גיור כפוי תוצרת בית חשמונאי, או מבצע “על הסכין”/ד”ר יחיעם שורק

ד”ר יחיעם שורק

בשנת 167 לפנה”ס פורץ מרד המקבים-החשמונאים בניצוחו של מתתיהו. מתתיהו חרת על דגל מרידתו שלוש סיסמאות, שעניינן אחד – מלחמה: מלחמה ביוונים, מלחמה ביוונות ומלחמה בהתיוונות. בנו-יורשו, אם כי לא הבכור, יהודה המקבי, פעל במרץ ובנחרצות לממש את הסיסמה המשולשת הנ”ל. בשמה, כמעין קדושה המעניקה לגיטימציה לפעולותיו, ניהל יהודה המקבי מלחמת חורמה במאפיינים ההלניסטיים, ובראש-וראשונה במקדשים היווניים וההלניסטיים. בפקודתו נהרסו ונשרפו מקדשים מקומיים, אוכלוסיות מקומיות הועקרו מאדמתם (מה שמכונה כיום בשם “טיהור אתני”) ומתוכן פשוט נרצחו לא מעטים. אמצעי נוסף שמפעיל יהודה המקבי ויורשיו כלפי האוכלוסיה הפגאנית-האלילית הוא כפיית גיור.

לכפיית גיור יש כמובן משמעות פוליטית וצבאית ממדרגה ראשונה, שעיקרה – ניטרול כוחות מקומיים שעלולים לסכן את מטרות המרידה ואת שאיפותיו של מנהיג המרד. הללו הופכים, באינוס כמובן, לתומכים כפויים במרידה, ולפחות לא למתנגדיה, ומתוך כך עשויה המרידה להצליח.

לכפיית הגיור ישנה משמעות גיאו-צבאית ופוליטית – בבחינת הרחבת שטחי אזור המרידה, ולפחות להגדלת אזור השליטה היהודי, המקבי.

לכפיית הגיור ישנה גם משמעות כלכלית, כשהמתגיירים אמורים לסייע, ולפחות כלכלית, למימוש מטרות המרידה.

מאין שאב יהודה המקבי את רעיון הגיור? בוודאי שלא מכתובי המקרא, שהרי התנ”ך מבחין היטב בין יהודים לבין שאינם יהודים, ועל אף שרעיון הגאולה או שליטת האל על פני כל העולם נוגע גם לאוכלוסיות השונות, הן אינן משתייכות לעם הגואל והנגאל. בכמה מקומות במקרא מופיע ההנחה כי כל העמים, באותו יום הגאולה, יכירו בעליונות האל, בצדקת דרכו ובאמיתותו הבלעדית, אלא שעדיין הם נחותים מול עם ישראל.

האם למד זאת יהודה מאבות-אבותיו, גולי בבל/פרס שהגיעו ליהודה במאה הששית לפנה”ס? גם כאן התשובה שלילית מעיקרה. הללו, ובראשם עזרא הסופר, סרבו לקבל את השומרונים כיהודים, למרות שהתגיירו בתקופה האשורית. זו היתה גישה אתנוצנטרית מובהקת, כזו השומרת בקנאות על “מדורת-השבט”, שאיפיינה את דור הראשונים של ימי הבית השני, וכנראה שכך נהגה ההנהגה אף בדורות הבאים.

האם למד זאת מתרבויות אחרות? האם נחשף לציביליזציות בעלות קו דומה? כלל וכלל לא. עמי קדם ואף האימפריאליסטים שביניהם כמו האשורים או הבבלים כלל לא התעניינו לגבי דתם של המקומיים, כל עוד הנתינים הכבושים העלו מסים ולא מרדו בכובשים. כל המהלכים האליליים שביצעו מלכי ישראל, ובחלקם גם מלכי יהודה כדי לרצות את הכובשים המסופוטומיים, כלל לא כוונו ליעד הנכון.

ואולי הושפע יהודה המקבי מכינונה של האימפריה ההלניסטית בעלת כוונות על-פולחניות? אף כאן התשובה נותרת בשליליותה. ואולי, במידה מסויימת, ההיפך הוא הנכון: הכובשים ההלניים כלל לא היו מעוניינים להטמיע את דתם בקרב האוכלוסיה המקומית. הללו ראו במקומיים ברברים, שאין להיטמע בהם ולהיפך. יתירה מזו – הניגוד בין הפולחן ההלני לבין זה המקומי רק יבליט מיהו המנצח ומיהו המנוצח. בדור השני והשלישי של הכיבוש המקדוני במזרח התפתחה ההלניזציה-ההתיוונות, שעיקרה שילוב בין התרבות ההלנית לזו הברברית. עם זאת כפיה דתית מכל סוג שהוא היתה פסולה לחלוטין בעיני השלטון ההלניסטי, לא זה הפטולמאי (מצרי) ולא זה הסלאוקי (הסורי), להוציא מקרה אחד נדיר, והכוונה לגזירות הדת של אנטיוכוס הרביעי ב-167 לפנה”ס.

ואולי-אולי דווקא כאן נמצא את המפתח לתעלומה הנידונה. המרד המקבי-חשמונאי פורץ כתוצאה מהטלת הגזירות, ומטרותיו המשולשות היו, כאמור, מלחמה ביוונים, ביוונות ובהתיוונות. אם כן, כפי שניסו סוכניו של המלך הסלאוקי לקרוא תיגר על הפולחן היהודי, מצאו מתתיהו ועימו יורשיו מעין מענה לגזירות: ריסוק התשתית האלילית באזור יהודה וכפיית גיור כאמצעי לגידול כוחו המספרי של העם היהודי, ומתוך כך גם כוחו הצבאי וביסוס ההצלחות של המרד.

עם זאת, ראוי לציין ולהדגיש, כי הגיור, ובוודאי הכפוי, היה מסוייג לחלוטין על פי התפישה המקראית. אלא, שכידוע, “הלכה, ואין נוהגין כמותה”.

הצעד הראשון בנידון בוצע על ידי מתתיהו וחסידיו. הללו, מיד לאחר הקריאה ליוזמת המרד, פשטו על האזור הקרוב, הרסו את הבמות לאלילים “וימולו את הבנים אשר לא נימולו אשר מצאו בגבול ישראל בחוזקה/בכוח” ואף “רדפו את בני היוהרה” (מקבים א’ ב’ 45), שהם, כהגדרתם – המתיוונים. יש להניח שחלק מהבנים לא נימולו בשל הגזירה המלכותית, אם כי כמעט בלתי אפשרי היה לעקוב אחר קיום או הפרת הגזירה ההלניסטית. בכל מקרה חלק מהמשפחות בחרו שלא למול את ילדיהם בשל ההשפעות ההלניסטיות וראיית מינהג זה כברברי, אכזרי ומיותר. זאת ועוד, מי יתקע כף לידינו, כי ההוראה הגורפת של ברית המילה לא כללה בתוכה גם מילה מאונסת של לא-יהודים?! ממש כאותו משפט ציני של “אם פוגרום, אז פוגרום!”. כך או כך, על פי המדיניות המקבית זה כלל לא היה מפתיע, ונוכל ללמוד מפי סופר בשם תיאודוטוס המספר שכך נהגו בשכם, שמלו בפקודה את כל תושבי העיר.

חדורים יעדים אלה עשו יורשיו של יהודה המקבי שמות בכל מיני גופים ומתקנים אליליים. יהודה שרף מקדשי אלילים ברפאנה ובעשתרות-קרניים. יונתן, יורשו, ערך טבח באשדוד ובמקדש דגון. הוא שרף את המקדש על כל יושביו ואלה שנמלטו אליו, וקדם לו יהודה המקבים, שהשתלח בחורבן ובשריפה וכן בביזת מקדשים יווניים באשדוד.

