דוד רפ
אלברכט דירר, אדם וחוה, 1504 (למטה, פרט מהציור)
במאה העשירית ערי אירופה והמזרח הרחוק היו מוצפות חתולים. במקורות כתובים מימי הביניים אוזכרו חתולים, לעתים כבדרך אגב ולעתים בתקנות שעסקו בהם במישרין: למשל מסמך שבו נקבע מחירו הממוצע של חתול בשוק (זהה למחירו של כלב), או תקנות הקובעות את הפיצויים שעל מי שהרג חתול לשלם לבעליו.
עד מהרה התפתחו סביב החתולים מיתוסים רבים, רובם שליליים, דמוניים. אותן תכונות שהפכו את החתול לחיה קדושה במצרים העתיקה, למשל העובדה שהוא נחשב לחיה נקבית, גרמו לכנסייה בימי הביניים לראות בו יצור שלילי, העלול להיות מקורב מאוד לשטן. כך למשל, במשפטי ראווה מטעם האינקוויזיציה חתול היה ראיה מצוינת לאשמתן של מכשפות מקרב הקהילה.
לאחר שנת 1000 התגברו מאוד הרדיפות של מכשפות וחתולים גם יחד. במקומות שונים השתרש המנהג כי בימי חג יש לערוך מצוד אחרי חתולי רחוב, התגלמות הרוע בעולם הזה, ולחסלם. המצאה מזוויעה במיוחד היתה כלוב שלתוכו הוכנסו כמה עשרות חתולים, כשזנבותיהם קשורים לפדאלים של אורגן. נגינה על העוגב משכה בקלידים, והדבר גרם לחתולים ליילל ולצווח בכאב.
העובדה שהחתול היה בעל חיים חדש יחסית באירופה גרמה לתושבי היבשת לפרש בצורה מקורית חלק מהתנהגויותיו. כך למשל, תגובתם חסרת השקט של החתולים לשינויים בלחץ הברומטרי, למשל לפני סערת ברקים, הביאה להתפתחות אגדות במזרח אירופה, שהברקים נשלחים כדי להוציא רוחות רעות מגופם של חתולים. עם תחילתה של סופה מפחידה היו חתולים מושלכים אל מחוץ לבתים, שיכלאו בגופם את הברקים.
השנאה לחתולים והפחד מפניהם הושרשו עמוק באירופה, ולפחות עד למאה ה-16 לא היה מקובל להחזיקן כחיות מחמד. אט אט התעדן מעט היחס כלפיהם. ביצירה של אלברכט דירר מתחילת המאה ה-16, שבה מתואר גן העדן, שרועים לרגלי אדם וחוה חתול ועכבר – זה מול זה. המסר ברור: לפני הגירוש מגן עדן הסתדרו אפילו שני אויבים מיתולוגיים אלה ביניהם. אך עצם הופעת החתול ביצירת אמנות מרמזת אולי שלא היה עוד מוקצה מחמת מיאוס.
מאז השתנה מאוד היחס לחתולים בחברה המערבית ואוכלוסייתם גדלה פלאים. עם זאת, סקרים מראים שגם היום חתולים מרכזים אליהם שנאה יוצאת דופן. למרבה הזוועה, כקורבנות לצורכי טקסים בכיתות שוליים קיצוניות, אין להם מתחרים.
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~923995477~~~195&SiteName=hayadan
