לסוקרטס לא היתה בכלל דעה משל עצמו

למי יש לייחס את הרעיונות שמביע סוקרטס בדיאלוגים של אפלטון? לא לאפלטון וודאי שלא לסוקרטס, טוענת הפילוסופית קתרין אוסבורן

גלעד שרביט *

“מותו של סוקרטס”, ז'אק לואי דוד

סוקרטס נחשב לאבי הפילוסופיה המערבית, אבל למרות חשיבותו הרבה לתרבות ולמחשבה, ידועים לנו רק תאריכי לידתו ומותו (469-400 לפנה”ס), ושמות הוריו. הוא לא כתב דבר, ואין מידע היסטורי מבוסס עליו ועל פועלו. מה שיש הוא תיעוד לא מבוטל של השקפות שמיוחסות לו, שנכתב על ידי הוגים מרכזיים ביוון העתיקה, ובהם המחזאי אריסטופנס, ההיסטוריון קסנופון וכמובן הפילוסוף אפלטון.

אלא שדמותו של סוקרטס משתנה לחלוטין ממחבר למחבר. כך למשל, סוקרטס של קסנופון הוא דמות פשוטה וחסרת מעוף, ואילו אצל אפלטון סוקרטס הוא גיבור חד לשון ומהיר מחשבה המקריב את חייו על מזבח התבונה. למעשה, השאלה “מיהו סוקרטס” שנויה במחלוקת עד כדי כך שבתחילת המאה העשרים טענו כמה חוקרים כי מדובר בפיקציה ספרותית ולא בדמות היסטורית.

פילוסופים רבים טוענים שאפלטון, תלמידו החשוב של סוקרטס, הוא המייצג נאמנה בדיאלוגים שלו את השקפותיו של מורו הגדול, בעיקר בשל יתרונו על פני מחזאי כמו אריסטופנס והיסטוריון כמו קסנופון בהבנת הצד התיאורטי של פילוסופיית סוקרטס. אחרים טוענים כי סוקרטס מבטא בדיאלוגים דווקא את רעיונותיו של אפלטון, כלומר שסוקרטס משמש שופר ופה להשקפות תלמידו.

אחת הבעיות העיקריות המטרידות את אלה שמחפשים בדיאלוגים של אפלטון תיאוריה פילוסופית קוהרנטית של סוקרטס, או לחלופין של אפלטון, היא העובדה שישנם כמה מקומות שבהם יש סתירה ברורה בעמדות שמציג סוקרטס בנוגע לנושא מסוים. כך לדוגמה, בדיאלוג “פרוטאגורס” טוען סוקרטס בעד הדוניזם כדרך חיים, ולעומת זאת ב”גורגיאס” הוא מתנגד לו. באותו אופן סוקרטס מכריז על מחויבותו לחוק האתונאי בדיאלוג “קריטון”, אך מסרב להכיר במרותו בדיאלוג “אפולוגיה”.

כיצד ניתן להסביר את הפער בין דעות סותרות על אותו נושא במקום שבו מתבקשות אחידות ובהירות מחשבתית? מיהו זה הסותר את עצמו, סוקרטס או שמא אפלטון?

דרך אחת להתגבר על הבעיה היא לחלק את כתבי אפלטון לשלוש תקופות עיקריות. בתקופה הראשונה אפלטון נאמן לרעיונות של סוקרטס ואינו מתחייב לשיטה פילוסופית עצמאית. בתקופה שנייה הוא אינו מחויב עוד לרעיונות של סוקרטס ומבקש להציג תיאוריה פילוסופית משל עצמו. בתקופה השלישית הנושאים שבהם הוא דן לא רלוונטיים למחשבתו של סוקרטס. לפי גישה זו, חלק מהסתירות המהותיות בדברי סוקרטס נובעות מכך שבתקופה הראשונה הדמות “סוקרטס” מבטאת את דעתה, ואילו בתקופה השנייה – את דעתו של אפלטון.

