התפתחות האדם לא התרחשה על רצף יחיד

נוכח גילוי שרידי האנשים הזעירים באינדונזיה, מוטב לחשוב על האבולוציה של האדם כעל מרוץ שליחים שכמה מינים עשויים להשתתף בו באותו זמן

יואל רק, הארץ, וואלה!

גולגולת של אדם זעיר. הקטנה דרמטית של שוכני איים היא תופעה מוכרת (צילום: רויטרס) * האבולוציה של משפחת האדם. לחצו להגדלה (תרשים: "הארץ")

קישור ישיר לדף זה: http://www.hayadan.oth.il/hf091104.html

לפני עשרה ימים דיווח כתב העת המדעי "Nature" על ממצא מרעיש. אנשים זעירים – כל גובהם כמטר אחד – התקיימו עד כמעט להווה (במונחים אבולוציוניים) על אחד האיים הנידחים של אינדונזיה. יצורי אנוש אלה חיו בקרבו של עולם חי מרתק לא פחות, שבו חולדות יער שגודלן כמעט כגודלם של אותם אנשים, ומנגד פילים זעירים הגדולים אך במקצת מאותן חולדות. אכן, נשמע כסיפור דמיוני, אך מדובר בממצא ממשי – גולגולת ועצמות שלד.

אקזוטי ככל שייראה, השינוי שהתחולל בעולם החי של האי אינו מפתיע. הקטנה או הגדלה דרמטית של ממדי הגוף של חיות המאכלסות איים היא תופעה ידועה ומתועדת למכביר. ואולם המפתיע כאן היתה העובדה שגם האדם – הנחשב לשולט, בזכות מוחו, על סביבתו וכמחוסן במידה רבה בפני תהליכים המשפיעים על חיית השדה – היה נתון להשפעתם של תהליכים אלה, ובצורה כה נחרצת.

אך הרבה מעבר לכך. העניין הממשי טמון מבחינתנו בעובדה שלמרות גילם הצעיר-יחסית של האנשים הזעירים שעצמותיהם נמצאו, 18 אלף שנה, אין מדובר בגרסה קיצונית (הרבה מזו המוכרת לנו) של אוכלוסייה פיגמאית של הומו סאפיינס, אלא בגרסה פיגמאית של מין קדום לנו, ששרדה בבידודה כמעט עד ההווה.

על מה מתבססת הצהרה זו? השיקול הוא פשוט. אם הומו סאפיינס, על סימניו האנטומיים המובהקים, היה מקורה האבולוציוני של האוכלוסייה שנחשפה, הרי שהיה אפשר לצפות כי תכונותיו הייחודיות של המין שלנו יימצאו בשלדם של מי שאמורים להיות צאצאיו. כך אכן קורה עם הפיגמאים החיים כיום ביערות אפריקה המשוונית (הם, אגב, גם גבוהים בהרבה מאלה שנמצאו באינדונזיה) – כולם בעלי סנטר בקדמת הלסת, נפח מוחם גדול למדי (פרופורציוני לממדי גופם), אגנם זהה בצורתו לאגן של כל האוכלוסיות החיות כיום. במלים פשוטות, אוכלוסיית הומו סאפיינס לכל דבר.

ואולם אין זה המקרה כאן. היצור הזעיר, למרות גילו הגיאולוגי הצעיר, מקורו מאותם הומינידים שקדמו לזמן הופעת תכונותיו הייחודיות של הומו סאפיינס. חסרונן של אלה משלדו היא העדות למוצאו הגניאולוגי הקדום, ולכך כמובן יש השלכות מרחיקות לכת.

חוקרי האבולוציה היו נלהבים מדי

העוסקים בחקר האבולוציה של האדם נחלקים לשניים. ישנם אלה (מיעוט מבוטל), שסבורים שתהליך התפתחותנו מתרחש לאורכו של ענף, כשמין אחד (מין האב) משתנה למין הבן, וזה בתורו יתפתח בהמשך הענף למין הנכד וכך הלאה. השינוי לאורך הענף קורה בקצב אחיד ומתמשך, ולפיכך קשה להצביע על נקודת המעבר בין מין אחד למשנהו (הפערים המלאכותיים שברקורד המאובנים מסיעים לנו בהפרדה). על פי גישה זו, מין אחד בלבד צפוי שיימצא בכל זמן נתון.

