חמישה דברים שצריך לדעת על הסכם האקלים של גלזגו

ההסכם שנחתם בגלזגו היה חלש. ועדיין חברות ומדינות יכולות לרמות בשוק הפחמן. עם זאת, יש סיכוי למקצה שיפורים בשנה הבאה במצרים, וכן נדרש לחץ של הציבור למניעת השקעות מחברות האנרגיה המאובנת

מאת: סיימון לואיס, פרופסור למדעי השינוי הגלובלי באוניברסיטת לידס ו-UCL ומארק מסלין, פרופסור למדעי מערכות כדור הארץ, UCL

שיחות האקלים COP26 של האו”ם בגלזגו הסתיימו בחתימה על הסכם האקלים של גלזגו באישור על כל 197 המדינות.

אם הסכם פריז 2015 סיפק את המסגרת למדינות להתמודד עם שינויי האקלים, אז גלזגו, שש שנים לאחר מכן, הייתה המבחן הגדול הראשון של המאמץ חסר התקדים של דיפלומטיה עולמית. מה למדנו משבועיים של הצהרות מנהיגים, מחאות מסיביות ועסקאות  במסדרונות על פחם, עצירת מימון דלק מאובנים וכריתת יערות, בתוספת הסכם האקלים הסופי של גלזגו שנחתם ?

מהפחתת השימוש בפחם ועד לפרצות בשוק הפחמן, הנה מה שצריך לדעת:

1. התקדמות בצמצום הפליטות, אבל לא מספיק

הסכם האקלים של גלזגו הוא  סיכומה של התקדמות מצטברת ולא רגע פריצת הדרך הדרוש כדי לרסן את ההשפעות הקשות ביותר של שינויי האקלים. ממשלת בריטניה כמארחת ולפיכך נשיאת COP26 רצתה ” לשמור על עצירת ההתחממות ב-1.5 מעלות צלזיוס בחיים”. כידוע זו היתה המטרה החזקה יותר של הסכם פריז. אבל במקרה הטוב נוכל לומר שהמטרה של הגבלת ההתחממות הגלובלית ל-1.5 מעלות צלזיוס נמצאת במחלקת טיפול נמרץ במצב קריטי.

הסכם פריז אומר שטמפרטורות צריכות להיות מוגבלות “הרבה מתחת” 2 מעלות צלזיוס מעל הרמות טרום תעשייתיים, ומדינות צריכות “להמשיך במאמצים” כדי להגביל אותם ל-1.5 מעלות צלזיוס. לפני COP26, העולם היה בדרך להתחממות של 2.7 מעלות צלזיוס , בהתבסס על התחייבויות של מדינות וציפייה לשינויים בטכנולוגיה. הכרזות ב-COP26, כולל הבטחות חדשות לצמצם את הפליטות בעשור הזה, של כמה מדינות מפתח, הפחיתו זאת  במקרה הטוב ביותר של 2.4 מעלות צלזיוס .

מדינות נוספות הכריזו גם על יעדי אפס נטו לטווח ארוך. אחת החשובות ביותר הייתה ההתחייבות של הודו להגיע לאפס פליטות נטו עד 2070. באופן קריטי, המדינה אמרה שהיא תתחיל התחלה מהירה עם הרחבה מאסיבית של אנרגיה מתחדשת בעשר השנים הבאות, כך שהיא מהווה 50% מהאנרגיה שלה. השימוש הכולל, הפחתת פליטות במיליארד טון בשנת 2030 (מסך הנוכחי של כ-2.5 מיליארד).

ניגריה הצומחת במהירות גם התחייבה לפליטות אפס נטו עד 2060. מדינות המהוות 90% מהתמ”ג העולמי התחייבו כעת להגיע לאפס נטו עד אמצע המאה הזו.

 התחממות עולמית ב-2.4 מעלות צלזיוס עדיין רחוקה מאוד מ-1.5 מעלות צלזיוס . מה שנותר הוא פער פליטות בטווח הקרוב, שכן נראה שהפליטות העולמיות צפויות להתיישר בעשור הזה במקום לבצע את הקיצוצים החדים הדרושים כדי להיות במסלול של 1.5 מעלות צלזיוס שההסכם מחייב. קיים פער בין יעדי אפס נטו ארוכי טווח לבין תוכניות לצמצום פליטות בעשור הזה.

הדלת פתוחה לשינויים בהסכם בשנה הקרובה

הטקסט הסופי של הסכם גלזגו מציין שתוכניות האקלים הלאומיות הנוכחיות, (NDCs), רחוקות ממה שנדרש עבור 1.5 מעלות צלזיוס. ההסכם גם קובע שבשנה הבאה יחזרו נציגי כל המדינות עם תוכניות מעודכנות.

על פי הסכם פריז, יש צורך בתוכניות אקלים חדשות כל חמש שנים, וזו הסיבה שגלזגו, חמש שנים אחרי פריז (למעשה שש בגלל העיכוב שגרמה מגפת הקורונה), הייתה פגישה כל כך חשובה. תוכניות אקלים חדשות בשנה הבאה, במקום לחכות עוד חמש שנים, יכולות לשמור על עמידה ביעד של  1.5 מעלות צלזיוס למשך 12 חודשים נוספים, ולתת למדינות שנה נוספת לשנות את מדיניות האקלים הממשלתית. זה גם פותח את הדלת לבקשת עדכוני NDC נוספים משנת 2022 ואילך כדי לעזור להגדיל את היעדים לעשור הזה.

הסכם האקלים של גלזגו קובע גם כי יש להפחית את השימוש בפחם, ולהפחית את סובסידיות לדלקים מאובנים. הניסוח חלש יותר מזה שהוצע ההצעות הראשוניות, כאשר הטקסט הסופי קורא ל”הפחתה בשלבים” בלבד ולא ל”הפסקה” של הפחם, עקב התערבות בשנייה האחרונה של הודו , ושל סובסידיות “לא יעילות”. אבל זו הפעם הראשונה שדלקים מאובנים מוזכרים בהצהרת שיחות האקלים של האו”ם.

בעבר, סעודיה ואחרות בלמו את השימוש בהשפה הזו. זהו שינוי חשוב, סוף סוף הכרה בכך שיש להפחית במהירות את השימוש בפחם ובדלקים מאובנים אחרים כדי להתמודד עם מצב החירום האקלימי. הטאבו של דיבור על קץ הדלקים המאובנים נשבר סופית.

3. מדינות עשירות המשיכו להתעלם מאחריותן ההיסטורית

מדינות מתפתחות קראו למדינות העשירות לשלם עבור “אובדן ונזק”, כגון עלויות ההשפעות של סופות ציקלון ועליית פני הים. מדינות אי קטנות ומדינות פגיעות לאקלים טוענות שהפליטות ההיסטוריות של המזהמים הגדולים גרמו להשפעות הללו ולכן יש צורך במימון.

מדינות מפותחות, בראשות ארה”ב והאיחוד האירופי , התנגדו לקחת אחריות על אובדן ונזקים אלה, והטילו וטו על יצירת “מערכת תיקון אובדן ונזקים של גלזגו” לתמוך במדינות פגיעות, על אף שרובן נדרשות לכך.

4. פרצות בחוקי שוק הפחמן עלולות לערער את ההתקדמות

שווקי הפחמן עלולים לזרוק חבל הצלה פוטנציאלי לתעשיית הדלק המאובנים, ולאפשר להם לתבוע “קיזוז פחמן” ולהמשיך עסקים כרגיל (כמעט). סדרה מפותלת של משאים ומתנים על סעיף 6 של הסכם פריז על גישות שוק וחוץ-שוק לסחר בפחמן סוכמה לבסוף, שש שנים לאחר מכן. הפרצות הגרועות והגדולות ביותר נסגרו, אבל עדיין יש מקום למדינות וחברות לשחק עם המערכת .

מחוץ לתהליך COP, נצטרך כללים ברורים ומחמירים הרבה יותר לקיזוז הפחמן של האנושות. אחרת צפו לסדרה של חשיפות מארגונים לא ממשלתיים ומהתקשורת על נסיונות שימוש בפרצות במערכת קיזוז הפחמן תחת המשטר החדש הזה, וכאשר יצוצו ניסיונות חדשים לנסות ולסגור את הפרצות הנותרות הללו.

5. תודה לפעילי האקלים על ההתקדמות – המהלכים הבאים שלהם יהיו מכריעים

ברור שמדינות חזקות נעות לאט מדי והן קיבלו החלטה פוליטית לא לתמוך בשינוי צעד הן בפליטת גזי חממה והן בסיוע למדינות דלות הכנסה להסתגל לשינויי האקלים ולקפוץ מעידן הדלק המאובנים.

אבל הממשלות במדינות העשירות נדחפות בחוזקה על ידי האוכלוסיות שלהן. ואכן בגלזגו, ראינו הפגנות ענק, החל מצעדת ימי שישי לעתיד והפגנה הגלובלית בשבת שמספר המשתתפים בהם עלה על הציפיות.

משמעות הדבר היא שהצעדים הבאים של מסבירני משבר האקלים ושל תנועת האקלים חשובים. אחד הצעדים הללו הוא הרעבת ההון לתעשיות המזהמות בלחץ הציבור. בלי שהתנועות הללו ידחפו מדינות וחברות כולל ב-COP27 במצרים, לא נרסן את שינויי האקלים ונגן על כוכב הלכת היקר שלנו.