איך ייראו בני האדם במלאת מיליון שנה להופעתו של המין הומו סאפיינס?
אנדרס סנדברג, דוקטור לנוירולוגיה חישובית וחוקר במכון לעתיד האנושות, פרסם לאחרונה תחזית אודות הדרך בה ייראו בני-האדם בעוד שבע-מאות אלף שנים[1]. למה דווקא אז? פשוט: אם הומו ספיינס קיימים כבר 300,000 שנים בערך, הרי שבתאריך המיועד נחגוג את יום הולדתנו המיליון.
ואיך ייראו אז בני-האדם?
מאד, מאד שונים.
נחלק את תחזיותיו של סנדברג לכמה נקודות מרכזיות: על הפיצול הגדול והקרב בין מיני האנושות, על העברת הבינה והתודעה למחשבים, על האנרגיה החופשית מהשמש וגם על שיקום הטבע. בסוף תחליטו אתם אם זה טוב או רע.
בספרו “מכונת הזמן”, תיאר הסופר ה.ג. ולס כיצד מגיע נוסע בזמן לשנת 802,701 אחרי הספירה, ומגלה שהמין האנושי התפצל לשני תת-מינים: האלוי הקטנים וחסרי-הסקרנות, והמורלוקים הפראיים דמויי-הקוף. שני המינים חיים בנפרד – האלוי מתקיימים מעל הקרקע, בעוד שהמורלוקים מתגוררים במערות במעמקי האדמה. הם נפגשים רק בנסיבות מצערות בהן המורלוקים מגיחים מעל לפני האדמה כדי לזון את נפשם בבשר אלוי[2].
ולס היה מאנשי המדע הראשונים שהפנימו היטב את תיאוריית האבולוציה המודרנית, והבינו שכוחות הברירה הטבעית יכולים לפעול גם על המין האנושי. מאז ולס אפשר למצוא שפע של ספרות אודות האפשרות שבני-האדם יעברו אבולוציה ויתפצלו למספר מינים שונים. אלא שסנדברג אינו מאמין שאבולוציה כזו תתרחש בשל הברירה הטבעית, אלא באופן מכוון. מכוון, כמובן, על-ידי בני-האדם עצמם.
“ישנם רבים בינינו שרוצים לשפר את המצב האנושי – להאט ולהכחיד את ההזדקנות, לשפר את האינטיליגנציה ומצב-הרוח, ולשנות גופים – ” הוא כותב, ומודה בכך ששינויים אלו יכולים, “פוטנציאלית להוביל למינים חדשים.”
בטווח הארוך, סנדברג מאמין שרוב האנשים “המשודרגים” ייצברו שיפור-אחר-שיפור, דור-אחר-דור. התהליך עשוי לקחת דורות רבים, אבל בסופו הם יהפכו למין אחר. למעשה, הם יוכלו להפוך למינים “פוסט-אנושיים” רבים.
אני מתחבר מאד לרעיונותיו של סנדברג, ובעיקר למוטיב המרכזי שבהם לפיו “הברירה הטבעית” כבר לא רלוונטית עבור בני-האדם. הברירה הטבעית מתארת מצב בו כוחות הטבע הם הקובעים מי יחיה ומי ימות. מי שמתאים יותר לסביבה – יצליח לשרוד ולהעמיד יותר צאצאים, שיעבירו את הגנים שלו ואת תכונותיו לדור הבא. מי שמתאים פחות – ייכחד, ביחד עם הגנים שלו ויכולותיו ‘הנחותות’. בעולם בו המדע מספק לנו יכולות מתקדמות של הנדסה גנטית, אנו יכולים לקבוע בעצמנו מה יהיו תכונותיהם של בני-האדם שיבואו אחרינו. איננו צריכים להסתמך על הדרך הנוראית המקורית של ניסוי וטעייה – דרך שפסולה מוסרית, מכיוון שהיא עולה בחייהם של רבים כדי להשיג שיפור מזערי מדי דור. אנו יכולים להנחות את האבולוציה בכוחות עצמנו ומתוך מחשבה ותכנון מראש.
האם משמעות הדבר היא שהומו ספיינס ייעלם לגמרי מן הקיום? לא בהכרח. סנדברג סבור שכפי שאפשר למצוא כיום אנשים כמו בני ההאמיש, שחיים בסביבה עם טכנולוגיה בסיסית בלבד, כך יהיו גם בעתיד בני-אדם שיבחרו להתנזר מהטכנולוגיה. יותר לנקודה, הם יחליטו שלא לשפר את גופיהם ואת הקוד הגנטי שלהם, ויידבקו בצורתם המקורית. הם ייקראו לעצמם, כמובן, “בני-האדם האמיתיים”, ויחיו בשמורות שיוקמו ויטופחו במיוחד עבורם.
