סיקור מקיף

על רקע משבר האקלים האש בהרי ירושלים מצביעה על הסכנה שבנטיעות

בשריפה בהרי ירושלים שפרצה ב-15 באוגוסט ניספו אלפי בעלי חיים ונשרפו כ-14,000 דונם יער. האם ניתן היה לעשות משהו, במיוחד לנוכח החמרת משבר האקלים, בתכנון היערות בישראל?

השריפה בהרי ירושלים על רקע הקסטל. צילום: אהוד אמיר
השריפה בהרי ירושלים על רקע הקסטל. צילום: אהוד אמיר

ב-15 באוגוסט 2021 פרצה שרפת יער ליד היישוב בית מאיר שבהרי ירושלים, כ-20 ק"מ מערבית לירושלים. עם התפשטות השרפה פונו מבתיהם כאלפיים תושבים מיישובי האזור. מספר מבנים ביישובים רמת רזיאל וגבעת יערים עלו באש. שירותי הכבאות השיגו שליטה חלקית באש, אך למחרת בצהריים שבה והתעצמה השרפה, והתפשטה לכיוון ירושלים. בשלב מסוים אף נשקל פינוי בית החולים הדסה עין כרם, על אלפי המטופלים, המאושפזים ואנשי הצוותים הרפואיים שבו. רק כעבור יומיים הושגה שליטה באש. בשרפה נפגעו מספר אנשים משאיפת עשן, נספו אלפי בעלי חיים ונשרפו כ-14,000 דונם יער (כ-14 קמ"ר) – יותר מכפי שנשרפו באסון הכרמל ב-2010.

השרפה – חלק מגל עולמי

בתזמון סמלי פורסם החודש (אוגוסט 2021) חלק מדו"ח ההערכה השישי של הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (Intergovernmental Panel on Climate Change, IPCC). לדו"ח תרמו מדענים מ-66 מדינות. הוא נכתב על סמך יותר מ-14,000 מאמרים מדעיים, יש בו מעל 3,400 עמודים והוא אושר על ידי 195 מדינות. כפי שקבעו גם דו"חות קודמים של הפאנל – בין היתר דו"חות מהשנים 2007 ו-2011 – קובע גם הדו"ח הנוכחי (ע' 11) שקיימת סבירות גבוהה לקיומו של קשר בין ההתחממות הגלובלית לבין הגידול במספרם ובעוצמתם של אירועי מזג אוויר חריגים כגון סערות, גלי חום, בצורת – וככל הנראה גם שרפות (ע' 12).

לעצים תפקיד חשוב ביצירת אזורי אקלים קריר, במתן מחסה לציפורים ובביסוס גומחה אקולוגית שתאפשר הגדלת המגוון האקולוגי. עצים מקבעים קרקע וכך מונעים סחיפה. פעולה זו עשויה להיות משמעותית יותר ויותר ככל שתנודות האקלים מקצינות, המדבור מחריף וגשמי זעף מגבירים שטפונות וסחף קרקע. בסרטון שזכה ל-43 מיליון צפיות, "איך שינו הזאבים את הנהר", מתואר כיצד נטיעת עצים הביאה לקיבוע קרקע לחופי נהר ילוסטון. הקיבוע מנע סחף אדמה לנהר, וכך ערוץ הנהר העמיק. הדגים שבו לנהר, הציפורים שניזונו מהדגים שבו בעקבות הדגים, וכך גם הבונים שיוצרים סכרים בנהר. מערכת אקולוגית שלמה חזרה לחיים. התהליך אמנם לא החל בנטיעות אלא בהבאת זאבים שהבריחו את האיילים, מה שמנע ליחוך צמחיה ועודד צמיחת עצים, אבל צמיחת העצים היא שהניעה את תגובת השרשרת שהביאה לשימור ולהתחדשות האקולוגיים האלה.

לכאורה, ייעור עשוי לייצב את הקרקע ואת המערכת האקולוגית, וכך לתרום להפחתה במספרם ובעוצמתם של אירועי מזג אוויר חריגים. הבעיה היא שלא כל פעולת ייעור מתאימה לכל סביבה. מטבע הדברים, כל ייעור חשוף לשרפות עונתיות. אמנם לשרפות יש לעתים תפקיד חשוב בהתחדשות האקולוגית, אך לא לכל שרפה יש אותה השפעה.

