טמפרטורות שוברות שיאים אומרות שעלינו לשנות את האופן שבו אנו מדברים על מצב החירום האקלימי

התקשורת מתעלמת ממשבר האקלים. ההתחממות הגלובלית היא מצב החירום הגדול ביותר שכדור הארץ התמודד איתו אי פעם, אבל אי אפשר היה לדעת זאת אם קוראים או מקשיבים לחדשות. זו נקודה שצריך לשנות בדחיפות

אנשים משתזפים במוסקבה. גל החום של יוני 2021. צילום: shutterstock
אנשים משתזפים במוסקבה. גל החום של יוני 2021. צילום: shutterstock

מאת קמר רזאבי, דוקטורנט בבית הספר לתקשורת, אוניברסיטת סיימון פרייזר

הנורמלי החדש – שבירת שיאים חסרי תקדים.

בימים האחרונים, כאשר מערב קנדה וארצות הברית נמצאות תחת גל חום חסר תקדים, כל מיני סופרלטיבים שימשו לתיאור טמפרטורות שלא נראו מעולם: בעיירה ליטון בקולומביה הבריטית נמדדו 49.5 מעלות צלזיוס ב-29 ביוני. שיא הטמפרטורה של כל הזמנים נשבר שלושה ימים ברציפות.

אנשים מזועזעים ומפוחדים מהמספרים האלה. אבל האם זה היה צריך לבוא בהפתעה? לא. מדענים מזהירים מפני הקשר בין אירועי חום ארוכים ואינטנסיביים לבין שינויי אקלים כבר למעלה מ-40 שנה. השפה של "נורמלים" ו"שיאים חדשים" הופכת במהירות לחסרת משמעות.

אבל הרעיון שהאנושות הייתה צריכה לדעת, או הייתה צריכה לעשות משהו בקשר למשבר מוקדם יותר — שאנחנו צריכים להתבייש בחוסר המעש שלנו — אינו מועיל להתמודדות עם משבר האקלים.

אז מהי גישה טובה ומועילה יותר לתקשורת עם שינויי האקלים?

הדבר הראשון שצריך לעשות הוא להשקיע יותר זמן בדיבורים על שינויי אקלים. יש מעט מדי דיון סביב נושא זה במרחב הציבורי. ההתחממות הגלובלית היא מצב החירום הגדול ביותר שכדור הארץ התמודד איתו אי פעם, אבל אי אפשר היה לדעת זאת אם קוראים או מקשיבים לחדשות.

בשנה שעברה, סיפורים על שינוי האקלים היוו רק 0.4%  מכלל הסיקור החדשותי בארה"ב. ב־2019 הוא עמד על 0.7%. אפילו בעיצומו של גל חום חסר תקדים המשתרע מקליפורניה ליוקון, ההתייחסויות לשינויי האקלים מעטות  ולא מוגשות כראוי.

מודל גירעון מידע

באופן אירוני, אחת הנקודות העיוורות הגדולות ביותר קשורה לאופן שבו מידע על נושא זה משותף עם הציבור.

הגישה המקובלת מסתמכת על מה שמכונה "מודל גירעון המידע". מודל הגירעון מתבסס על ההנחה שאנשים ינקטו פעולה בנושא שינוי האקלים אם יש להם מידע נוסף על זה.

גישה מבוססת מידע זו עיצבה כל מיני סוגי תקשורת, החל ממודעות לביטחון הציבור על הקשר בין שתייה ונהיגה ועד דיווח חדשותי על אקלים ונושאים חשובים אחרים.

למרבה הצער, הקשר בין מה שאנשים יודעים ואיך הם מתנהגים הוא לא תמיד ליניארי. הזנת עובדות נוספות למישהו בעל מוטיבציה פוליטית גבוהה להכחשת שינויי האקלים לא תשכנע אותם להקדיש יותר תשומת לב לבעיה.

שינוי האקלים הוא סיפור מסובך להנגשה. הוא יכול להרגיש גדול מדי, מפחיד מדי וקשה מדי לתיקון עבור אדם בודד. מידע, על אף שהוא חשוב, לא תמיד מספיק.

כדי שתהיה מעורבות בנושא זה, ובהרחבה, פעולה פוליטית, משבר האקלים חייב להרגיש אישי, קשור, מובן, והכי חשוב – פתיר.

תרשימים וגרפים — אפילו דובי קוטב — כמעט ואינם משיגים מטרה זו. שמונים ושלושה אחוזים מהקנדים מסכימים שכדור הארץ מתחמם. אבל רק 47% חושבים ששינויי האקלים יפגעו בהם באופן אישי.

כדי שאנשים יתחברו לאקלים, אנחנו צריכים לנהל יותר שיחות על איך אנשים פועלים כדי לפתור את זה ואיך פתרונות אלה משפרים את איכות חייהם במקום מגוריהם. השיחות האלה הופכות נושא מופשט, בלתי מוחשי ומפחיד לתחום היומיום — וגורם לו להרגיש פתיר.

"איך מדברים עם מישהו שלא מאמין בשינויי האקלים? לא על ידי דיון מחדש באותם נתונים ועובדות שאנחנו דנים בהם כבר שנים", אומרת מדענית האקלים קתרין הייהו.

כתבים סביבתיים הצביעו זה מכבר על שימוש מופרז בהודעות מעוררות פחד סביב שינויי האקלים כאחת הבעיות העיקריות בעיסוק הציבור בנושא זה.

האתגר הוא להתאים הודעות מעוררות פחד עם מידע שכולל פתרונות מעשיים, כלומר מה אנשים באמת יכולים לעשות כדי למתן את הפחד. השילוב של פחד ופתרונות מעשיים מוביל למה שמכונה ניהול סיכונים פעולות למיתון הסכנה, בניגוד ל"שליטה בפחד", פעולות לכיבוי הפחד.

במקרה של הקורונה, הפתרונות המעשיים היו ברורים: שטיפת ידיים, ריחוק חברתי, חבישת מסכות. בסוגית שינוי האקלים, מידע על פתרונות מעשיים הוא הרבה פחות ברור, וקשה יותר לפעול על פיו.

לעתים קרובות נטען כי הפולטים הגדולים, בעיקר יצרני דלקים מאובנים, הם אלה שעליהם מוטלת האשמה הרבה ביותר, ולכן הן האחראיות לניקוי הבלגן. הגרדיאן  מציין  כי 100 חברות אחראיות ל־71% מהפליטות.

אם כן, ברור שהעולם צריך להפסיק לשרוף דלקי מאובנים — נפט, גז ופחם. אבל כדי להגיע לשם, אנשים יכולים גם להגדיר דוגמאות של איך התנהגות פרו-סביבתית נראית.

זה יכול להיות משהו פשוט כמו פרסום תמונות במדיה החברתית מפעילויות ניקוי קהילתיות, טיולים בטבע או פוסטים על כל סוג של התנהגות פרו-סביבתית, כגון שינויי צריכה. צורת תקשורת זו – בניגוד לדימויים המקדמים אורח חיים עתיר פחמן – מנרמלת את הדחיפות, החשיבות והאפשרות להגן על כדור הארץ.

חלק מאנשי התקשורת הנגישים ביותר ביותר הם מטאורולוגים של חדשות טלוויזיה, שלעתים קרובות יש להם חסידים נאמנים. יותר מהם דנים בדרכים שבהן מטפלים במשבר האקלים במקום מגוריהם של אנשים.

לראות זה להאמין

רוב התקשורת סביב הסיכונים בהתחממות הגלובלית, מתבססת על הסטנדרט של צווי מניעה מוסריים – כל אחד צריך או חייב לפעול כדי לעשות משהו. לדוגמה, שלט בפארק עשוי לומר למבקרים לא להאכיל את הברווזים כי אוכל אנושי מזיק להם. ובכל זאת, המבקרים ממשיכים להאכיל את הברווזים.

במקום זאת, מתקשרי מדע צריכים להסתמך על "נורמות חברתיות תיאוריות", תיאורים של התנהגות שאחרים, כמוהם, כבר עושים ומרוויחים מהם.

בבריטניה, קמפיין ב-2015 דחק באנשים "לקחת את הפסולת שלכם הביתה, אנשים אחרים עושים זאת". היה סביר יותר להפחית השלכת פסולת בלתי חוקית מאשר שלטים שאמרו "אנא שמור על הפארק שלך נקי והימנע מהשלכת פסולת."

פתרונות, בעיקר בצורה של סיפורים על אנשים וקהילות שנוקטים פעולה כדי לפתור את משבר האקלים, הן בין הדרכים היעילות ביותר לתווך לציבור את מצב החירום.

סדרת "האומות הראשונות קדימה" של האתר הקנדי nationalobserver היא דוגמה מצוינת לסוג זה של דיווח. סיפור אחר סיפור מפרט האתר כיצד קהילות הילידים בקולומביה הבריטית מובילות את הדרך במעבר לעתיד של אנרגיה מתחדשת.

כלי תקשורת מיינסטרים של חדשות, כמו זה שאני עובד עבורו, גלובל ניוז, מקצים יותר משאבים וחשיבה מחדש על דיווח על משבר האקלים. סיפור שפורסם לאחרונה דיווח על מעבר אנרגיה מסיבי שכבר היה בעיצומו באלברטה (בירת הנפט של קנדה א.ב.).

סיפורים כאלה על שינוי שעובד מעבירים מסר שפעולה למיתון משבר האקלים על ידי אנשים רגילים היא בת ביצוע, נורמלית, מעצימה ורצויה. הם ממריצה ומגייסים את הציבור המוכן לפעולה, על ידי מתן דוגמאות ויזואליות של מי שמוביל את הדרך.

הם גם מעבירים את השיחה מעבר לדגש המקובל על ספקנים ומכחישים, ומנרמלים ערכים והתנהגויות פרו-סביבתיים עבור המספר ההולך וגדל של אנשים שכבר מודאגים ממצב החירום האקלימי.

סיפורים על פתרונות אקלים רחוקים מלהפעיל את נרטיב הפחד, ופותחים את האפשרויות לפתרונות מעשיים והמסוגלות של אנשים לנוכח הסכנה הממשמשת ובאה. במילים אחרות, הם מעסיקים את הציבור בשינויי האקלים על ידי עשיית מה שכל תקשורת טובה עושה: לפגוש אנשים במקום שבו הם נמצאים, באמצעות סיפור מגוייס.

העיקר – לדאוג למעורבות של קהלים, לא לגרשם, כמו שעושים רוב דיווחי האקלים.

למאמר באתר The Conversation

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן