התכוונותו של השעון המעורר

נפש, תבונה, מחשבה לקראת הבנה של התודעה,
דניאל ס' דנט. תירגמה מאנגלית: תמר עמית. עריכה מדעית: שחר דולב.
סדרת מדע, הוצאת הד ארצי, 158 עמ', 67 שקלים

חנוך בן ימי

23/05/2001
דניאל דנט מפרסם את מחקריו בתחום פילוסופיית הנפש או השכל (mind) כבר יותר משלושים שנה, והוא מהפילוסופים הידועים בתחום בעולם הקורא וכותב אנגלית. הספר שלפנינו, ספרו האחרון עד עתה (פורסם במקור ב-1996), מציג את מכלול מחשבתו בנושא השכל.

ספרו של דנט נקרא במקור ","Kinds of Mindsוזהו אכן נושאו העיקרי: הצגת סוגים שונים של שכל או נפש, בעלי דרגות שונות של תחכום. השאלה שבה פותח הספר היא "לאילו יצורים יש נפש?" דנט מעלה בנוסף גם את השאלה "כיצד ניתן להכריע אם לייצור כלשהו יש נפש?" שאלות אלה, לדבריו, אינן בעלות חשיבות תיאורטית בלבד, כיוון שמבחינה מוסרית יחסנו ליצור בעל נפש צריך להיות שונה מיחסנו ליצור מחוסר נפש.

דנט חוזר לשאלה המוסרית בדפים האחרונים של הספר, כשלטענתו הוא רותם לדיון את מסקנותיו העיוניות הקודמות. הוא מבחין באותם דפים בין כאב לסבל, והקריטריונים לסבל הם, לפיו, התנהגותיים. מכאן הוא מסיק שחיות מפותחות פחות מאתנו אמנם חשות כאבים אך אינן סובלות כמונו.

תהיה קבילות מסקנה זו אשר תהיה, היא אינה מסתמכת על הדיון הקודם לה, ולפיכך הדיון המוסרי הוא רק לכאורה מסגרת הספר. כפי שניכר בגוף הספר, העניין של דנט הוא בעיקרו בדיון התיאורטי בסוגי אינטליגנציה. בדיון תיאורטי טהור אין כמובן פסול, והניסיון של דנט לשוות לדיונו חשיבות מוסרית מותיר טעם של אפולוגטיקה מיותרת.

בעיה אחרת עם הספר היא שדנט מנסה להשיג בו כמה מטרות מנוגדות. מחד גיסא, הספר אמור להציג את מכלול מחשבתו בפילוסופיית הנפש גם לקורא שאינו מכירה כלל, ואף אינו מתמצא בפילוסופיית הנפש העכשווית. כיוון שדנט מתייחס לנושאים רבים, היה צריך לכתוב ספר מפורט למדי. מאידך גיסא, דנט מנסה לכתוב ספר שגם ממדיו יהיו אטרקטיוויים לקורא לא מקצועי, וכן הוא מנסה להימנע מחזרה מפורטת על נושאים שהרחיב עליהם בכתבים אחרים. לבסוף, דנט מנסה גם להשיב לביקורות שהועלו נגדו
בעבר.

בשל מגמות סותרות אלה הספר שלפנינו לוקה מבחינות שונות. הצגת חלק מהדברים – למשל דברי דנט על התודעה (עמ' 125 ואילך) – היא כה מרוכזת עד שתהיה סתומה למי שאינו מכיר זה כבר את דעות דנט בנושא. הצורך של דנט לייחד סעיף ל"התכוונותיות מקורית ונגזרת" לא יובן למי שאינו יודע שפילוסופים רבים מצאו בנושא זה את עקב אכילס של גישת דנט (ואגב, לדעתי ניסיון התשובה של דנט בספר שלפנינו הוא כושל).

לעומת זאת, ההרחבה על התכוונותיות כ"עלות" אל מול אינטנסיונליות היא מיותרת לפילוסוף שיש לו היכרות מינימלית עם התחום, אך גם לקורא הכללי היא הכבדה טכנית מיותרת במסגרת ספר קצר שכזה (וכן יש כאן חולשה בתרגום העברי: הבלבול בין – intentionality התכוונותיות – לבין – intensionality אינטנסיונליות – שמפניו מתריע דנט, אינו חוזר בעברית, וראוי היה שהתרגום יתייחס לכך בהערה). כך שבניסיונו לקלוע לקהל מגוון של קוראים כתב דנט ספר שאינו מתאים אף לא לאחת מקבוצות
היעד שלו.

