תולדות המוח הגדול המהלך על שתיים

סקירת ספרו של ריצ'רד ליקי. תירגמה: תמר עמית, סדרת מדע, ספרי מופת, הד ארצי הוצאה לאור, 155 עמ', 70 שקלים

יואל רק

השם ליקי בלי ספק עדיין מהלך קסמים. הוא קשור בגילויים מדעיים מרשימים בתחום האבולוציה של האדם, גילויים אפופי רומנטיקה, הרפתקנות, עקשנות אין-קץ והתמדה רבה. ליקי הוא שמה של משפחת מיסיונרים אנגלית שהתיישבה במזרח אפריקה עוד בשלהי המאה הקודמת. התערותה של המשפחה בקניה היתה כה מלאה עד כי המפורסם בבניה – הפליאונטולוג לואיס ליקי, אביו של ריצ'רד – זכה לכינוי "האפריקאי הלבן". על רקע כל זאת קל לו, לספר הנושא את השם ליקי, להפוך כמעט אוטומטית לרב מכר, אף שהמחבר עצמו נטש כבר מזמן את התחום שבו עוסק הספר. אשתו מיב היא התורמת היום את התרומה העיקרית לתחום זה בגילוייה החשובים. ואכן, קשה להשתחרר מהרושם שההילה האופפת את שמה של המשפחה מנוצלת היטב. ספר זה, שנכתב כאילו לאחר יד, מתווסף לסדרת ספרים ברמה דומה שכתב.

אמת, כל נושא במדעים ניתן להציג ברמות שונות של פירוט. ואולם פשטות הספר, אני חושד, אינה נובעת מניסיון מכוון לעשותו נגיש ומובן לקהל הרחב. בדף הכריכה האחורית אנו מתבשרים סנסציונית כי המחבר גילה את סיבת היותנו בני אדם, סיבת היותנו אינטליגנטים, בעלי מוח מפותח, מעין בשורה, "מקורית ומפתיעה בפשטותה", שעד כה נעלמה, כביכול, מעינינו. הכל, כך נטען, נובע מהליכתנו על שתיים. ראשית, אין זה כלל רעיון חדשני. הוא עלה חדשות לבקרים, למעשה מאז ימי דרווין עצמו. אך מעבר לכך, הוא כלל אינו נכון. זאת ועוד: ההיפותזה הזאת, למרבה הפלא, כמעט שאינה נדונה בספר. המחבר אמנם דן בצורת התנועה הדו-רגלית ואף בסיבות האפשריות שהביאו לאימוצה, אך מכאן ועד לראות בה את המקור לייחודנו האמיתי, "מוחנו הגדול", אין כל הצדקה.
ענפי הומינידים אחדים, מאלו שלא התפתחו לאדם של היום אלא התקיימו במקביל, ירשו את תכונת ההליכה על שתיים מהאב הקדום – הזקוף – המשותף לכולם, בלי שהפכו להיות בני אדם מודרניים, שלא להזכיר את התרנגולת מיודעתנו, המהלכת גם היא על שתיים, ויצורים רבים אחרים שסיגלו בצורה עצמאית את אותה צורת ניידות. כולם התקיימו במשך מאות אלפי שנים ואף מיליוני שנים בלי שהדבר יגדיל את נפח מוחם לממדי מוחו של האדם המודרני, ללמדנו כי אין קשר הכרחי בין השניים. עד כמה שבויים אנו בקשר ההכרחי כביכול בין זקיפות קומה לבין פיתוח אינטליגנציה ניתן ללמוד מחזותם של החיזרים ה"אינטליגנטיים" בסרטי מדע בדיוניים, המתוארים כמעט תמיד כיצורים המהלכים זקוף, דומים לאדם המודרני.

מאליו ברור כי "…בלי המעבר להליכה על שתיים הם (אבותינו
הקדומים) לא היו יכולים להיעשות דומים לנו" (עמ' 24(. אך לראות
בזה תנאי? זה, אגב, בדיוק המכשול שהביא למעידתו הידועה של
דרווין, שראה לנגד עיניו משוב חיובי כמעט מובנה שהיה קיים
כביכול בין הליכה זקופה (שחרור הידיים ליצירת
כלים), עלייה בנפח המוח, התקדמות ביכולת לייצר כלים וחוזר
חלילה.