שריפות כחלק ממחזור החיים של היער

שריפה היא חלק בלתי נפרד מקביעת דפוסי נדידה של בעלי חיים, ומהצמיחה וההשתנות של יערות עצי המחט בטייגה הסיבירית והקנדית, באזור הממוזג והסובארקטי. שרפה משחררת חום ועשן, ואלה מאותתים לזרעים של צמחים ועצים שונים, בהם מיני אורן מסוימים (Jack pine, lodgepole pine), להתחיל לנבוט. יש עצים שהחום מפצח את זרעיהם ומאפשר נביטתם. יש אף זרעי עצים שמצופים בשמן שמסייע לבעירה.

אחרי שרפה, עצים קנדיים כגון צַפצָפָה רַעֲדָנִית ולִבנֶה מתחדשים מהר, בין היתר על ידי נביטה מגזעי עצים שרופים. כך שב ומתחדש היער באמצעות שרפות, במחזורים של 150-100 שנה. יש סוגי עצים שחייבים שרפות כדי לצמוח. אם לא פורצת שרפה תוך מאה שנה, העצים מתים וניצני צאצאיהם לא מתפתחים מכיוון שהם זקוקים לשרפה שתנקה להם שטח ותחשוף את השטח לאור שמש.

ישנם עצים שיכולים לעמוד בפני אש יותר מעצים אחרים (פירופיטים, Pyrophyte), בין היתר בזכות קליפה עבה, גזעים ועלים עם תכולת לחות גבוהה, וכן חלקים תת קרקעיים. אבל אלה בעיקר מיני עצים שאינם קיימים בישראל, כגון מיני אורן (אורן ארוך-עלה, Longleaf pine) וסקוויה שצומחים בארצות הברית, אלון השעם הצומח בחופיו המערביים של הים התיכון או סוג של עץ התה האוסטרלי. אך היתרונות שבשרפות יער תכופות אינם קיימים בסוגי הצמחיה שבאקלים הים תיכוני, הארץ ישראלי.

האם העצים שנשתלים בישראל מתאימים לאקלים?

בשנות החמישים החל הקק"ל בייבוש אגמון החולה. הייבוש נועד לחסל את הביצות ולהוסיף שטח חקלאי. (המלריה הודברה עוד קודם לכן באמצעים רפואיים, חקלאיים וביולוגיים.) אך ייבוש החולה הביא להשמדת עולם אקולוגי שלם. מאגר מים מתוקים אבד, והצטמצמו בתי גידול ייחודיים. צמחים ובעלי חיים נדירים התמעטו ומינים נדירים נכחדו מהארץ, בהם עיטם לבן-זנב, נחשון אפריקאי (עוף מים דמוי קורמורן) ומיני דגים שהיו אנדמיים לארץ ישראל. ייבוש האגם גרר שרפות כבול וכן גרם לסחף של תרכובות חנקן לכנרת, שם גרמו תרכובות אלה לגידול מוגבר של אצות ולפגיעה בדגה. בשנות התשעים החלו הקק"ל ורשות הטבע והגנים להציף מחדש שטחים באזור אגמון החולה המקורי, בנסיון לתקן מעט מהנזקים שחולל הייבוש.

בדומה לאסון הסביבתי שיצר ייבוש החולה, תפיסה אקולוגית שגויה קיימת גם בתחום הנטיעות, אך לא בקנה מידה מקומי אלא ארצי, ולא משנות החמישים אלא מראשית ימי הציונות, מזה למעלה ממאה שנה. ב-1896 כתב הרצל: "עלינו לייסד אגודת עצים לאומית לנטיעת יערות בארץ. כל יהודי מנדב עץ אחד, או כמה עצים. עשרה מיליונים עצים". הרברט סמואל, שהגיע לארץ ישראל ב-1920 כנציב הבריטי העליון, כתב בדו"ח הראשון שלו: "פסגות הגבעות ומדרונותיהן יכלו להתאים להפליא לצמיחת עצים, אבל אין יערות. מַיילים על מיילים של שטחי חולות נודדים שאפשר היה לייצב, נותרים ללא מגע יד אדם, ומאיימים לפלוש לשטחים מעובדים סמוכים." (אלון טל, "הנטיעות הבריטיות – מנדט שלא התממש", מרחבים 7: 159.) אחד החוקים הראשונים של ממשלת המנדט בארץ ישראל נודע לימים בשם "פקודת היערות". כריתת עצים פסקה, הוקמו משתלות לעצי יער ומאות אלפי עצים ניטעו על ידי הממשלה ובאופן פרטי. בהמשך, ובעיקר לאחר הקמת המדינה, נטעה קק"ל יותר מ-240 מיליון עצים ברחבי המדינה. עצים אלה שינו את נוף הארץ באופן קיצוני. התוצאות לא תמיד היו חיוביות.