לאחר החלק הראשון, שבו הוא מציג את מטרת הספר, הוא ממשיך בהצגת דעותיו על מערכות התכוונותיות. תחילה הוא מתאר מערכת ביולוגית אלמנטרית: מולקולות-על בכלל, ונגיפים בפרט. הוא מראה כיצד טבעי לתאר אותם כמנסים להשיג מטרות, כשאנו משתמשים לשם כך במונחים פסיכולוגיים בסיסיים. מכאן הוא מכליל: ניתן לאמץ ביחס לישויות שונות את מה שהוא מכנה "העמדה ההתכוונותית", שלפיה אנו מתארים אותם כבעלי תבונה הבוחרים את דרך פעולתם מתוך שיקול אמונותיהם ורצונותיהם. עמדה זו, טוען דנט, היא אופציונלית ביחס לדברים פשוטים כשעון מעורר, כמעט הכרחית ביחס למחשב המשחק שח, ובלתי-נמנעת כשאנו מגיעים לאדם.

כמובן, כשאנו מתארים כך את השעון המעורר, ניטה להגיד שאנו מתארים אותו כאילו, ורק כאילו, היה יצור תבוני, בעוד שלפחות האדם הוא כשלעצמו בעל תבונה. אך לפי שיטת דנט אין הבדל עקרוני בין שעון, נגיף או אדם בכל הנוגע לממשות שכלם: ההבדל הוא רק בדרגת הנוחות או הפוריות שבאימוץ העמדה ההתכוונותית. דעה זו היא כמובן בעייתית, וכנזכר למעלה, דנט מנסה להתמודד עם הביקורת שנמתחה על טענותיו בשל מסקנה זו.

דיון נוסף בחלק זה, שאותו מצאתי מעניין, הוא בייחוס מחשבות, רצונות וכדומה לבעלי חיים. כשאנו מתארים את מחשבות בעלי החיים, אומר דנט, אנו עושים זאת באמצעות מושגינו אנו, המושגים האנושיים המורכבים. לפיכך אנו נאלצים לייחס למחשבותיהם יותר דיוק ממה שהם מסוגלים לו. משום כך אנו חוששים, לעתים, שכלל אין זה מוצדק לייחס לבעלי חיים מחשבות. דנט מציג יפה את הבעיה, העולה אף בהקשרים אחרים בצורה דומה, ומנסה להתמודד עם הספקנות שהיא מעוררת.

בחלק השלישי דן דנט בגוף, שלנו ושל אורגניזמים אחרים, ובבחינות שמהן ניתן לייחס לגוף שכל. הוא מציג את התכליתיות ואת המורכבות שבפעילות הגופים החיים, ובייחוד את התלות של תפקוד הגוף בחומרים שמהם הוא בנוי. דנט טוען שחלק מהשכל שלנו מצוי בגופנו, אך במקרים מסוימים נעשה שכל גופני זה מובחן משכלנו שלנו. ניתן לומר במקרים כאלה, הוא ממשיך, שלגוף שכל משלו. בטענות אלה אין כל בעייתיות, או כל חידוש, אם מתייחסים אליהן כאל מטאפורות. מילולית, הנאמר בהן הוא שגורמים גופניים מגבילים את חשיבתנו ומשפיעים עליה באופן תכליתי, כשלעתים אותם גורמים מונעים מאתנו לממש את כוונותינו. אך דנט, בייחוד בשל דעותיו ביחס להתכוונותיות, מתייחס אל טענותיו לא כאל מטאפורות אלא מילולית, ומשום כך הוא מציג אותן כחידוש.

