ראי קודאן כתבה את הספר שזכה בפרס בעזרת בינה מלאכותית שנתנה לה משפטים שלמים – אותם שיבצה הסופרת בספר במלואם. היא העריכה שכחמישה אחוזים מכל הטקסט בספר היה מורכב ממשפטים שהעתיקה ישירות ממנוע הבינה המלאכותית ChatGPT
ראי קודאן עלתה לבמה כדי לקבל את פרס אקוטאגאווה: אחד הפרסים הנחשבים ביותר בספרות ביפן. הספר זכה להצלחה בציבור הרחב, וגם ועדת השיפוט כינתה אותו “נטול כל פגם”.
ואז הודתה קודאן שהיא כתבה אותו בעזרת בינה מלאכותית. לא רק שהבינה המלאכותית נתנה לה רעיונות, אלא גם משפטים שלמים – אותם שיבצה הסופרת בספר במלואם. היא העריכה שכחמישה אחוזים מכל הטקסט בספר היה מורכב ממשפטים שהעתיקה ישירות ממנוע הבינה המלאכותית ChatGPT.
והאינטרנט, כמובן, התפוצץ.
קודאן זכתה לקיתונות של רותחין על השימוש בבינה המלאכותית בעבודתה, על כך שהיא “מבזה” את הסופרים שבוחרים לכתוב ללא עזרים טכנולוגיים, ועל כל בחירה שעשתה בחייה עד הרגע בו הגיע שמה לטוויטר. היא, מצידה, הבהירה בחיוך רגוע בטקס קבלת הפרס שהיא “מתכוונת להמשיך להרוויח מהשימוש בבינה מלאכותית בכתיבת הספרים שלי, בזמן שאניח ליצירתיות שלי לבטא את עצמה במלואה.”
ברוכים הבאים לדור החדש של הסופרים: אלו שמשתמשים בבינה מלאכותית כדי לשדרג את יכולותיהם, ואין להם שום כוונה להתנצל על כך.
ואלו מתרבים במהירות.
על סופרים ובינות
סדנאות כתיבה תמיד היו עניין נפוץ, אבל לאחרונה נראה שהן תפסו תאוצה, במיוחד בתת-תחום מסוים: כתיבה בעזרת בינה מלאכותית. המנחים מלמדים את הסטודנטים – שנעים בין גיל 16 ל- 70 – כיצד להשתמש בכלי בינה מלאכותית כמו ChatGPT המפורסם, כדי לעשות, ובכן, הכל. הסופרים לומדים להשתמש בבינה המלאכותית כדי לקבל רעיונות לסיפורים שעדיין לא נכתבו, כדי לקבל ביקורת בונה על טיוטות שכבר כתבו, כדי להעשיר, להעמיק ולהוסיף חיים לתיאורים שלהם, כדי לעשות הגהה ולספק ייעוץ לשוני. בקיצור, הן מספקות את כל מגוון השירותים שעורך אנושי היה מעניק לסופרים. אבל פתאום, כל סופר – עני מרוד ככל שיהיה – יכול ליהנות מעורך צמוד שכזה לאורך תהליך הכתיבה, מהתחלתו ועד סופו, בעלות אפסית.
היזמים כבר שמו לב לצורך שיש לסופרים, ומנסים לספק להם מענה עם בינות מלאכותיות שמותאמות טוב יותר למלאכה. Squibler, למשל, עוזר לסופרים “לעצב נראטיבים מפורטים, ובמיוחד מצליח ביכולות תיאור הסצנות שלו. זה מאפשר לסופרים ליצור ללא-מאמץ סביבות ששואבות את הקורא לתוכן, וגורם לסיפורים להרגיש ממשיים וחיים יותר.” נוירופלאש (Neuroflash) עוזרת לסופרים ליצור פרופילי דמויות מפורטים, להפיק דיאלוגים בין הדמויות, או אפילו פסקאות ועמודים שלמים של טקסט. רייטסוניק (Writesonic) מציעה עזרה בטוויית העלילה, בתיאור הדמויות ובשינוי סגנון הכתיבה של הסופר כדי לתת לו להתנסות בדרכים חדשות ושונות להעביר את המסר.