ואולם החוקרים האחרים רואים, בעקבות מה שהולך ומתברר כדגם פיזורם של המאובנים בשכבות הגיאולוגיות, את גיאומטריית התפתחותנו כדמוית שיח רב-ענפים. בגיאומטריה כזאת, מין הבן מתפצל מענף האב (בדרך כלל המין החדש הוא תוצר בידודה של אוכלוסייה קטנה ופריפרית), ובהמשך יתפצל גם ממנו ענף נוסף וכך הלאה. כל ענף מייצג מין. ואף שגם כאן אין כלל ספק שהמעבר ממין אחד למשנהו לא קרה באחת, הרי שהמינים במציאות הזאת הם ישויות מוגדרות יותר. בקרבת הפיצול יתרכז רוב השוני בין המינים, ולאחר מכן הענף מתיישר, כלומר שינויים מועטים מאפיינים את המשכו.

את התהליך האבולוציוני בגיאומטריה כזאת ניתן להמשיל למרוץ שליחים. המקל נמסר במרוץ כזה מרץ אחד למשנהו. המקל במקרה הזה מייצג את קורותיו ההיסטוריות של המין שמענייננו. תשומת לבנו נתונה אז רק למקל. הרץ, מרגע שמסר את המקל, חדל לענייננו. הוא יכול להפסיק את ריצתו מתי שיחפוץ או להמשיך עד קו הסיום – ההווה במשלנו. בדגם זה, כלל לא נופתע אם נמצא את האב, את בנו ואף את נכדו בנקודת זמן אחת. יתרה מזאת, לא מן הנמנע כי מין הנכד, במקרים מסוימים, אינו מצליח להגיע להווה בעוד שסבו עדין חי ונושם בקו הסיום.

ואולם ענפים נוספים עשויים להתפצל, כאלה שאין להם דבר עם האבולוציה שלנו – המקל כלל לא עבר דרכם; כלל לא שהינו עליהם במהלך התפתחותנו. גם הם יכולים להמשיך בעיקרון את קיומם במקביל עד ההווה. כאמור, אין להם ולא כלום עם האבולציה שלנו, אך אולי דווקא משום כך הם כה אקזוטיים בעינינו. שוכני ענפים אלה מסעירים את הדמיון בעיקר נוכח העובדה שכה הורגלנו אליה (מציאות נדירה בעולם החי של היום) כי רק מין אחד, נציג בודד לשיח רב ענפים, נותר לייצג כיום את משפחת ההומינידים (משפחת האדם).

דוגמה דרמטית לתרחיש כזה מיוצגת בממצא החדש. יצור זה, שהתפצל כמין מאבינו הקדום (מין הקרוי הומו ארקטוס), כמעט הגיע לקו הסיום (העצמות שנחשפו אפילו לא הספיקו להתאבן). יש אף את אלה המעזים להציע, כי אולי נציגיו של המין שאת עצמותיו מצאנו עדיין חיים בעולמנו; צריך רק להתמיד במאמץ לחפשם.

פרסומתחוקריה הראשונים של אבולוציית האדם (ולא רק הם) היו כה נלהבים מהשלכותיה של תיאוריית האבולוציה על מקור האדם וכה להוטים לתעד אבולוציה זו ולהוכיחה, עד שעל רבים מהמאובנים נכפה, פשוטו כמשמעו, השיבוץ על קו התפתחותו של האדם (שנתפש כאמור כענף אחד שלאורכו מתחוללת האבולוציה) גם בלי שיתאימו בתכונות גופם התאמה מלאה לאותו רצף. מודל השיח הוא זה שיכול להסביר נוכחותם של מאובנים שאינם מתאימים לרצף הסטריאוטיפי. אנטומיית גופם של היצורים שהתגלו, השונה כל כך מזו ששלנו, ועובדת קיומם במקביל לנו מהוות אישוש חד-משמעי למודל השיח.

פרופ' רק הוא מומחה לאנטומיה ואבולוציה של האדם, מלמד בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב
ידען האבולוציה – עליית האדם

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~999347287~~~51&SiteName=hayadan