במחקר שפורסם באחרונה בכתב העת “Philosophical Investigations” מציעה הפילוסופית קתרין אוסבורן מאוניברסיטת UEA נוריץ' דרך חדשה להבין את מקומו של סוקרטס בכתבי אפלטון. ראשית, אוסבורן מערערת על התפישה שלפיה יש לקרוא את כתבי אפלטון כמקשה אחת ולבסס באמצעותם את המסגרת הפילוסופית השיטתית שלו (או לחלופין של סוקרטס). במקום זאת היא טוענת שיש להבין את הדיאלוגים כיצירות פילוסופיות עצמאיות. עוצמתה וחשיבותה של מחשבת אפלטון, היא גורסת, מצויות ברעיונות המוצגים בכל דיאלוג בנפרד, ולא באסופת הדיאלוגים יחד.

אוסבורן מבססת את טענתה על העובדה שבסביבות שנת 390 לפנה”ס יוסד ביוון ז'אנר ספרותי חדש, הדיאלוג הסוקרטי. לפי חוקי הז'אנר, שבו נכתבו חיבוריו המוקדמים של אפלטון, לכותב הדיאלוג היו שתי מטרות: להציג בצורה אותנטית ושופעת חיים את דמותו של סוקרטס, ולעסוק בצורה מקורית בחלק מהנושאים שהטרידו אותו, תוך שהוא מתעלם מהשאלה אם סוקרטס באמת החזיק בדעה שאותה הוא מביע בדיאלוג.

כלומר, כל עוד הכותבים, ובהם אפלטון, הציגו את סוקרטס האיש באופן אמנותי, הם יכלו להציע לקורא אסופה מגוונת ומשתנה של דעות שבהן סוקרטס הפילוסוף יכול היה להחזיק. גם אם הכותבים השתדלו להציג בדיאלוג הסוקרטי מספר מועט של עקרונות פילוסופיים שאותם ביטא סוקרטס – למשל, טענתו הידועה כי חיפוש אחר האמת חשוב לחיים הטובים – הרי שכל שאר הרעיונות שהובעו בדיאלוגים על ידו השתנו תדיר.

אוסבורן טוענת שכאשר אפלטון כתב דיאלוג בהשתתפות סוקרטס, הוא התעניין ראשית כל ברקע הסיפורי של הדיאלוג – הסיטואציה שבה הוא מתנהל והדמויות שעמן נפגש סוקרטס. בשלב הבא של כתיבת הדיאלוג ביקש אפלטון להבין היטב דווקא את הרעיונות שהציג בן השיח של סוקרטס, שבמקרים רבים היה אישיות מפורסמת, ולנסח באופן הוגן ומדויק את עמדתו. לסוקרטס, טוענת אוסבורן, היה תפקיד נגטיווי: למוטט את המסגרת המושגית של בן שיחו. הוא שימש אמצעי סיפורי – מעין פרקליט של השטן.

מכיוון שעיקר העיסוק הספרותי והפילוסופי בדיון ממוקד בדעותיהם של בני שיחו של סוקרטס, אין שום סיבה לחפש קשר בין רעיונותיו של אפלטון לבין הרעיונות המובעים על ידי סוקרטס. אלה משתנים מדיאלוג לדיאלוג, מפני שהדעות שבני שיחו של סוקרטס משתנות. לדוגמה, אם פרוטאגורס טוען נגד ההדוניזם, סוקרטס יטען בזכות דרך החיים הזאת; ואם קליקלס (בדיאלוג “גורגיאס”) יתמוך בהדוניזם, סוקרטס יתנגד לו. סוקרטס לא מביע שום רעיון עצמאי, ואין שום קשר בין דיאלוג אחד למשנהו. שאיפתו של אפלטון היא ליצור מסגרת ספרותית אמינה העומדת בדרישות האסתטיות של הדיאלוג הסוקרטי, שבאמצעותה הוא יכול לבדוק ולבקר מסורות פילוסופיות מקובלות.

לפי אוסבורן, הדיאלוג הסוקרטי לא יכול לסייע לנו להבין מיהו סוקרטס “האמיתי” או לחלופין מיהו אפלטון “האמיתי” – הפילוסופיה השיטתית של אפלטון באה לביטוי בכתבים המאוחרים שלו. במקום זאת מוצע לקורא ליהנות מסוגה ספרותית-פילוסופית מרשימה, ולהעריך כל דיאלוג בפני עצמו. מי היה סוקרטס ומה הוא חשב באמת – את זה לא נדע כנראה לעולם.

הכותב הוא דוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~386515454~~~158&SiteName=hayadan