העלויות, כמו שכבר אמרתי, מגוחכות. הן נעות בין שימוש ארעי בפלטפורמה בחינם, לבין מנוי לסופרים ‘כבדים’ שיכול להגיע לארבעים דולרים בערך באפליקציות היקרות יותר. המשמעות היא שבעלות של חמישה שקלים ליום, כל אחד יכול היום ליהנות ממיומנויות כתיבה שסופרים אנושיים עמלו עשרות שנים כדי לרכוש בדם, ביזע ובהרבה חבטות של הראש במקלדת.
אז מה הפלא שסופרים משתמשים בכל השפע הזה?
מי משתמש
ג’ניפר לפ נחשבת לסופרת מצליחה – כלומר, כזו שמסוגלת לכתוב ספרים כדרך להתפרנס. כל מה שהיא צריכה לעשות לשם כך הוא להוציא לאור ספר חדש כל תשעה שבועות. הדבר המדהים הוא שהיא עמדה בקצב הזה עוד לפני שהתחילה להשתמש בבינה המלאכותית. בשנה האחרונה היא גילתה את מנועי הבינה המלאכותית והתחילה להעביד אותם בקצב נמרץ כדי שישלימו עבורה פסקאות ואפילו סצנות שלמות. היא הזינה לבינה המלאכותית את תקציר הסצנה המבוקשת, עברה על התוצאות ושיפצה לפי הצורך. התפוקה שלה עלתה ב- 23.1 אחוזים – היא סופרת לפי מילים, כי בקצב הקדחתני הזה אין לה ברירה אחרת.
כמובן שהקוראים שמו לב מיד לכך שהסגנון שלה השתנה.
סליחה, זו הייתה בדיחה.
למעשה, הקוראים לא מצאו שום רמז לכך שמישהו כתב את הטקסטים החדשים עבורה. הם לא הבינו שמשהו השתנה. לפ אפילו קצת נעלבה כאשר גילתה שחלק מהמשפטים שהקוראים סימנו כמוצלחים במיוחד, הגיעו מהמכונה. אפילו בעלה לא מצא את ההבדל בין המשפטים שהפיקה הבינה המלאכותית לבין אלו שכתבה הבינה שבין כתלי הגולגולת של אשתו.
לפ רחוקה מלהיות בודדה במירוץ לכתיבה מהירה, איכותית ורווחית. בשנה האחרונה הצליח פרופסור סיני לכתוב ספר מדע בדיוני קצרצר בשלוש שעות בלבד, הגיש אותו לתחרות לאומית – וזכה במקום השני. סופר מדע בדיוני אחר, טים באוצ’ר, כתב 97 ספרי מדע בדיוני קצרים בתשעה חודשים. אורך כל ספר מגיע ל- 2,000 עד 5,000 מילים, ובאוצ’ר הוסיף והשתמש בבינה המלאכותית כדי להעשיר אותם באיורים. הוא מתכנן להגיע לאלף ספרים לפחות, אם לא יותר.
אלו רק כמה מסיפורי ההצלחה הגדולים, אבל סביר להניח שישנם עוד אלפי סופרים שכבר התחילו להשתמש בבינה המלאכותית כדי לתמוך בתהליך הכתיבה והיצירה. לא כולם מודים בכך, אבל במבט מהצד ברור שמשהו משתנה. ולו רק מכיוון שאמזון החליטה לאחרונה להגביל את קצב הפרסום של סופרים לשלושה ספרים חדשים ביום. מבול פרסום הספרים לא הותיר בידיה ברירה אחרת.
אבל האם הספרים האלו באמת ‘ראויים’? האם הם מוצלחים? האם הם טובים?
נודה באמת: כנראה שלא. הבינה המלאכותית עדיין לא הגיעה לרמה של כתיבה שמאפשרת לה להפיק ספרים שלמים שיהיו בעלי סדר והגיון פנימי. במקרה הטוב ביותר, היא מסוגלת להפיק פרקים או סיפורים קצרים – וגם אלו כנראה לא יזכו בפרסים בתחרויות… עדיין. בינתיים, אנחנו צריכים עדיין את הסופרים האנושיים כדי שיקחו את תוצרי הבינה המלאכותית, ישייפו אותם, ישחיזו אותם, יערכו וימחקו ויפרקו וישחברו ולפעמים גם יזרקו אותם לפח ויכתבו סיפור חדש על בסיס הרעיונות שהיא עוררה בהם במהלך כל העבודה הזאת.