שמעון, יורשו של יהונתן ביער את בית צור מעבודת אלילים וכך נהג ביפו, בבית צור ובחקרא. שמעון דאג לגרש את המקומיים (מה שמכונה כיום בשם טיהור אתני) וליישב תחתיהם יהודים, כמו למשל בגזר, וכפי שמצוטט בספרות המקבית: “בימים ההם חנה (שמעון) על גזר ויסב אותה במחנות ויעש מלכודת-עיר … ותהי מבוכה גדולה בעיר” וכך נהג גם ביפו – גרש את התושבים המקומיים ואיכלס אותה ביהודים.

וכאן אנו מגיעים לליבת המאמר הנידון: בפרספקטיבה זו שומה עלינו לראות את הגיור, כצעד אחד מתוך מיכלול של מהלכים שביצעו החשמונאים: הרג, גירוש, ייהוד וכפיית גיור.

הגיור, כך יצויין, כרוך היה במין סוג של אלימות. את “ערך” האלימות למד יהודה מאבותיו – היחס לעמלק, אכזריות יהושע, אכזריות מלכי ישראל ויהודה ועוד, ובפרט כשהלגיטימציה לכיבוש, להחרבת ערים, לשריפת מקדשים, לגירוש תושבים, להמתתם ולגיורם הכפוי, נצבעה בגוון דתי. זאת ועוד, מהלכים אלה הצטלבו עם המגמה החשמונאית לחסל את הערים ההלניסטיות גם משיקול כלכלי ופוליטי – למוטט את עצם היותן מרכזים כלכליים-עירוניים ופוליטיים-ציבוריים, ובכלל זאת משפטיים-שיפוטיים ואף חברתיים, ואכן רוב הערים ההלניסטיות, הפולייס, נפגעו קשות על ידי בית חשמונאי. ושלא נתבלבל: מגמה “לאומית” לחוד ומגמה אישית לחוד: המלכים החשמונאים, שמחד הואדם להב חרבם בדם הלניסטי, הרי מאידך שאפו להידמות למלכים הלניסטיים בעצמם – בשפתם, במינהגיהם, בלבושם, בטקסי המלכתם, באירגון צבאם ועוד. מה שמלמד אותנו, כי בשעה שמנהיגי המרידה נרגעו, צברו כוח והשפעה, הביטו סביבותיהם, אולי מעט בקנאה לבתי המלוכה ההלניסטיים, ואמרו לעצמם: מדוע לא ננהג כמותם. אמרו ועשו.

יהודה, המפקד הצבאי הראשון של המרד הירשה לעצמו “להתפרע” – לנצל את אפקט המרידה וההצלחות הראשוניות כדי להיפרע מהתרבות ההלניסטית ביהודה, ובאופן בוטה ואכזרי. יונתן ושמעון לעומתו, שהתמנו כשליטים על ידי השלטון הסלאוקי (סורי-הלניסטי) היו מוגבלים בהתייחסותם לאוכלוסיה ההלניסטית והמקומית באזורי שליטתם ו/או כיבושיהם, מכיוון שמידת כפיפותם לשלטון הסורי-סלאוקי היתה רבה. עם זאת הפגינו אף הם מידה לא מבוטלת של אלימות כלפי האוכלוסיה המקומית ב”חסות” “צידקת הדרך”.

עם זאת יורשם, יוחנן הורקנוס, הפותח את השושלת החשמונאית המלכותית, היה הרבה יותר משוחרר מהם, ועל כן הוא מרשה לעצמו “להתפרע”, בבחינת המשך הקו של מתתיהו, הסבא, ויהודה המקבי, הדוד.

סמריה (שומרון) הוחרבה עד היסוד על ידי יוחנן הורקנוס ותושביה נמכרו לעבדות וגורל דומה פקד את פלה (פחל), ומדוע? “פשוט” מכיוון שסרבה להתייהד-להתגייר. רשימת הערים הנחרבות, ושתושביהן גורשו לא הסתיימה והיא כללה אף את עזה וגדרה.

