חוקר ניהול מאוניברסיטת אסקס טוען כי גילוי וקידמה אמיתיים אינם יכולים להסתמך על המוחות והמניעים של כמה גברים מפורסמים. הדבר כרוך בהשקעה במוסדות שמעוגנים בדמוקרטיה וקיימות – לא רק כי זה אתי יותר, אלא כי בטווח הארוך, זה יהיה הרבה יותר אפקטיבי
מאת: פיטר בלום, פרופסור לניהול, אוניברסיטת אסקס
החדשנות הטכנולוגית בעשורים האחרונים הביאה תהילה ועושר רב לאילי היי-טק כמו אילון מאסק, סטיב ג’ובס, מארק צוקרברג וג’ף בזוס. לעיתים קרובות הם מכונים גאונים, הם הפנים מאחורי הגאדג’טים והמדיה שכה רבים מאיתנו תלויים בהם.
לפעמים הם שנויים במחלוקת. לפעמים רמת השפעתם מבוקרת.
אך הם גם נהנים ממיתוס משותף המרומם את מעמדם. אותו מיתוס הוא האמונה שמנכ”לים “חזונרים” העומדים בראש תאגידים ענקיים הם המנועים שמניעים פריצות דרך חיוניות שארגונים ציבוריים עצלים מדי או פוטוריסטיים מדי כדי לבצע.
יש רבים הסבורים כי המגזר הפרטי הרבה יותר מצויד לפתור אתגרים גדולים מאשר המגזר הציבורי. אנו רואים אידאולוגיה כזו מגולמת במיזמים כמו OpenAI. חברה מוצלחת זו נוסדה על ההנחה שבעוד שאינטליגנציה מלאכותית חשובה מכדי להשאירה לתאגידים בלבד, המגזר הציבורי פשוט אינו מסוגל לעמוד בקצב.
הגישה קשורה לפילוסופיה פוליטית המחבבת את הרעיון של יזמים חלוצים כדמויות מופת שמקדמות ציוויליזציה באמצעות גאונות ונחישות אישיות.
במציאות, עם זאת, רוב הרכיבים הטכנולוגיים המודרניים – כמו סוללות למכוניות, טילים לחלל, האינטרנט, טלפונים חכמים ו-GPS – צמחו ממחקרים שמומנו בכספי ציבור. הם לא היו תוצר העבודה המושרית של אדוני היקום התאגידי.
ועבודתי מצביעה על ניתוק נוסף: שהמניע לרווח הנראה בעמק הסיליקון (ומעבר לו) לעיתים קרובות מעכב חדשנות במקום לקדם אותה.
לדוגמה, ניסיונות להרוויח מהחיסון לקורונה השפיעו לרעה על הנגישות הגלובלית לתרופה. או לשקול כיצד מסעות תיירות לחלל האחרונים נראים כמתמקדים ביצירת חוויות לאנשים עשירים ביותר על פני משימות פחות רווחיות אך בעלות ערך מדעי רב יותר.
באופן כללי יותר, הצמא לרווח אומר שהגבלות על קניין רוחני נוטות להגביל שיתוף פעולה בין (ואפילו בתוך) חברות. יש גם ראיות שדרישות בעלי מניות לטווח קצר מעוותות חדשנות אמיתית לטובת תגמול כספי.
לאפשר למנהלים הממוקדים ברווחים לקבוע את סדר היום הטכנולוגי יכול גם לגרור עלויות ציבוריות. יקר לטפל בפסולת מסלול נמוך סביב כדור הארץ הנגרמת על ידי תיירות חלל, או במשא ומתן רגולטורי מורכב המעורב בהגנה על זכויות אדם סביב בינה מלאכותית.
לכן יש מתח ברור בין דרישות רווח לבין קידמה טכנולוגית לטווח ארוך. וזה מסביר חלקית מדוע חידושים היסטוריים מרכזיים צמחו ממוסדות המגזר הציבורי שהם יחסית מבודדים מלחצים פיננסיים לטווח קצר. כוחות השוק לבדם לעתים רחוקות משיגים פריצות דרך משנות משחק כמו תוכניות חלל או יצירת האינטרנט.
שליטה תאגידית מופרזת יש השפעות מעמעמות נוספות. נראה שמדעני מחקר מקדישים זמן יקר לרדוף אחר מימון המושפע מאינטרסים עסקיים. הם גם מומרצים יותר ויותר ללכת למגזר הפרטי הרווחי.
כאן כישרונותיהם ויכולותיהם של אותם מדענים ומהנדסים עשויים להיות מכוונים לעזור למפרסמים להחזיק טוב יותר בתשומת לבנו. או הם עשויים להידרש למציאת דרכים שבהן חברות יוכלו להרוויח יותר מנתונים האישיים שלנו.
פרויקטים שיכולים לטפל בשינויי אקלים, בריאות הציבור או אי-שוויון גלובלי פחות סביר שיהיו במוקד.
גם נראה שמעבדות אוניברסיטה עוברות למודל של “מדע למען רווח” באמצעות שותפויות עם תעשייה.
גורל דיגיטלי אבל חדשנות מדעית אמיתית דורשת מוסדות ואנשים המונחים על ידי עקרונות שחורגים מתמריצים כספיים. ולמרבה המזל, יש מקומות התומכים בהם.
“מוסדות ידע פתוחים” וקואופרטיביים פלטפורמה ממוקדים בחדשנות לטובת הכלל ולא תהילה אישית. ממשלות יכולות לעשות הרבה יותר כדי לתמוך ולהשקיע בסוגים אלה של ארגונים.
אם הם יעשו זאת, העשורים הקרובים עשויים לראות פיתוח מערכות חדשנות בריאות יותר שחורגות מתאגידים ושליטתם של מנכ”לים. הם ייצרו סביבה של שיתוף פעולה ולא תחרות, לטובה חברתית אמיתית.
עדיין יהיה מקום לאקצנטריות ה”גאונית” של מאסק וצוקרברג ועמיתיהם מיליארדרי עמק הסיליקון. אבל להסתמך על התאגידים המנופחים שלהם כדי לעצב ולשלוט בחדשנות טכנולוגית הוא טעות.
כי גילוי וקידמה אמיתיים אינם יכולים להסתמך על המוחות והמניעים של כמה גברים מפורסמים. זה כרוך בהשקעה במוסדות שמעוגנים בדמוקרטיה וקיימות – לא רק כי זה אתי יותר, אלא כי בטווח הארוך, זה יהיה הרבה יותר אפקטיבי.
עוד בנושא באתר הידען:
תגובה אחת
ברור. צריך להוציא את הכוח מידי “הגבר האירופאי הלבן” (למרות שרוב יזמי הטכנולוגיה האלו הם שמאלנים מוטרפים ממילא) ולתת אותם לשוכני האוניברסיטאות האמריקאיות, המוטרפים משנאת הלבנים ומגזענות הפוכה (בתירוץ ש”זה לא גזענות”), מאנטישמיות, מיזאנדריה, שנאת המדע והדת (אלא אם כן זה איסלם – דת השלום והאהבה), שנאת ה”הטרו-נורמטיביות” (כפי שהם קוראים לזה) וכל מה שמריח מתרבות המערב.