ולמרות כל זאת, הכיוון אליו נושבת הרוח כבר ברור לקהילת הסופרים. המקצוע בסכנה – והסופרים נקראים לדגל.
גאווה ודעה קדומה
רבים מהסופרים המבוססים כיום מתייחסים בחשדנות לבינה המלאכותית מסיבה פרוזאית ועסקית מאד: הם סבורים שהיא למדה מהם מבלי שנתנו לה רשות מפורשת לכך. כנראה שהם גם צודקים. OpenAI, החברה שמאחורי ChatGPT, נתבעה באמצע 2023 על כך שאימנה לכאורה את הבינה המלאכותית שלה על ספרים שהופצו ברשת באופן פיראטי. תביעה אחרת מסוף 2023 מרכזת 17 סופרים ידועים – ג’ון גרישם וג’ורג ר.ר. מרטין הם רק שניים מתוכם – בדרישה למנוע את “הכחדת מקצוע הסופר“, כפי שהם מתארים זאת. במקביל, יותר מ- 10,000 סופרים – כולל אנשים כמו מרגרט אטווד וג’יימס פטרסון – חתמו על מכתב פתוח שדורש מ- OpenAI לקבל היתר ברור מסופרים לאמן את הבינה המלאכותית על יצירותיהם, ולספק להם תגמול הוגן על כך.
המצב הזה, בו כל גילדת הסופרים הבינלאומית משנסת מותניים ויוצאת למלחמה בבינה המלאכותית, בוודאי אינו מקל על סופרים להשתמש בה או להעריך אותה בצורה שקולה יותר. לא מוגזם לומר שיש הרבה רגשות רעים כרגע שמופנים לכיוון הבינה המלאכותית. כפי שכתב אחד –
“עצם המחשבה להיתפס בשימוש ב- ChatGPT תעורר בחילה בקרב חלק מהסופרים. מילים כמו “רמאי” עשויות להיזרק בכיוונם אם דבר כזה יתגלה. בסופו של דבר, כנראה שאין דרך לשקם סוג כזה של נזק למוניטין.”
כל אלו תגובות מובנות ואפילו צפויות לטכנולוגיה חדשה ורבת-עוצמה כל-כך. צריך להזכיר ש- ChatGPT השתחרר לציבור רק לפני שנה-וקצת. זה אפילו לא ריצוד להבת הנר במונחים היסטוריים. אנחנו גם יודעים שכל טכנולוגיה חדשה ומשנת-משחק נתקלה בהתנגדות דומה – והיסטרית לא-פחות – מצד אלו שהיו צפויים לאבד את פרנסתם ואת המוניטין שצברו בעמל רב בגללה. הנזירים שעיקר עבודתם הייתה בהעתקת ספרים, התנגדו נחרצות למכונת הדפוס של גוטנברג שהחליפה אותם כמעט בין-לילה. ציירי הדיוקנאות בזו למצלמה. אנימטורים התחלחלו מהמחשבה שסרטים מצוירים יופקו באמצעות שימוש בגרפיקה ממוחשבת, במקום לצייר פריים-אחר-פריים בעבודת יד מושקעת. “איפה הרגש?” שאלו כולם. “איפה העומק האנושי שמקנה העבודה שלי ליצירה הסופית?”
ואף על פי כן – נוע תנוע. כאשר הטכנולוגיה הגיעה למצב מתקדם מספיק כדי להחליף את האומן האנושי בעבודתו, היא עשתה זאת. כיום, ספרים שהועתקו בעבודת יד נמצאים רק במגזרים מאד מסוימים ומוגבלים. רוב מכריע של הספרים מודפסים על-ידי מכונות. רוב מכריע של הדיוקנאות בספרי המחזור בבתי-הספר הופקו באמצעות מצלמה. סרטים מצוירים כיום כמעט משלבים מעט מאד עבודה ידנית. ולמרות כל ההתפתחויות הללו – אנחנו נהנים מהספרים, מהדיוקנאות ומהסרטים לא-פחות מאבותינו מלפני שש-מאות שנים, מאתיים שנים ושלושים שנים. ההיסטוריה חוזרת על עצמה.