זמן רב אחרי דרווין התבררה טעותו. הסתבר שאף אבותינו הישירים,
שכבר הילכו זקוף, נפח מוחם היה קטן מכדי שיוכלו ליצור כלים.
מיליוני שנים חלפו בטרם הופיע ראשון ההומינידים שנפח מוחו היה
גדול דיו לאפשר יצירת כלים, ולו הפרימיטיוויים שבהם. ההתייחסות
היחידה לאותה הארה מובטחת מנוסחת כך: "…להליכה על שתיים היה
פוטנציאל אבולוציוני (…) גדול (…) בכך ששיחררה את הגפיים
העליונות כדי שיוכלו יום אחד לטפל בכלים".

בניסוח "כדי שיוכלו יום אחד" מכוון המחבר מן הסתם למושג המכונה
פרה-אדפטציה, מושג טעון המתאר הופעתה של תכונה מסוימת שרק
בעתיד יימצא לה שימוש. על כך כבר תהה הפילוסוף דניאל דנט,
ובצדק – האם יש בזה משהו מיוחד או לא צפוי? כלום אין זה נכון
ביחס לכל תכונה ותכונה? כל הסתגלות,
אחרי הכל, היא מודיפיקציה של מבנה שהיה קיים כבר בעבר. חישבו,
למשל, על הגף העליון, ההופך לכנף אצל העופות. לסיכום, זה עדיין
רק מקרה – לא תנאי – שהידיים החופשיות והמוח קשורים היום זה
בזה.

המוח יכול היה להתפתח אם אכן היצור היה נדרש לפתחו גם בלי
שהידיים יהיו חופשיות. אסכולת הסולם הנאיווית והפשוטה היא זו
המנחה את המחבר בארגון ספרו. על פי אסכולה זו, מיני האדם
מסודרים במהלך האבולוציה האחד מאחורי השני כשלביו של סולם ישר,
הנמתח מהעבר עד להווה. כנגדה עומדת אסכולה אחרת, זו הרואה את
התפתחות עולם החי כשיח רב ענפים. האבולוציה, על פי אסכולה זו,
באה לידי ביטוי לא במעבר של שלב אחר שלב, אלא בהתפצלות של ענף
מתוך ענף, באופן שמזכיר את צורתו של שיח. ענפיו השונים של השיח
עשויים, תיאורטית, להמשיך להתקיים במקביל, אפילו עד להווה, גם
אם האחד היה אביו של השני.

הממצאים בשטח תומכים ללא עוררין באסכולה השנייה, ומחבר הספר
נכשל – לדעתי – בכך שאינו מציג כך את הדברים. הומו האביליס,
"אביו-מולידו" של הומו ארקטוס, המשיך להתקיים במקביל ל"יוצא
חלציו", וזה האחרון המשיך להתקיים במקביל לצאצאיו הוא (הומו
סאפיינס), וכך הלאה. כל זאת בניגוד לרושם המתקבל מקריאת הספר.
מיניו של הסוג הומו, לגרסתו של ליקי, לא נכחדו. הם עברו – כל
אחד בתורו – טרנספורמציה, שינוי שבו מין אחד נעלם על ידי כך
שהפך לאחר.

מעניין כי מיני הומינידים אחרים, אלה הקרויים אוסתרלופיתקים,
שחיו במקביל לאבותינו, לא זוכים מצדו של ליקי ליחס דומה. אלה
כן מתפצלים לענפים מקבילים. היחס המיוחד שלו זוכה ענף
התפתחותנו הוא הד למסורת ידועה בחקר האדם, שעל פיה זוכה הענף
המוביל אלינו ליחס "אנושי" מזה שזוכות לו קבוצות אחרות, יחס של
יחיד ומיוחד, שאינו מכיר בקיום בו זמני של ריבוי מינים השייכים
לענף התפתחותו של האדם. ביטוי אחר ליחס המיוחד שלו זוכה ענף
התפתחותו של האדם הוא הארכת זמן קיומו של הומו (סאפיינס) לנבכי
זמן מופלגים. תפיסה זו מעניינת במיוחד, משום שהיא ביטוי
לקונצפציה אבולוציונית בריטית ותיקה שאבד עליה הכלח (הזיוף
המפורסם הידוע כגולגולת מפילטדאון הוא פרי באושים של אותה
הקונצפציה). אביו של ריצ'רד – לואיס – היה מבין הבולטים
שבתומכיה.

