דברים שיורמים יודעים: האם רק לאדם יש חוש הומור?

נ”ב שואל “האם רק לבני אדם יש חוש הומור ולמה?”

כן האדם הוא היצור היחיד שמספר בדיחות וצוחק מהן. את אביו הקדמון של הצחוק מוצאים זאולוגים במחוות ידידותיות המשלבות פתיחת פה וקולות המזכירים צחוק האנושי אצל קופים במשחק חברתי אבל רק האדם יוצר הומור. ההומור הוא חידה המתעקשת לצחוק בפניהם של מדענים המבקשים לקטלג או להציב אותה בסיפור הכולל על האבולוציה של האינטיליגנציה האנושית.

תפקיד ההומור בחיזור

לרוב מה שמצחיק אותנו הוא צורך פתאומי לדחות הנחות קודמות ולהשתמש בתבנית חדשה לארגון מחדש של העובדות – כך למשל בקריקטורה המצורפת לטור הזה המשפט האחרון של מגדת העתידות מחייב הבנה שונה של הראשון ושל ההקשר. כשבודקים במכשיר MRI איך פועל המוח כששומעים בדיחה או מסתכלים בקריקטורה מתברר שפרט לאזורי המוח המעבדים שפה (בבדיחות כתובות) או מידע מרחבי (בקריקטורה) אנו מופעלת גם קליפת המוח באזור הגשר שבין 2 חצאיו. זהו חלק צעיר מבחינה אבולוציונית של מערכת העצבים והוא מופעל כאשר יש צורך באיתור שגיאות או בטיפול במידע שאינו מתאים לציפיות. זהו חלק המוח בו אנו מתעללים כאשר מבקשים מאנשים לציין את צבע האותיות ומראים להם את המילה “אדום” באותיות ירוקות או כאשר מבקשים מהם לספור פריטים על מסך ומקרינים להם 4 פעמים את הסיפרה 3. בו בזמן פועלים גם אזורים האחראים לתחושת עונג כלומר המוח מעניק לנו “פרס” על ההצלחה שבארגון המידע מחדש.

יש מי שעבורו ההומור הוא טרמפיסט, כשגדל המוח ועימו היכולות השכליות התחלנו גם להינות מהיכולת לשחק בשפה ובתפיסת המרחב. אבל האוניברסליות של ההומור וההערכה הגבוהה אליו בכל חברה מצביעים על מנגנון שיש לו תפקיד.

מבדקים של יכולת יצירת הומור מראים כי מי שמצליח לחבר משפט שנון לציור הוא לרוב אדם אינטיליגנטי וכי היצירתיות היא מרכיב האינטיליגנציה הקשור באופן המובהק ביותר להומור. קל להבין כיצד הברירה הטבעית עודדה את התפתחות היצירתיות האנושית: כלי אבן המעידים על פרץ יצירתיות טכנית מופיעים כבר לפני כ2-3 מיליוני שנים והארכיאולוגיה מלמדת על ערכה הגדול של יצירתיות להישרדות ולהצלחתן של ההומו סאפיינס. אבל קשה מאוד להבין איך יכולת לספר בדיחה מוצלחת תעזור לצוד ממותה או למצוא מערה לחורף. לפני כ60,000 שנים מופיע סוג חדש של יצירתיות שאין לה לכאורה ערך הישרדותי: אומנות.  משערים כי הדחף לסוג החדש הזה של יצירה הוא הברירה המינית. לפי דעה זו תפקיד האמנות החזותית, הספרותית וההומוריסטית הוא לפרסם את היכולת השכלית – יצירתית כדי למשוך בני זוג. ממש כשם שחיזור בכמה מיני ציפורים מלווה להטוטים אוירונאוטיים כדי להפגין חוזק וזריזות כלומר גנטיקה ראויה בפני נקבות כך זקוק גם האדם למפגן יכולת שיראה את היצירתיות לעולם. קשה לחבר בדיחה טובה וקשה אפילו לספר נכון בדיחה שכבר שמעת: אם הצלחת להצחיק כנראה שיש לך גנים מוצלחים להוריש לדור הבא.

נאה סימפטי ובעל חוש הומור

מאפיין מרכזי בתכונות אותן מטפחת הברירה המינית הוא שהן דורשות תצוגה ראוותנית מצד הזכר ובררנות מצד הנקבה שתישא במחיר של בחירה לא זהירה. חוש הומור הוא תכונה חשובה ברשימת הדרישות שגברים ונשים כאחד מציבים לבן / בת זוג אבל מתברר שיש בכל זאת הבדל. ככלל, נשים מחפשות גבר שיוכל להצחיק אותן וגברים מחפשים אישה שתצחק מהבדיחות שלהם. תצפיות ומחקרים העלו שאכן גברים טורחים יותר לייצר הומור ונשים הן צרכניות הומור נלהבות ובררניות יותר. כבר מהילדות המוקדמת בנות צוחקות יותר מבנים, מגלות עניין רב יותר בקומדיות והן גם מהירות יותר לפסול בדיחות לא מוצלחות. סריקות מוח מראות שנשים מפעילות יותר את מחצית המוח השמאלית ה”אנליטית” כשמוצגת להן קריקטורה כלומר משקיעות יותר בהערכה של רמת ההומור וכן מופעלים יותר מרכזי הגמול מה שמרמז שנשים גם נהנות יותר מבדיחה מוצלחת. מה שמחזק עוד יותר את התיאוריה של הצחוק כאמצעי חיזור הוא שנשים מגלות העדפה חזקה לבעלי חוש הומור בימים הפוריים של המחזור החודשי כאשר לגנטיקה של בן הזוג חשובה במיוחד.