גולת הכותרת של מהלכי הורקנוס בזיקה לנושא המדובר כאן היתה – גיורם של האדומים. הפעם אין מדובר במהלך נקודתי, “כירורגי”, כפי שנהגו קודמיו, אלא בגיור כפוי, מאלץ של אוכלוסיה שלמה, של אתנוס שלם, של אזור גדול ונרחב, של אדום.

הבה ניתן ליוסף בן מתתיהו לומר בנידון את דבריו: “הורקנוס לכד את אדורה (אדוריים) ומרישה, ערי אידומאיה (אדום), ולאחר הכניעו את כל האדומים התיר להם להישאר בארץ (בארצם) אם יימולו את מבושיהם ויאבו להשתמש בחוקי היהודים. בשל דבקותם בארץ אבותיהם האדומים נכנעו למילה ולהפיכת אורח חייהם האחר, זהה לזה של היהודים. מאותו זמן ואילך היו הם ליהודים” (קדמ’ יג, 258-257).

כל קריאה שהיא של הטקסט הנידון דוחה לאלתר כל הנחה, כאילו שהגיור לא היה כל-כך-כפוי, אלא למעשה התקבל בברכה על ידי האדומים, שמינהגיהם היו דומים מאוד לאחה של היהודים. הנחה כזו מזכירה את טענה הסטירית: “האונס נמנע ברגע האחרונה, מכיוון שהקורבן נעתר לתוקף” (ואף לא מזמן הזדעזענו למישמע הערתו של שופט בכיר, שננזף אחר-כך, ובצדק רב, על ידי נשיא בית המשפט העליון, כאילו הנאנסת אף נהנתה מהאקט המיני). ידועה בהקשר זה התגיירות בית המלוכה החדייבי (האדיאבני) ובראשה הלני המלכה. אלא שזו נתקבלה בהסתייגות רבה מאוד בחדייב עצמה. עדות זו שופכת אור מעניין על ההתגיירות האדומית, ובעיקר על המהלך הכפוי שבגיור זה.

כל הערה והתייחסות של יוסף בן מתתיהו מעמידה את הדברים בפרופורציה הנכונה: ראשית – קיום המילה איפשר את ההישארות של האדומים בארצם. אחרת הם היו נידונים לגירוש; שנית – האדומים הפכו אורח חיים אחר ליהודי, ומחבר הלניסטי ידוע בשם פטולמאיוס מדגיש בכתביו כי האדומים לא היו כלל בעלי קרבה ליהדות לפני המהלך של יוחנן הורקנוס..

הזיקה בין האדם לקרקע בתקופה הקדומה היה חזק ביותר, אשר על כן הברירה שהושמה לפיתחם של האדומים, הפכה להיות ל”עצה דון-קורליאונית”, ועד כדי כך, שהם נכונים היו לשנות את דתם ומינהגיהם רק כדי להחזיק בנחלת אבותיהם. ואגב, במה שונה גזירתו של יוחנן הורקנוס מזו של אנטיוכוס הרביעי (ה”רשע”) מזה ושל הדריאנוס (“שחיק עצמות”) הרומי.

יש להניח כי הורקנוס השתמש בכוח צבאי, ולפחות באיום בשימושו, בבחינת נוכחות צבאית ופירסום הצלחותיו בשדה הקרב, וזאת כדי לסיים את “מבצע הגיור” (אולי היו מכנים אותו בימינו בשם מבצע “חיתוך מושלם”, או “על הסכין”).

אזור אדום היה בעל חשיבות רבה לממלכה החשמונאית המתרחבת, כשהגיור, בל נשכח, העביר אוטומטית את האזור כולו לרשות החשמונאים מבלי לנהל ולו מערכה צבאית אחת. אזור אדום היה עבור יוחנן עומק אסטרטגי מול הסתכנות בהתמודדות עם הצבא המצרי הפטולמאי, ושליטה על מוצאי הדרכים הדרומיות העיקריות המובילות לנמל עזה.

אין להוציא כמובן מכלל אפשרות כי מבצע הגיור נועד להיות תשובה פרובוקטיבית לגזירות השמד של אנטיוכוס הרביעי בשעתו, אלא שצעד כזה מצטרף למניעים פוליטיים וכלכליים ומעצים אותם.

יורשו של יוחנן הורקנוס על כס המלוכה החשמונאי היה יהודה אריסטובולוס. אמנם תקופת שלטונו היתה קצרה, כשנה בלבד (103/104 לפנה”ס). הלה לא הסתפק בתואר “נשיא”, אלא שם כתר מלכות על ראשו וכינה את עצמו “פילהלנוס” (אוהב היוונים). אריסטובולוס הלך בעקבות קודמו והשתלט על הגליל תוך שהוא מגייר את השבט המרכזי שהתנהל שם ושמו עם הייטורים. גיורו של אתנוס זה, ממש בדומה לאתנוס האדומי שגוייר על ידי הורקנוס, העביר, אוטומטית, את כל הגליל לרשות הממלכה החשמונאית. היהודים היוו, עד למהלך הגיור, מיעוט דל בגליל. הגליל היווה, כאדום, נכס אסטרטגי, כלכלי ומסחרי לאריסטובולוס, מה שמסביר את כפיית הגיור על תושביו על ידי המלך החשמונאי.

“תרגיל הגיור” כנראה מצא חן בעיני יורשי-יורשי-יורשיהם של החשמונאים, הלוא-הם קנאי המרד הגדול. הללו פיתחו גישה אוהדת כלפי הגיור הכפוי, וכך יכול היה מטיליוס, מפקד הכוח הרומי בירושלים, להציל את נפשו ממוות בהבטיחו לקנאים שיתגייר ויבצע את ברית המילה בבשרו, ומאידך יב”מ מספר על עצמו כיצד בתקופת המרד הגדול גונן על שני אצילים מאזור הטראכון, מנתיני אגריפס השני, שהגיעו אליו עם רכושם. לדבריו, ביקשו יהודים לכפות עליהם את המילה.

מהלכים אלה שנראים יותר כהתעללות והתנשאות, נבעו, כך דומה, מאותה קלות בלתי נסבלת של מדיניות הגיור הכפוי החשמונאי. שהרי הדת והפולחן בתקופה הקדומה היו בעלי ממדים מאוד עמוקים ושורשיים, ורק ניזכר בזעם היהודי שגעש בעקבות גזירות הדת של אנטיוכוס הרביעי, והנה, אותם יהודים ממש מבצעים מהלך דומה, כמעט זהה, כלפי האוכלוסיה המקומית, האלילית, או מאידך – הכובשת.

בתקופה הרבה יותר מאוחרת, בפרוץ מרד בן כוסבה, (132 לספ’), כפה מנהיג המרד, את המילה על “משוכי העורלה”. כלומר על אלה שביקשו להידמות ליוונים. מהלך זה אף הוא היה כפוי ומאלץ, וכנראה שבוצע בכוח ובאכזריות. יצוין כי קיים דימיון די מעניין בין גזירות אנטיוכוס לגזירות הדריאנוס, ובן כוסבה, כך דומה, ראה עצמו כמעין ממשיכו של מתתיהו ויהודה (האחרון, כמי שכפה את הגיור גם על “משוכי העורלה”) ואף יוחנן הורקנוס. בנסיבות אלה ניתן להבין גם את כפיית הגיוס של בן כוסבה על הנוצרים ועל יחסו המתנשא והספק’ני כלפי ה”גללאים”, שהם אולי הנוצרים ואולי בני הגליל, הספק-יהודים.

ואגב, הגיור הכפוי של האדומים והגליליים מעמיד “קצת” בסימן שאלה את התפיסה הגזענית- היהודית, שמדברת על סגולתו של אדם שנולד לגניאולוגיה היהודית, ואולי אני ואתם מין תוצר של גיור כפוי של האדומים והגליליים ומאות שנות היסטוריה נעלמות, בעיתיות מבחינת “טוהר הגזע” באירופה או בארצות האיסלם. חומר למחשבה!