ויש לפחות סוג אחד של סופרים שכבר מבינים זאת היטב.
מרד התסריטאים הגדול
באמצע 2023 פתחה גלדת התסריטאים של אמריקה בשביתה שנראתה לרבים כסוג של ניסיון להיאבק בטחנות רוח. לשביתה היו מספר סיבות, אבל החשובה מביניהן הייתה פריצתה של הבינה המלאכותית לזירת ההיסטוריה – וההבנה המיידית של התסריטאים שיש כאן טכנולוגיה שמאיימת ישירות על מחייתם.
בדרך כלל כשטכנולוגיות חדשות מבשילות, לוקח זמן עד שאנשים מבינים שהן עומדות לאיים על המקצוע שלהם. אבל קצב ההתקדמות היום כל-כך מהיר, שהתסריטאים התעוררו בין לילה ומצאו עצמם בעולם בו מנועי בינה מלאכותית יכולים לצמצם את זמן העבודה של כותבים בעשרות אחוזים. חמור מכך, היא יכולה לאפשר לכל אחד לעשות את העבודה שלהם ברמה סבירה.
החשש של התסריטאים אינו מתסריטים של מדע בדיוני (סליחה). גלדת התסריטאים התמקדה במצבים שהיא מזהה כבר היום שמתחילים לקרות: שבינה מלאכותית תכתוב תסריט גרוע-עד-בינוני, ותסריטאי הוליוודי יישכר כדי לשפר אותו תמורת שכר מינימום שעתי, למשל. במקרה זה מאבד התסריטאי האנושי מקור הכנסה חשוב – את כתיבת התסריט מבראשית – ואת הקרדיטים שהיו אמורים להיות על שמו.
התסריטאים כבר מתחילים להשתמש בבינה המלאכותית היום כדי לכתוב פסקאות של תיאורים צבעוניים, למצוא שמות למסעדות בשפות זרות, לייצר חלקים של דו-שיח בין דמויות ועוד ועוד. כך יוצא שהבינה המלאכותית מצמצמת משמעותית את הזמן שנדרש לתסריטאי האנושי לכתוב את התסריט. ומכיוון שחלק מהתסריטאים מקבלים שכר לפי שעות, הנה הם מאבדים מחצית משעות העבודה שלהם – ומחצית מהכנסותיהם.
אבל אם זה המצב, במה עוזרת להם השביתה?
ובכן, בניגוד לכל ציפיה, שביתת התסריטאים דווקא הובילה לתוצאות מצוינות עבורם, בהינתן המצב. גילדת התסריטאים הגיעה להסכם עם המפיקים לפיו הם לא יורשו לדרוש מהתסריטאים להשתמש בבינה המלאכותית, או לתת להם תסריטים שהופקו על-ידי בינה מלאכותית מבלי ליידע אותם על כך. התסריטאים כן יכולים לבחור להשתמש בבינה מלאכותית כדי לבצע את עבודתם מהר יותר וטוב יותר, כל עוד התוצרים עומדים בסטנדרטים המצופים מהם.
מה מלמד אותנו ההסכם שחתמו התסריטאים? קודם כל, שהם פרקטיים: הם מבינים שאינם יכולים להילחם בטכנולוגיה משנת-משחק כמו בינה מלאכותית, ולכן מוצאים את דרך הביניים. הם מאפשרים את השימוש בטכנולוגיה להפקת תסריטים, ובאותה נשימה דורשים שיתוגמלו כבעבר על שירותיהם – גם אם הם משתמשים בה.
האם ההסכם הזה ישרוד לאורך זמן? די ברור שלא. הוא תקף רק לשלוש שנים, וככל שנתקרב ל- 2030, כך יגדלו יכולותיה של הבינה המלאכותית. קיימות הערכות לפיהן עד 2027 נגיע כבר לפתח בינה מלאכותית כללית, שתהיה מסוגלת להפיק תסריטים שלמים ברמה גבוהה. ואם לא עד 2027, אז שנה מאוחר יותר. או שנתיים. או חמש. כאמור, המגמה ברורה והסוף ידוע מראש. אקדח שמונח על השולחן במערכה הראשונה וכו’.
התסריטאים לא פראיירים. הם מבינים את זה, לפחות בשקט ובמשתמע. הם יודעים שהם צריכים כבר להתחיל למצוא מקצוע חדש – או להעביר את המקצוע שלהם טרנספורמציה בעצמם. איך? עם בינה מלאכותית, כמובן. וכך ההסכם מאפשר להם להשתמש בעצמם בבינה מלאכותית ולרכוש מיומנות בכלי החדש ורב-העוצמה הזה, בתקווה שהם ימצאו את הדרך החדשה קדימה.
כדאי להם להזדרז. ברגע שבינה מלאכותית תוכל לכתוב תסריטים שלמים היטב (ובמשתמע, גם ספרים), אפשר לסמוך על החברות שיעיפו את התסריטאים האנושיים הטרחנים לכל הרוחות, וירכשו מנוי להפקת תסריטים בסרט-נע ובעלות מגוחכת.
וזה יהיה נפלא.
עולם של יצירה
לפני חצי-שנה הרצאתי באירוע שגרירות בעולם על בינה מלאכותית, וכיצד כל אחד יוכל להשתמש בה כדי לכתוב ספרים, בבוא היום. עם תום ההרצאה התקרב אליי אחד המוזמנים – אמריקני גדול-ממדים – ושפך את ליבו בפניי. הוא השתייך לגלדת התסריטאים, ואמר בכאב אמיתי שהבינה המלאכותית עומדת לתפוס את מקומם של התסריטאים האנושיים, והעולם יאבד את הכתיבה היפה, המושלמת והמוקפדת שמאפיינת את סדרות הטלוויזיה כיום. לדבריו, לפחות.
אני חושד שהאמת שונה מאד. מה שיקרה במציאות יהיה דומה יותר למהפכה שפלטפורמות ליוצרים הביאו לחיינו: יוטיוב, טיקטוק, רובלוקס ואחרות. הפלטפורמות האלו שמו בידי כל ילד את הכלים ליצור סרטונים, תוכניות אירוח ואפילו משחקי מחשב. האם נוצרו ערימות של זבל? בוודאי. כך קורה בכל מצב בו היצירה נפתחת לכולם. ובמקביל, אנשים מן השורה יכלו להביע את עצמם בדרכים שבעבר היו זקוקים להשקעה של עשרות-אלפי דולרים – על צוותי כתיבה, עריכה וצילום, שכירת סטודיו עם מצלמות ועוד – כדי להוציא אל הפועל. העולם נפתח עבור היוצרים החדשים.
זה מה שיקרה גם בתחום התסריטאות והכתיבה בעשור הקרוב, בזכות הבינה המלאכותית. זה מה שאנחנו מתחילים לראות כבר עכשיו, כאשר המכונה מבצעת חלק משמעותי מהכתיבה – והאדם הוא רק הנווט והמנהל של התהליך הגדול יותר.
איך ייראה תהליך כתיבה כזה בעשור הקרוב?
כל אחד לפי יכולתו, כל אחד לפי צרכי התהליך
לפני מספר שנים התוויתי סדרה של הצעות אסטרטגיות עבור ארגון מסוים. הבהרתי שמדובר בהצעות בלבד, ושהמנהלים בארגון צריכים עכשיו לשקול אותן בזהירות ולספק משוב בנוגע לדרך בה כדאי להתקדם. המנכ”ל התרשם מההצעות, והזמין אותי לישיבת ההנהלה כדי לראות כיצד הוא משתף את הסמנכ”לים ברעיונות הראשוניים הללו ומקבל מהם פידבק.
זה לא היה יפה.
במשך כמעט שעה, ההצעות הזהירות שניסחתי כהתחלה לתהליך מחשבתי מורכב, הונחתו על ראשי הסמנכ”לים כפטיש חמש-קילו, כפקודות מטכ”ליות שאי אפשר להתנגד להן. הוא ירה אותן במהירות, בזמן שהכפופים לו נאבקים לכתוב ולזכור הכל. כאשר ביקשו להעיר הערה, הוא התעלם או דילג מעליה במהירות. “עזבו את הפרטים הקטנים!” נבח. “פשוט תעשו את זה!”
הוא סיים את ההצגה, קם, הודיע שהישיבה נגמרה ועזב את החדר. אחד המנהלים הזוטרים טפח על שכמי באהדה בזמן שכולם התפזרו. הוא הכיר, כנראה, את המבט שהיה על פניי.
“זה בסדר,” לחש לי. “האיש טייס קרב.”
התייעצות קטנה עם חבריי מחיל האוויר העלתה שאכן מדובר בסטראוטיפ שימושי. טייס קרב, כך הסבירו לי, אינו מסכין עם דו-משמעיות. הוא חייב תשובות חד משמעיות וברורות. האימונים שלו לימדו אותו להגיב מהר ובהחלטיות, עם ביטחון עצמי שאין שני לו. וכפי שסיכם אחד מחבריי בגלגול עיניים: הזכר הדומיננטי. רק הנווטים וטייסי המסוקים מתקרבים למקום שלהם בלהקה. שאר בני-האדם נמצאים הרבה מתחת, מלבד רואי החשבון ופקידי מס הכנסה. אליהם אגיע בהמשך המאמר. אל דאגה – נעליב את כולם.
טייס הקרב הוא רק חלק בתהליך מורכב שמחייב בני-אדם מכל המקצועות ומכל סוגי האישיות. הוא אולי האדם המתאים ביותר לשמור על המטוס בזמן אמת בעודו באוויר ותחת אש, אבל הוא לא היה מסוגל להגיע למצב הזה מבלי כמה עשרות טכנאי מטוסים עם הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית שמוודאים שכל חלק במטוס מוכן לפעולה. הוא לא היה מצליח למצוא את המטרה הנכונה בלי מעורבותם של אנשי המודיעין חששנים וזהירים, ששוקלים מספר דרכים לתקוף ומגבשים את הטקטיקה המתאימה ביותר. והוא לא היה מצליח להבין מה לעשות בלי אנשי השליטה בבור שמסבירים לו – לאט ובהתחשבות בכבודו, ואז מהר ובצעקות – איך עליו לפעול מיד אחרי שהוא יוצא מהקרב האווירי.
התרגלנו לכך שסופרים הם ‘טייסי הקרב’: הם אלו שנמצאים במרכז התהליך, וכולו סובב אותם. העורכים, המוציאים לאור, היחצ”נים – כולם משרתים את הסופרים, מכיוון שאלו עושים את החלק יוצא-הדופן של העבודה, שרק מתי-מעט מסוגלים להוציא אותו לפועל ברמה גבוהה.
עכשיו יוכלו בינות מלאכותיות לבצע חלק מתהליך הכתיבה, וכתוצאה מכך הסופרים המוצלחים כבר לא יהיו נדירים כפי שהיו בעבר. התהליך יתארגן מחדש מעצמו בצורה שטוחה יותר, בה בני-אדם מכל הסוגים יוכלו לבצע את תהליך הכתיבה, העריכה, ההוצאה לאור וכן הלאה. הבינות המלאכותיות, כמובן, ישחקו חלק בכל שלב – ובמיוחד בכתיבה. הסופרים יאבדו חלק גדול מהיוקרה שלהם, אבל כולנו נוכל ליהנות מעושר עצום של ספרים. בסופו של דבר, כולם – חוץ מהסופרים רמי-המעלה ביותר – ירוויחו מההתקדמות הזו.
אבל מה עם קסם הכתיבה?!
אדגר אלן פו ידוע כאחד מגדולי המשוררים של המאה ה- 19. יצירותיו, כמו “העורב” ו- “אנאבל לי”, מעוררות בקורא נוגות ויגון. או במילים אחרות, מחברות את הקורא לחוויה האנושית ולמושגים האנושיים כל-כך של מוות, אובדן ושכול. המילים זורמות ומתחרזות זו עם זו, והלב פועם ביחד איתן.