נזקי הייעור בארץ ישראל

להוציא כיסים בודדים בגליל, בכרמל ובהרי השומרון, הנוף הטבעי של ארץ ישראל אינו מיוער. את הנופים כפי שהיו לפני פעילותה של הקק"ל אפשר לראות מעבר לגדר ההפרדה, סביב ירושלים ולאורך כביש שש: פני הארץ טרשיים, עירומים כמעט לחלוטין. פה ושם יש חורשות, אבל כמעט אין מחטניים ואין אקליפטוסים, אותם עצים שהובאו מאוסטרליה בסוף המאה ה-19 כדי לסייע בייבוש ביצות ומאז ניטעו בכל הארץ. הצמחיה היא בעיקר צמחיית חורש ים תיכוני, עשביה דלילה ושיחים, ופה ושם עצי ארץ ישראל – אלון, זית, אלה ארצישראלית, חרוב, שקדיה, רימון, תאנה ועוד – מפוזרים בדלילות.

כשהייעור עודף, הוא חונק צמחיה מקומית עתיקה, הורס בתי גידול טבעיים של חי וצומח, וכאשר פורצות שרפות, הוא מביא לתמותה מוגברת של חי וצומח. בשרפה בהרי ירושלים באוגוסט 2021 נספו אלפי בעלי חיים, בהם עופות דורסים, זוחלים, מכרסמים, חרקים ויונקים ממאות מינים שונים, בהם צבאים, שועלים, נמיות וגיריות. שרפות כגון זו גורמות לא רק להשמדת יערות נטועים אלא גם להשמדת צמחיה מקומית עתיקה שנלכדה בין העצים שזה מקרוב ניטעו, עצים שהפכו עבורם למלכודת אש. מלכודת זו גורמת גם להשמדת עולם עשיר של חי וצומח שהתקיים בשטחים אלה לפני הנטיעות. בניגוד לכך, באזורים דלים בנטיעות יש פחות שרפות, וכשהן פורצות – הן מפושטות פחות, ומיני חי וצומח מקומיים רבים ניצלים.

ולכן, לשם חידוש היערות השרופים, עדיף לא לשוב ולשתול יערות מחטניים צפופים שלא מתאימים לאקלימנו ההולך ומתחמם. עדיפים עצי אלון, קטלב, אלה, חרוב, זית, עצי פרי נוספים ועוד עצים אנדמיים, צמחיה שהתקיימה אלפי שנים בארץ ישראל לפני תחילתם של מבצעי הייעור ההמוניים. עדיפה נטיעה דלילה שתיצור סביבה דומה ככל האפשר לזו ששררה בארץ ישראל במשך אלפי שנים. מחקרים בגנים עירוניים בישראל הוכיחו שגם תכסית עצים דלילה מפחיתה טמפרטורה באופן משמעותי. (עודד פוצ'טר, "השפעת פארקים וגינות עירוניות על המיקרו-אקלים ועל נוחות האדם: הניסיון המצטבר באזורי אקלים שונים בישראל", שיקולי קיימות בעיצוב גנים בערים בישראל, הוצאת פרדס, 2014.)

בהתאם לממצאים אלה, מספר מועצות מקומיות ואזוריות באזור ירושלים והרי יהודה ביצעו בשנים האחרונות דילול יערות מבוקר על ידי כריתה חלקית. נוף היער אמנם הפך דליל יותר, אבל כך פחתה הסכנה לבתים הסמוכים ליערות. בניגוד לגישה זו, תוכנית מתאר ארצית ליער ולייעור, תמ"א 22, מתכננת ייעור מאות אלפי דונם של שטחים עם כיסוי טבעי דליל של עצים.

כשאנו סוללים כבישים ומקימים ערים בלב הטבע, לפחות איננו מתיימרים לטעון שזה לטובת הסביבה, אלא מודים שאנו פועלים מתוך אינטרס אנושי מובהק. נטיעת יערות, לעומת זאת, נתפסת כאקט סביבתני מובהק. האמת יותר מורכבת: נטיעות עלולות להגביר סכנת שרפות, השפעתן המזהמת והמחממת של השרפות מתגברת בשנים האחרונות עקב שינויי האקלים, ובישראל חסרים רבים מהיתרונות שיש לשרפות באזורי אקלים ממוזג וסובארקטי. כך יוצרת הנטיעה העודפת בישראל מעין כדור שלג, ולמעשה כדור אש, תגובת שרשרת שמעצימה את הנזקים שגורמים שינויי האקלים הגלובליים, נזקים שגם כך גוברים משנה לשנה. השרפה האחרונה בהרי ירושלים היא עוד ביטוי של נזקים אלה. אם שבים ושוקלים נטיעות כאמצעי לשיקום היערות השרופים, כדאי לתת את הדעת לא רק על הירוק הצפוי בעתיד, אלא גם על השחור הוודאי לאחר מכן.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

8 תגובות

  1. בואו לא נערבב מדע בפוליטיקה, אני מתאר לעצמי שזה קורה מספיק באוניברסיטאות. אלה היו הצתות.