גברים בעלי חוש הומור נתפסים לא רק כאינטיליגנטים יותר  אלא גם כאבות פוטנציאלים טובים יותר, כרגישים, מעניינים ואפילו גבריים וגבוהים יותר ממי שאינו מצליח להצחיק. . סקרים העלו כי כ60% מהנשאלים (גברים ונשים כאחד) חושבים שגברים מצחיקים יותר ורק 4% מעריכים נשים כמצחיקות. גם נשים וגם גברים נוטים לייחס בדיחות וקריקטורות שהצחיקו אותם ליוצר גבר וכאלו שהשאירו אותם אדישים לאישה (כאשר זהות היוצר מוסתרת). מחקרים על יכולת יצירת הומור המבוססים על חיבור משפט הומוריסטי לקריקטורה מראים על יתרון קל אך מובהק סטטיסטית לגברים.  מחקרים כאלו הניבו תוצאות דומות  לאורך כארבעים שנה ובתרבויות שונות מה שמחזק את ההשערה שמדובר אכן בהבדל אמיתי ולא הטיית מחקר.

המחקרים על יכולת יצירת הומור מראים אכן ייתרון גברי אך יש להם כמה מגבלות. רוב הנחקרים עליהם מבוססת הסטטיסטיקה הם צעירים במחצית הראשונה של שנות ה20 לחייהם פשוט משום שסטודנטים הם “עכברי המעבדה” הזמינים ביותר לחוקרי מדעי החברה. כלומר עיקר המידע נשאב  בקרב קבוצת הגיל בה העיסוק בחיזור ובחירת בן או בת זוג בשיאו. אין כמעט מחקרים על יכולת יצירת הומור בקרב מבוגרים בארצות העולם השלישי או בקרב עניים.  בנוסף סוג ההומור שנבדק: בדיחות וקריקטורות לא מייצג את מגוון הדרכים בהם הומור מופיע בחיי יום-יום. הומור הוא מרכיב חשוב גם בתקשורת בין בני אותו מין אם כי יש הבדל מובהק בין המינים בסוג ההומור. גברים נוטים הרבה יותר לעצור ולספר בדיחה במנותק מהדיאלוג הספונטני ונשים מעדיפות לשלב אנקדוטות קומיות מחיי היומיום בתוך שטף השיחה.

אלא שיש מי שמערער על הרעיון שהבדיחה היא אמצעי חיזור. האם נשים נמשכות לגבר בזכות בדיחה מוצלחת או שיחה מהבדיחה מצחיקה יותר מפיו של גבר מושך? מחקר שבדק הערכת הומור העלה שצחוק נשי מתגלגל הוא סימן למשיכה ולא מה שיוצר אותה. אותו משפט הצחיק יותר מפיו של גבר יפה. תפקיד ההומור בחיזור אנושי, לדעת מתנגדי תיאוריית הברירה המינית אינו להרשים אלא לאותת על עניין בלי להסתכן בהצעה מפורשת שעשויה לגרור סירוב מפורש.

מי שמחפש הצדקות ליכולת ההומור האנושית מוצא לו מטרות רבות נוספות: הומור “פנימי” מבוסס על אסוציאציות או זכרונות משותפים מלכד את הקבוצה ומבדיל אותה מזרים שלא מבינים את הצחוק. הומור תוקפני – לעג משמש כנגד מי שמאיים על הקבוצה או כנשק במאבק על מקום בהיררכיה. והומור הוא גם דבק מצויין לשמור אנשים יחד ולהפחית תוקפנות. גם אם בדיחה היא תצוגה של וירטואוזיות יצירתית הרי שפרסום כזה חשוב לא רק למציאת בן זוג אלא גם ביצירה ושימור של חברויות  ושותפויות שהיו  חשובות להישרדות.

באחד מסיפורי המדע הבדיוני של אסימוב מגלה מדען כי הבדיחות הן חלק מניסוי שעורכים חוצנים בבני האדם ומרגע שמתגלה הסוד, נקטע הניסוי, ואף בדיחה לא מצחיקה עוד.  בדיחה שמסבירים אותה לעולם לא תצחיק ואולי טוב שהמדע לא באמת מצליח להסביר את הבדיחה.   

עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל [email protected]