ומסביבם? מסביבם יתקיים כל המגוון הפוסט-אנושי העצום שתאפשר הטכנולוגיה. סנדברג אמנם אינו מתאר במדויק כיצד ייראו הפוסט-אנשים שיגדשו את העולם, אבל אפשר להבין שצורותיהם ותכונותיהם יהיו אינסופיות. מיותר כמעט לציין שאף אחד לא יודע איזה צורות הם ילבשו, אבל סופרי מדע בדיוני רבים כבר הציעו אלף-ואחד רעיונות. הם יהיו גבוהים, שריריים וחטובים, בריאים ויפים ומושלמים בכל דרך חיצונית. או שהם יהיו בעלי ראשים גדולים במיוחד, כדי להכיל את מוחותיהם המשופרים. ואולי הם בכלל יחיו בגוף של לווייתן, כפי שמתואר באחד מספריו של איאן מ. בנקס. אין סוף לאפשרויות, אבל המשמעות זהה: המין האנושי כבר לא יתקיים על טהרת ההומו ספיינס בלבד. בני-אדם יוכלו להגיע בכל צורה, מגדר ודרך חשיבה.
מפחיד אתכם? ובכן, תמיד תוכלו להישאר בשמורות עם “בני האדם האמיתיים”. אבל בהחלט ייתכן שכדאי לכם גם לפתוח קצת את האופקים. בסופו של דבר, האם מה שחשוב לנו הוא צורת הגוף הטיפוסית של שתי רגליים, שתי ידיים, ראש ואיברי מין? או שאולי מה שחשוב באמת הוא היחסים שלנו עם אהובי לבנו, החופש להתנסות, לבטא את עצמנו בדרך שמתאימה לנו ביותר, ולנסות להגשים את חלומותינו ומאוויינו? אני מניח שהתשובה ברורה: לגוף יש חשיבות, בוודאי, אבל אדם נשאר אדם גם אם איבד את ידיו ורגליו בתאונה. בני-האדם ה- “פוסט-אנושיים” אולי ישנו את צורתם החיצונית – ואולי אפילו גם את דרכי החשיבה שלהם – אבל הם עדיין יהיו מסוגלים בוודאי לחוות אושר. זה לא נשמע כמו עתיד כל-כך נורא.
אבל הם לא יהיו היצורים החושבים היחידים על פני הפלנטה.
סנדברג מאמין שעד ליום הולדתנו המיליון – וכנראה שהרבה-הרבה-הרבה לפני כן – נצליח כבר ליצור בינות מלאכותיות כלליות. כלומר, כאלו שיכולות ללמוד מטלות חדשות ממש כמו בני-אדם, ואפילו טוב יותר. לא רק זאת, אלא שנוכל גם להפיח בהן תודעה ומודעות עצמית. אלו יהיו ישויות בעלות זכויות שוות לכל אדם, כראוי. למעשה, חלקן יהיו בני-אדם כבר מהרגע הראשון, מכיוון שהן יתבססו על מוחות אנושיים שנסרקו ושוחזרו במחשב כסימולציה.
למה שנרצה לייצר בני-אדם ממוחשבים? סיבה חשובה אחת היא שהם דורשים הרבה-פחות משאבים משימור גוף אנושי. בסופו של דבר, מה שחשוב לנו באמת הוא המוח. אם אנחנו יכולים לקיים רק את המוח – ובמיוחד אם הוא ממוחשב ממילא – הרי שאפשר להזרים אליו מידע עצבי ולספק לאדם שבסימולציה כל חוויה שירצה. ונוכל לעשות זאת בעלויות אפסיות, מכיוון שאת האנרגיה להרצת הסימולציה נפיק ממקורות מתחדשים כמו אור השמש.
בראי התחזית הזו לגבי יכולות הטכנולוגיה, אין פלא שסנדברג מאמין שבמדבריות הסהרה של העתיד נמצא טריליוני מוחות מלאכותיים, שמקבלים את האנרגיה להרצתם מהשמש. חלק ממרכזי העיבוד שישמשו להרצת המוחות המלאכותיים, יחוגו מסביב לשמש עצמה. למעשה, הם יקיפו אותה לגמרי וייצרו את מה שמכונה – “ספירת דייסון”: כדור עצום מסביב לשמש, שקולט את כל האנרגיה שהיא מפיקה ומנצל אותה לטובת האנושות. ובלשונו של סנדברג –
“… כל וואט של אנרגיה מניע מחשבה, תודעה, מורכבות ודברים מוזרים אחרים שאין לנו מילים עבורם עדיין.”
רבים עשויים לחשוב שמדובר בעתיד קטסטרופלי, אבל עבורי, זהו עתיד של ניצחון: ניצחון המחשבה והתודעה, על האנתרופיה והכאוס של היקום. אם הבינות המלאכותיות ייהנו ממודעות עצמית, הרי שהן יהיו למעשה צאצאי האנושות. אולי יהיה לנו קשה להבין איך הן חושבות, אבל זה בסדר: אני משוכנע שגם אתקשה להבין את דרך החשיבה של נכדיי או ניניי. כזה הוא הקיום האנושי מדור לדור.
אם הגעתם עד לכאן ואתם מזועזעים קשות, אולי התחזית האחרונה של סנדברג תעודד אתכם: ביום ההולדת המיליון, תשחזר האנושות את המראה הטבעי של פני השטח של כדור-הארץ. רוב שטח כדור-הארץ יהפוך לאזורי יער, ערבות, ביצות, הרים מושלגים וכל יתר מראות הטבע שאנו רגילים לראות בנשיונל גיאוגרפיק. הסיבה לכך תהיה שפשוט לא נצטרך את אותו מספר עצום של ערים ואזורי חקלאות כבעבר. בני-האדם “המקוריים” שימשיכו לחיות כבימי קדם, יעשו זאת בשמורות מצומצמות. האחרים יתקיימו ברובם בתוך המחשבים. אז למה לא באמת לשחזר את צורתו המקורית של כוכב-הלכת?
כל הטור הזה נכתב בעקבות שאלה שהופנתה אליי מצד ערוץ חדשות מסוים, שביקש לדעת האם סנדברג צודק. התשובה, כמובן, היא שאין לנו שמץ של מושג. אפילו האדם החכם ביותר כיום אינו יכול לחזות את העתיד של עוד חמש שנים במדויק. איך אפשר בכלל להתיימר לדעת מה יקרה בעוד 700,000 שנים?
סנדברג מודה בעצמו שזה בלתי-אפשרי. כפי שהוא כותב –
“עבודתי היא לחקור את האפשרויות, ואני חושב שהמקרה הסביר ביותר הוא…”
כלומר, הוא מעלה ניחושים שמסתמכים על הדרך בה הוא רואה ומבין את העולם כיום. אם הניחושים האלו יתממשו במלואם, אהיה מופתע מאד – ואני מניח שגם סנדברג ירגיש דומה. הניחושים שלו נועדו בעיקר לפתוח את השיח לגבי העתיד, ולעזור לנו לחשוב כבר היום על סוגיות שיהפכו להיות קריטיות בעוד מספר שנים. האם לבינות מלאכותיות צריכות להיות זכויות משלהן? האם צריך להרשות לאנשים לשדרג את גופם – ואם כן, האם צריך לסייע אקטיבית לאלו שרוצים לשמר את “האנושיות הצורנית” שלהם בזמן שכולם מסביבם רודפים אחר הקדמה והיעילות? האם ראוי שנגדל את הדורות הבאים כסימולציות במחשב? ואם כן, מאיפה נשיג את האנרגיה הנחוצה לקיומם?
אפשר למשוך כתפיים ולומר שאת התשובות לכל אלו נמצא בעתיד, אבל לשם כך בדיוק מתעקש סנדברג להעלות את הסוגיות הללו כבר היום. העתיד אינו מגיע סתם-כך. הוא מבוסס תמיד על המחשבות, הרעיונות והטכנולוגיות שאנו מפתחים בהווה. אם אתם לא אוהבים את העתיד שסנדברג מתאר – זה הזמן שלכם לפעול כדי למנוע ממנו להתממש. ואם אתם חושבים כמוני שמדובר בעתיד טוב – גם אם מוזר ומפחיד – אז גם אתם צריכים להיות מעורבים בדיונים ובפיתוחים בנושאים הללו כדי להשמיע את קולכם.
אני אוהב לומר שכעתידן, תפקידי הוא לזהות את האיומים וההזדמנויות, להביא אותם לתשומת לבם של מקבלי ההחלטות – ולתת להם להחליט מה לעשות עכשיו. בדרך כלל, “מקבלי ההחלטות” הם מנכ”לי חברות וראשי מדינות. אבל כשמדובר בתחזיות הנוגעות לעתיד האנושות כולה, כל אחד ואחת מאיתנו צריך להיכלל בקטגוריה המכובדת של “מקבלי החלטות”. זו הסיבה שכתבתי את הרשומה הזו עבורכם. כדי שתוכלו לחשוב על העתיד הזה ולקבל החלטה עבור עצמכם האם הוא טוב או רע – ואיזה חלקים ממנו תרצו שיתממשו.
ואם הגעתם לסוף הרשומה – כל הכבוד לכם. עכשיו תורכם לקבל את ההחלטה.
[1] https://theconversation.com/profiles/anders-sandberg-107819