בכל אופן, דנט ממשיך לדון בהתפתחות השכל אל מעבר לשכל הגופני. בחלק הרביעי של ספרו הוא מציג סוגי אינטליגנציה שונים. האינטליגנציה הבסיסית היא זו שהוא מכנה סקינריאנית, על שם הביהוויוריסט ב"פ סקינר, משום שהיא נוצרת באמצעות לימוד מניסוי וטעייה, תוך כדי אינטראקציה עם הסביבה החיצונית. רמה גבוהה יותר של אינטליגנציה היא זו שבה היצור הלומד מחקה או מייצג את הסביבה החיצונית, והוא בודק את ההיפותזות שלו כנגד חיקוי זה. באינטראקציה שלו עם הסביבה החיצונית פועל היצור בהתאם להיפותזה ששרדה את הניסוי הפנימי. כפי שניסח זאת הפילוסוף קרל פופר,
שממנו שואל דנט את המודל לאינטליגנציה זו, אנחנו מניחים להשערות שלנו למות במקומנו.

סוג האינטליגנציה המפותחת ביותר שדנט דן בה מכונה בפיו גרגוריאנית, בעקבות הפסיכולוג הבריטי ריצ'רד גרגורי. גרגורי ציין שמכשיר מתוכנן היטב, כזוג מספריים למשל, אינו רק תוצר של תבונה אלא גם מאציל תבונה: כשאתה נותן למישהו זוג מספריים אתה מגדיל את הסיכוי שיעשה פעולות נבונות מסוימות. לא זו בלבד שנדרשת תבונה כדי לזהות ולהפעיל מכשיר,
הוא גם מוסיף תבונה פוטנציאלית למשתמש בו. ובין המכשירים החשובים ביותר המוסיפים לתבונתנו מציין גרגורי את המלים. היצורים הגרגוריאנים מנצלים את החוכמה הטמונה במכשירים השכליים שאחרים המציאו, שיכללו והעבירו הלאה.

בחלק החמישי, "יצירת החשיבה", מראה דנט כיצד אנו מתגברים על מגבלות מוחנו לאחסון מידע על-ידי אחסון המידע בעולם החיצון. יכולת זו נמצאת במידה מסוימת גם ביצורים אחרים, אבל אצל האדם היא רכיב הכרחי ומרכזי באינטליגנציה שלו. "אנו מחזיקים 'מחוונים' ו'אינדקסים' בתוך מוחנו", כותב דנט, "ומשאירים כמה שיותר מן הנתונים הממשיים בעולם החיצון, בפנקסי הכתובות שלנו, בספריות שלנו" וכך הלאה. "השכל האנושי לא רק שאינו מוגבל למוח, אלא גם יסבול מליקויים חמורים אם יילקחו ממנו האמצעים החיצוניים האלה, ממש כמו אדם קצר-רואי שלוקחים ממנו את
משקפיו".

בחלק האחרון של ספרו מציג דנט בקיצור את עיקרי רעיונותיו על התודעה האנושית, רעיונות שפותחו בספרו "."Consciousness Explained הוא מסיים, כנזכר לעיל, בדיון בכאב מול סבל.

לדעתי, ספרו של דנט איננו בבחינת תרומה ראויה לציון לחשיבה על השכל – זה האנושי או של כל יצור אחר. הרעיונות המרכזיים בו, של דנט ושל אחרים, כבר פורסמו קודם לכן וביתר פירוט וזהירות. הספר כתוב בפתוס של חדשנות, גדוש מידע מדעי וטכנולוגי מעודכן משלל דיסציפלינות, אך טענותיו המרכזיות כמעט שאינן נזקקות למידע זה. גם אופן הניסוח יוצר לעתים תדמית של חידוש בהציגו דעות ידועות זה כבר.

לא בכדי קטע הביקורת המצוטט על גב הספר הוא מהאתר של חנות הספרים הווירטואלית :Amazon לספרו של דנט כמעט לא היו הדים בספרות הפילוסופית או המדעית. זאת בניגוד לחלק מפרסומיו הקודמים, ובייחוד ספרו שנזכר לעיל, "."Consciousness Explained אם רצה העורך לפרסם דווקא ספר משל דנט במסגרת הסדרה "מדע, ספרי מופת", עדיף היה לתרגם את זה האחרון. על הספר שלפנינו אני יכול להמליץ רק לסטודנט לפילוסופיה המעוניין בסקירה תמציתית של הגותו של דנט.

פרופ' חנוך בן-ימי מרצה בחוג לפילוסופיה באונ' תל אביב
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~304531732~~~42&SiteName=hayadan

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן