שולמית טנא
האתגרים הכרוכים בהשגת מים, אגירתם והפיכתם לראויים לשתייה אינם חדשים לאנושות, שמאז שחר הציוויליזציה מתמודדת בדרכים מרתקות עם המשימה. החיים בעידן המודרני, עם מים נקיים, טעימים ואפילו רותחים, שיוצאים טריים בלחיצת כפתור מבר המים במשרד, עלולים לגרום לנו לחשוב בטעות שמי שתיה צוננים היו זמינים לנו בקלות מאז ומעולם, אבל לא כך הדבר.
הכל התחיל לפני בערך 10,000 שנה
כאשר בני האדם התחילו לבנות צורות ישוב באזור של מקווי מים טריים, נהרות ומעיינות טבעיים. בהעדר גישה למקורות מים, החל האדם לחפור בארות ולבנות בורות מים, אך ללא חיבור למקור מים זורם, נטו אלו להזדהם בקלות. בעוד שלאוכלוסייה על גדות הנהר עמד הפתרון הפשוט של הזרמת השפכים לעבר האוקיינוס – בעלי הבורות התמודדו גם עם שאלות של סניטציה.
כתבים אסייתיים חושפים תשתיות סניטריות מורכבות בימי קדם
אחת העדויות העתיקות ביותר לניהול משק מים ציבורי מגיעה מכתבים אסייתים עתיקים המיוחסים לתרבות עמק האינדוס. הכתבים מציגים תכניות של מערכות מרשימות ומתקדמות שכללו בתי-שימוש פרטיים שחוברו לרשת ביוב בישוב אחד, ובתי מרחצאות ציבוריים ופרטיים המחוברים למערכת שמנהלת כמה מאגרים בו זמנית. בתוכניות העירוניות של הישובים האראפה, מואנג’ודארו ורחיגארי מתוארות רשתות הסניטציה הראשונות בעולם, הכוללות חיפוי קירות הבארות באריחים קרמיים, כיסויים מלמעלה וניקוי יסודי אחת לתקופה, הכל במטרה לשמור על המים נקיים.
יוון: מולדת הדמוקרטיה, החימר ומכבי האש
החידוש של היוונים בתחום, וליתר דיוק של התרבות המינואית שקבעה את מושבה באי כרתים החל מתקופת הברונזה, היה שבבירה קנוסוס התגלו תעלות ניקוז ומערכות מים מאורגנות היטב המזרימות מים נקיים לבתי התושבים ומוציאות את המלוכלכים. המינואים השתמשו בצינורות חימר להובלת המים, והיו הראשונים ככל הנראה להתקין מערכות אינסטלציה פנימיות לטובת מקלחות, והם גם לוקחים את הקרדיט על שימוש באותו צינור-שמוציא-מים-בלחץ לטובת כיבוי שריפות שפרצו באלכסנדריה.
ברומא העתיקה היה המצב די דומה – שימוש בצינורות עופרת במקום חימר, ומזרקות ובארות ציבוריות לטובת התושבים. ה״קלואה מקסימה״, הביב הגדול, נשפך לנהר הטיבר והזרם הקבוע בצינורות העופרת מנע הצטברות משקעים וחשיפה לזיהומים. חילות וערים רומיות שנכבשו בבריטניה, השתמשו ברשתות ביוב מורכבות שנבנו לעתים מתוך גזעי בוקיצה חלולים.
גם המסופוטמים בחרו בחימר לצינורות הביוב, ובהמשך עברו לחרס ויתרונותיו: חילוף חלקים וניקוי בקלי-קלות.
אירופה: ניצול תוואי השטח במקרה הטוב, ביוב ברחובות הראשיים במקרה הרע
בערים אירופאיות בימי הביניים שימשו נתיבי מים טבעיים לנשיאת שפכים, ואלו כוסו בסופו של דבר ושימשו כביוב. נהר הפליט הלונדוני, שזרם בעבר בשני יובלים על פני הקרקע, הוא דוגמא למערכת ביוב שכזו שכוסתה עד הפיכתו לנהר התת-קרקעי הגדול ביותר של העיר.
בפריז של אותה התקופה רצו מי השפכים לאורך תעלות שחצו את הרחובות, עד שהסירחון הכניע את התושבים וב-1370 נסגר לראשונה קו ביוב באורך 300 מטרים ברחוב מונמארט.
בדוברובניק אשר בקרואטיה, שעד מלחמת העולם הראשונה נקראה בשמה הלטיני רגוזה, הושלמה העבודה על בור השופכין ומערכת הביוב במאות ה-14 וה-15. למעט שינויים קלים ותיקונים שנעשו במאות האחרונות, משתמשת העיר באותה מערכת ביוב ותיקה.
משחקי הכס – בית השימוש הראשון בבית המלוכה
הסופר והמשורר האנגלי, סר ג׳ון הרינגטון, ייזכר גם כממציא של שיטת הדחת המים בשירותים, וכמחבר של ״בחינה מחדש של נושא מצחין: שינוי הצורה של השירותים״. וכך קרה, שהראשונה ליהנות מהאסלה המודרנית הייתה המלכה אליזבת הראשונה, סנדקיתו.
הקשר בין בריאות לאיכות המים: לא מובן מאליו
רק במאה ה-19 התברר באופן חד משמעי הקשר בין איכות המים על בריאות השותים. מצד אחד, הבחינו עובדי עירייה לונדוניים בירידה במקרי הכולרה לאחר התקנת מערכות טיפול במים, ומצד שני באותה התקופה החלה המהפכה התעשייתית והמים בעולם כולו החלו להזדהם.
לאורך השנים תוכננו והוקמו מערכות חדשניות ומתוחכמות יותר לטיפול במים, שהצליחו להקטין את מופעי המחלה הזיהומית המדבקת כולרה. התפרצויות כולרה נפוצות במקומות בעלי מערכת תברואה ירודה, אך גם אסונות טבע ומצב מלחמה מתמשך (כמו מלחמת האזרחים בתימן), יכולים להוביל למגפה.
התפרצות הכולרה האחרונה בישראל אירעה ב-1970 ונמשכה חודש ומחצה, היא, כמו קודמותיה, סיפקה דחיפה עצומה להתפתחות כל הנוגע להיגיינה ציבורית. כל עוד אנחנו חיים במדינה מפותחת, בעלת מערכת סניטרית תקינה, הסיכוי שנידבק בחיידק האלים או באחרים הוא נמוך יחסית. לצד האחריות המיניסטריאלית, גם אנחנו צריכים לשמור על כמה כללים: שתיית מים נקיים והקפדה על היגיינה – ובעיקר נשטוף את הידיים.