לא ברור עד היכן רוצה ליקי להאריך-להעמיק את ענף התפתחותו של
הומו, ולא ברור לגמרי הרציונל המדעי שמאחורי טענתו זו. נוסף על
דיון במה שקורה למיני האדם מבחינה אבולוציונית, שזור הטקסט
תיאורים עסיסיים שקשה להימנע מלגחך בעת קריאתם, גם אם מדובר
בספר פופולרי המיועד לקהל הרחב. אחד הצבעוניים שבהם הוא תיאור
חיי היום-יום של קבוצת הומינידים (הומו ארקטוס), תיאור המבוסס
לטענת המחבר על ממצאים ארכיאולוגיים עשירים: "לאחר מכן משכנעת
הילדה… את אחת הנשים להראות לה שוב כיצד להכין כלי-אבן.
בסבלנות רבה מטיחה האשה שתי אבני צור זו בזו במהלומה חדה
וזריזה. נתז מושלם עף באוויר. בנחישות רבה מנסה הילדה לחקותה
בלי הצלחה… הילדה מנסה שוב והפעם תנועתה שונה במקצת. רסיס חד
ניתז מהאבן ויללת ניצחון פורצת מפי הילדה. היא חוטפת את הנתז,
מראה אותו לאשה המחייכת ואחר כך רצה להראותו לחבריה…" ועוד
כהנה וכהנה.

תיאורים אלו ורבים אחרים המצויים בספר הם מהסוג המצדיק במידה
מרובה את ביקורתה של ההיסטוריונית מיסיה לנדאו, הטוענת כי אין
בשדה הביולוגיה עוד ענף מחקר שסיפורים "נראטיוויים" חסרי בסיס
עובדתי שולטים בו במידה כה רבה כמו באנתרופולוגיה הפיסית (חקר
התפתחותו של האדם).

כעת, לאחר מה שנראה כמילוי חובתי בביקורת, אפשר להתפנות לצדדיו
החיוביים יותר של הספר, ומהם יש לא מעט. באופן פרדוקסלי, ייהנו
קריאתו הן המקצוענים בתחום והן ההדיוטות. אנשי המקצוע, בעיקר
אלה שההיסטוריה של שדה המחקר הזה היא בראש מעייניהם, ימצאו
בספר עניין רב, בעיקר במה שמסתתר בין השורות. שכן זאת יש
לזכור: המחבר היה סמוך מאז ילדותו אל שולחן עבודתם של הוריו
הידועים. התחככותו עם כל אותם אנשי מקצוע חשובים שנמשכו תחילה
לתגליות של הוריו (ולאחר מכן לתגליותיו הוא, החשובות עוד יותר)
סיפקה לו הזדמנות יחידה במינה: גדולי החוקרים והמרצים בשטח
האבולוציה של האדם שימשו, פשוטו כמשמעו, כמוריו הפרטיים כשבילה
במחיצתם. פעילותם בשדה ועוד יותר מזה השיחות הממושכות אל תוך
הלילה בערבים הארוכים שחתמו דרך שגרה את אותם ימים – העניקו
לו, למרות היותו חסר השכלה אקדמית פורמלית, דיפלומה יחידה
במינה.

מציאות זו בדיוק גם עושה אותו עד ממקור ראשון למחלוקות מדעיות
ואישיות מגוונות, לתפיסות עולם ספציפיות ולדעות קדומות,
המשמשים כולם רקע רב חשיבות בהבנת האינטרפרטציות השונות של
המאובנים עצמם. אינפורמציה חשובה זו קשה לעמוד עליה בנסיבות
אחרות מאלה שתוארו למעלה. מנגד, כאמור, בשל מציאות זו מצליח
המחבר להביא בספרו סקירה מקיפה פורמלית פחות ושווה לכל נפש, אם
כי פשטנית עד זרא, של ספקטרום הדעות והמחשבות השונות השרירות
כיום. ואף על פי שליקי משים עצמו ללא הצדקה מיוחדת כפוסק
סמכותי לשבט או לחסד של דעה זו או אחרת, הסקירה רחבה, מייצגת
ובסך הכל גם הוגנת.

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~349713920~~~51&SiteName=hayadan

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן