כדור הארץ הלוהטים, או שאולי יש לומר – הקרים.

ז’ול ורן – לא לילדים בלבד

ערב הוקרה במלאת מאה שנים למותו של הסופר יתקיים בבית יד-לבנים ראשון לציון, ביום חמישי, 31/3/2005, בשעה 20:00.
בתוכנית:
אביהו בן-נון – על מסעות בעולם
ד”ר חזי יצחק – מדע ורומנטיקה, בעקבות הקרן הירוקה
דודו בן צור – על מסע לאפריקה בכדור פורח, בליווי הקרנה של קטעים מהסרט
קטעי קריאה מספריו של ורן
המאמר באדיבות

המוציאים לאור של כתב העת נוסעים בזמן. הכתבה לקוחה מתוך המגזין

ד”ר חזי יצחק, בית הספר התיכון לחינוך סביבתי, מדרשת שדה בוקר והמכון לחקר המדבר, אוניברסיטת בן גוריון