כאשר אנו קוראים את “העורב” של פו, קשה שלא להתחבר לתיאוריית הכתיבה של משורר גדול אחר: סמואל טיילור קולרידג’, שטען שמלאכת הכתיבה אינה ניתנת לפירוק לחלקיה הנפרדים. פואמות גדולות, לפי קולרידג’, הן תוצר של ‘הספונטניות האנושית’, של הדמיון האנושי שמתנגד לסדר ולהיגיון שמאפיינים את “המכונות” הקרות ואת פקידי מס הכנסה ורואי החשבון.
נו, עכשיו הצלחתי להעליב את כולם?
התיאוריה של קולרידג’ אולי הייתה תקפה עבורו – אולי – אבל בשנת 1846 החליט פו לצאת בווידוי מזעזע. הוא כתב מאמר לציבור הרחב, ובו ביטל לחלוטין את הרעיון לפיו אומנים יוצרים פואמות – או ספרים – יש מאין, בהתקף של השראה אלוהית. במקום זאת, הוא הבהיר שתהליך הכתיבה הינו מתודי וזהיר, ושרוב הכותבים מעדיפים שלא להניח לציבור להציץ מאחורי הקלעים של תהליך הכתיבה, כדי שבני-האדם התמימים לא יאבדו את חרדת הקודש.
כל זה קרה בעמוד הראשון של המאמר, בו הצליח לעורר עליו את חמתם של רוב המשוררים של אותם הימים. אפשר רק לדמיין את תגובתם של אותם משוררים כאשר הפכו את הדף וגילו שפו מפרט בהמשך המאמר את תהליך הכתיבה שלו, ואף מבהיר כיצד כתב את “העורב”, צעד-אחר-צעד. לא אתפלא לגלות שאילו אותם צעדים יינתנו בעוד מספר שנים לבינה מלאכותית מתקדמת, הרי שהיא תפיק סדרה של פואמות שמתחרות באלו של פו.
תהליך הכתיבה, קוראים יקרים, אינו קסום. במילים בוטות, זה זבל של תהליך. מעטות עד מאד הן היצירות שהופקו מושלמות כבר בניסיון הראשון. הכותבים והמשוררים מפיקים טיוטה אחר טיוטה, משנים ומשייפים ומעדנים ומגלפים את היצירה, ולפעמים גם זורקים אותה לפח בתסכול וכותבים אותה מחדש. בכל טיוטה ובכל שלב עריכה הם מנסים להבין איך לשפר את היצירה לפי מדדים כמותיים – אפילו אם הם מתבטאים בקביעה “את זה אני אוהב יותר”.
אנו הקוראים נחשפים רק ליצירה המוגמרת שבסוף התהליך המייסר הזה. לעתים היא טובה יותר, לעתים פחות. אבל אל לנו לשכוח: התהליך קיים מאחורי כמעט כל יצירה ספרותית.
הבינה המלאכותית תעשה, לפחות בעשור הקרוב, דבר גדול: היא תקל על הסופרים והמשוררים להתקדם בתהליך הזה. היא תוריד את רמת הקושי והאתגרים שבתהליך, ותאפשר לכל אחד להפיק את היצירות. כן, לא רק למשוררים המעונים הרכונים על שולחנם בשלוש בלילה כשרק אור הנר מארח להם לחברה. גם ילדים יוכלו לכתוב פואמות גדולות.
או שלא. כי עכשיו – ופה אגיע לנקודת הסיום – אנחנו צריכים להבין: מה הופך יצירה ל- “גדולה”?
מה הופך יצירה ל- “גדולה”?
הקסם האמיתי
האם החריזה היא זו שהופכת את “העורב” ליצירה אלמותית? אבל חריזה היא רק משחק של קומבינטוריקה והצלבה בין מילים. חריזה יכולה להפוך יצירה ל- “טובה”, אבל לא ל- “גדולה”.
אולי מדובר באורך של יצירה? הסופר הידוע מרסל פרוסט בוודאי יסכים עם הקביעה הזו, כמי שכתב את היצירה הספרותית הארוכה ביותר בעולם, עם יותר ממיליון מילים. אבל לפי אותו עקרון, גם סדרות ספרים – ואפילו שלל תסריטי סדרת הטלוויזיה של הסימפסונים, שקיימת כבר יותר משלושים שנים – הן יצירות “גדולות”. ואולי הן באמת כאלו, אבל תשובה זו בוודאי לא תשמח את הסופרים הסורקים בקדחתנות אחר הייחודיות שביצירה האנושית.
התשובה, לטעמי, היא שיצירות רבות יכולות להיות “טובות”, אבל רק יצירות מעשה ידי-אדם יכולות להיות “גדולות”.
הסיבה היא שגדולתה של יצירה אנושית מתבטאת בכך שהיא פורצת דרך ביחס לנסיבות בהן נוצרה. יצירה גדולה אינו כזו שרק מעטים יכולים ליצור, אלא שרק מעטים מעזים ליצור. המשוררים הגדולים בדורם הם אלו שהתנגדו לנורמות הכתיבה הקיימות, והפיקו מעשה שירה שתפס את תשומת לב הציבור בחדשנותו ובחתרנותו – וגם היה כתוב מספיק טוב כדי להצדיק את קריאתו. אנו מעריכים לא רק את היצירה עצמה, אלא גם את היוצר יוצא-הדופן ואת נכונותו להסתכן, לחשוף את עצמו, להעמיד את עצמו באומץ מול מטחי העגבניות הרקובות והביצים הבאושות.
ולכן, הנה שתי תחזיות לסיום.
ראשית, בשנים הקרובות נזכה להיחשף לאוסף עצום של יצירות “טובות”. כל ילד זב-חוטם יכתוב ספרים טובים, ושנים ספורות לאחר מכן, הבינה המלאכותית עצמה היא שתכתוב את הספרים הטובים. אנו נהנה לקרוא את הספרים הללו ולצפות בתכניות הטלוויזיה שיפיקו התסריטאים הממוחשבים. ניהנה מעולם של עושר עצום של תוכן במדיומים השונים: ספרים, פודקאסטים, טלוויזיה וכל היתר.
שנית, היצירות האלו אולי יהיו טובות, אבל לרובן לא נקרא “גדולות”, ובוודאי לא נטען שהבינה המלאכותית שמאחוריהם ניחנת ב- “גדולה” כלשהי. פשוט מכיוון שהן לא יהיו פורצות דרך, ואיש לא יסתכן בתהליך כתיבת היצירות הללו.
אלו יצירות יהיו “גדולות”? אלו שבני-אדם אמיתיים ייקחו סיכון בכתיבתן ובפרסומן. אולי אותם בני-אדם ישתמשו בבינה מלאכותית ככלי. אולי הם אפילו ישתמשו בה כדי לכתוב את רוב היצירה. אבל בסופו של דבר, האדם שישים את שמו על היצירה הזו, הוא זה שיסתכן ויעמיד את עצמו במרכז. ואם היא אכן חדשנית, פורצת-דרך ויוצאת-דופן – הרי שהוא יבוא על גמולו בכך שהיא תוגדר כ- “גדולה” והוא יהפוך ליוצר גדול בעיני הציבור ובראי ההיסטוריה.
כשראי קודאן עמדה מול כל יפן והכריזה שהשתמשה בבינה מלאכותית כדי לכתוב את ספרה, היא העזה באמת ובתמים. היא הייתה מוכנה להסתכן ולהיכוות למען האומנות שלה. היא שמה את עצמה ואת המוניטין שלה על הכף כדי לטעון טיעון חשוב: שאפשר ונכון להשתמש בבינה מלאכותית כחלק מתהליך הכתיבה. היא ידעה שחלק מהסופרים ייתקפו ב- “בחילה”, וש- “כנראה שאין דרך לשקם סוג כזה של נזק למוניטין,” לדברי המבקרים.
והיא הסתכלה למצלמה, חייכה, ואמרה שתמשיך לכתוב ספרים בדרך זו.
ובכך, באמת ובתמים, היא הפכה לסופרת גדולה.