  2. כדי לכתוב מאמר כזה צריך גם לדעת קצת הסטוריה וגם לדעת קצת אקטואליה.
    המאמר הזה חף משניהם.
    אז הסטוריה: לפני כמאה שנים הארץ היתה נטולת עצים כמעט לחלוטין עקב עודף רעיה בעיקר של עיזים.
    החורש הניטע הוא של עצים שצומחים במהירות יחסית שנדרש כדי לייער במהירות איזורים נרחבים.
    וגם קצת אקטואליה: השריפות לא נגרמו עקב 'התחממות כדור הארץ' או תיאורית קונספירציה כל שהיא, אלא הן הוצתו על ידי גורמים שהשמדת הסביבה לא זרה להם, בכל זאת, כך היתה נראתה הארץ לפני הפרחת השממה המאסיבית של היהודים.

  3. כבר הוכיחו שזאת הצתה
    חבל להוריד מהמקצועיות העיתונאית שלכם שעד כה היא מעולה והאתר מהנה מאוד
    לא צריך לקשור למשבר האקלים מה שלא שייך
    לצערינו בישראל יש גורם מרכזי לשריפות והוא הצתות

  4. עד זה מדבר וזה בא: השמועות על סיום השריפה בהרי ירושלים היו מוקדמות מידי

  5. אין דבר כזה "יעור יתר". הנוף הטבעי של ארץ ישראל, בחלקים ההרריים – ים תיכוניים (לא מדבר) הוא של יער (פארק אלונה, חורשת הארבעים, יער אודם)או חורש צפוף ובלתי עביר (הר חורשן).
    השרון, על לפני כ150 שנה, היה מכוסה ביער טבעי אדיר של אלוני תבור.
    שדות פתוחים והרי טרשים (כמו שרואים "מעבר לגדר ההפרדה" הם לא הנוף הטבעי של הארץ אלא מה שנותר לאחר חורבן נוף זה- התוצאה ישירה של פעילות האדם ב10,000 השנים האחרונות: בירוא היערות, רעיית יתר וחקלאות. חשיפת הקרקע גרמה לכך שהקרקע בהרים ובגבעות נסחפה עם הגשם והרוחות, וקיבלנו הרי טרשים חשופים מחד ומישורים עם אדמות עמוקות מאידך.
    את התאוששות הנוף הטבעי אפשר לראות באזורים כמו הר חורשן.
    יער הוא הצורה הטבעית של הצומח בכל מקום שיש מספיק מים, קרקע ושמש.
    האורן הקפריסאי ואורן ירושלים שבישראל אוגרים בגזעהםי טרפנטין כדי לייצר שרפות. השרפה היא הדרך של האורן למנוע התפתחות יער של רחבי לים (אלונים וכו). יער האורן נשרף אחת לכמה שנים, הורג את המתחרים, ולאחר השריפה האורנים הצירים נובטים בהמוניהם.
    במקום האורנים, יש לשתול יער מעורב של עצים מקומיים, לא לטפל בו יותר מידי (למעט רעייה מבוקרת של עזים) ובא לציון גואל

  6. שתי הערות :
    – חשוב כי כל מי שמתיחס לשריפות בארץ ימחק את המושג
    ״פריצת שריפה״ שכן שריפה בסביבתינו אינה ״פורצת ״
    אלא מוצתת ! אם בזדון או מתוך רשלנות מטומטמת,
    אין ספק כי מציתים בזדון חייבים להענש בחומרה
    אבל ראו כי גם רשלנים מטומטמים יענשו
    וכך אולי יתמתנו ההצתות…
    – בכל התיחסות לחורשים בארץ חשוב לזכור כי בעיקר בתקופה
    האוטומנית נכרתו עצים בכל רחבי הארץ וזו הסיבה העיקרית
    ל ״פני הארץ טרשיים, עירומים כמעט לחלוטי״.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן