הערכה חדשה: כ-20 אלף מתו באירופה בחום

קישור ישיר לדף זה: http://www.hayadan.org.il/deadfromhit.html

כ-20 אלף בני אדם, רובם קשישים, מתו כתוצאה מגל החום שפקד את אירופה בחודש האחרון – כך לפי הערכות מעודכנות שהתפרסמו אתמול ביבשת, על רקע ביקורת ציבורית קשה.

בצרפת הודתה הממשלה כי לא הצליחה להתמודד עם המשבר, ומינתה מומחים כדי לגלות כמה בני אדם היו קורבנות ישירים של החום מתוך 13,600 בני האדם שמתו באוגוסט. המחזות הקשים של גופות, שנערמו במקררים מאולתרים ואיש לא בא לקחתן, היכו את הצרפתים בהלם.

ממשלת איטליה חוקרת דיווחים לפיהם עלה מספר מקרי המוות בקיץ ב-%.20 בספרד טען ארגון זכויות אדם, שמזג האוויר הלוהט גרם למותם של 2,000 בני אדם במדינה. בכך סתר הארגון את הערכות הממשלה הספרדית, שלפיהן מתו מהחום רק 101 ספרדים. פורטוגל, שבה נשרפו שטחים מיוערים רבים, מעריכה שהחום גרם למותם של 1,300 בני אדם.

גם בהולנד ובבריטניה הקרירות בדרך כלל, עלה מספר המתים בקיץ. משרד הבריאות של הולנד מסר שבין 500 לאלף בני אדם מתו מהחום. גם המספר הגבוה של מקרי המוות בבריטניה – כמעט %10 מעל הממוצע – מיוחס לחום הכבד. השירות הבריטי הלאומי לסטטיסטיקה (NOS) מסר שלשום ש-10,132 בני אדם מתו בשבוע של ה-5 עד 10 באוגוסט; מדובר ב-907 מקרי מוות מעל הממוצע לתאריכים הללו.

אף שמספר מקרי המוות יכול להשתנות מדי שבוע בהבדלים של כמה מאות, ואף שאין עדיין הוכחה לכך שמקרי המוות נגרמו עקב החום, מ-NOS נמסר כי סביר להניח שהמספר הגבוה של מקרי המוות נגרם בשל החום.
בגרמניה, שהלחות בה היתה הקיץ נמוכה יחסית לשכנותיה בדרום ובמערב, עדיין לא התפרסמו הערכות רשמיות. גם איטליה – שבה נשלטים לאחרונה שידורי כלי התקשורת על ידי דיווחים על גל החום – תיאלץ לחכות עד ספטמבר כדי לפרסם את ההערכות הסופיות שלה. עם זאת, שר הבריאות של איטליה, ג'רלדו סירצ'ה, הציע כבר להטיל מס חדש שיאפשר לשפר את השירותים לקשישים.

בצרפת קוראים רבים לחקירה מלאה של הטיפול במשבר החום. "שכנינו בגרמניה, בבלגיה ובלוקסמבורג סבלו מאותו גל חום, אבל נראה שהתוצאות במדינות האלו היו פחות חמורות", אמר ז'אן-לואי דברה, נשיא האסיפה הלאומית. "אנחנו צריכים להבין איך זה קרה".


חופשה קטלנית בבירת צרפת

מאת קלוד אסקולוביץ'

אנשי המפתח של שירותי הבריאות בצרפת היו בחופש בתחילת אוגוסט, כאשר התרחשה הטרגדיה של מכת השרב. גל החום הלם בעיקר בחלשים ביותר – חולים וזקנים שמתו בבתיהם או בבתי אבות. גלגולו של משבר שיצא מכלל שליטה

יש גבול לעלבונות שמוכן לספוג גנרל מנוצח. ז'אן-פרנסואה מטאי, שר הבריאות הצרפתי, שהובס על ידי גל החום, התפרץ ב-17 באוגוסט לנוכח עלבון שהגדיש לדידו את הסאה. השר בילה את היום הזה בשטח. הוא הלך לברך את חברי הסגל ב-SAMU (שירות רפואת החירום) בפאריס, שעמדו בקו החזית הראשון מאז תחילת השרב. הנחמה הרגילה במקרים כאלה היא שהלוחמים לחמו היטב, גם אם ידו של המוות היתה על העליונה.

מטאי הוא רופא, איש בית חולים. הוא אוהב את בני עולמו וחוגו, הוא גם אוהב את הקורבנות הקטנים, אותו "אבק אדם" שנעלם בתופת של אוגוסט. "הזקנים האלה הם כמו נרות קטנים, שבריריים כל כך", אמר ל"נובל אובזרווטר", "הם כבים טרם זמנם משום שהתייחסו אליהם באכזריות". אבל הוא גם שר הנדרש למסור דין וחשבון.

הוא נשאל על מספר המתים בגל החום. "בין1,600 ל-,"3,000 השיב במשך כמה ימים. המספר 1,600 נראה כצומח מהחלל הריק, כאילו רצה השר להפחית מהדרמה של מצב היוצא משליטתו. 3,000 לעומת זאת הוא אומדן הגיוני, שהועלה בעיצומו של המשבר. באחר הצהריים של אותו יום שוב וידא מטאי את המספר עם לוסיין אבנהיים, מנכ"ל משרדו. אבנהיים אישר את המידע. ואז, בשמונה בערב, ערוץ הטלוויזיה TF1 הפתיע את השר. ז'יל בריקר, מנהל המכון הארצי לפיקוח תברואתי, נקב בשידור במספר אחר, גבוה יותר: .5,000 ואז התפרץ מטאי. איך נכשלו בחיזוי האסון המתקרב, ואיך בריקר, שזה עתה שב לפאריס, מרשה לעצמו לזרוק מספרים גבוהים יותר, וכך מסתכן בהצגתו שלו, של מטאי, כאדם לא רגיש המפחית מהיקף הדרמה?

חמתו של השר בערה. הוא זימן את מנכ"ל משרדו, אבנהיים, ואת בריקר. הוא רצה לדעת מדוע לא הזהירו אותו. ממה? מהחום, מהסיכונים, מהתמותה. למחרת בראיון אמר, כי "כשר הנושא בתפקיד לא הוזהרתי באופן הנאות". מאז תחילת המשבר היה השר נאמן לשירותי הבריאות שלו.
הפעם האשים את הכפופים לו. אבנהיים הבין את המסר. הוא התפטר והתגונן. בריקר היסס אבל החליט להישאר. הוא הודה בכישלונות של השיטה, אבל אמר כי אלו הן בעיות מערכתיות. הוא התחייב לשפר את עבודת המכון שלו, כך שבפעם הבאה יהיה מוכן למתקפות הבזק האקלימיות.

בפעם הבאה. אבל בינתיים סופרים את הגופות. 3,000 או ?5,000 אי אפשר לקבוע. יש מי שכבר הגיע בספירה ל-10,000 ויותר. הספירה תימשך גם עם תום החופשה. אז יידרשו מיון וסיווג, מעקב אחר עבודת ועדת חקירה פנימית שהקים מטאי וציפייה לחקירה פרלמנטרית בהמשך. ייתכן שהדברים יתפתחו להליך משפטי אין-סופי, אם משפחות המתים ידרשו פיצויים. ברבות הימים, קטל אוגוסט 2003 יעמוד למשפט כמו פרשת הדם הנגוע (בנגיף האיידס).

הדרמה הנוכחית נולדה משילוב קטלני של בועת אוויר טרופי והמחלה הצרפתית – ריכוזיות, כבדות וסרבול ביורוקרטיים, מידור (כאשר גוף ממלכתי אחד אינו יודע מה עושה האחר וכולם פועלים ללא תיאום), חופשות ממלכתיות, חוסר היכולת לצפות בעיות ופסיכודרמה פוליטית.
יש להבין דבר אחד. הדמויות בפרשה זו אינן בני אדם מן השורה. מטאי הוא פרופסור לרפואה, גנטיקאי, מודע למעמדו, אבל גם הומניסט גדול. אבנהיים הוא אפידמיולוג מהולל, פרופסור באוניברסיטת "מקגיל" בקנדה. הוא היה פעיל עשר שנים בשמאל הקיצוני. הוא הוקיע את הסיכונים הכרוכים בתרופות נגד רעב. אבנהיים יצא נגד המעבדות של חברות התרופות. הוא הגן על הרציונליות. המגיפות הן עניין של עקומות, סטטיסטיקות, השוואות. מטיי ואבנהיים דומים זה לזה: רופאים בעלי שם, אנשי אוניברסיטה, בטוחים בעצמם. אולי יתר על המידה. הם מעריכים את עצמם והם מעוררים אמון. גם ז'יל בריקר הוא "תותח כבד". יו"ר הארגון "רופאי העולם" לשעבר, חברו של ברנאר קושנר. זה האחרון נחשב כאיש שמגלם את ה- doctor French(כפי שמכונים מייסדי ואנשי "רופאים ללא גבולות" הארגון הראשון מסוג זה, שקושנר נמנה עם מייסדיו) והוא מינה את בריקר לעמוד על משמר הבריאות של הרפובליקה. אלה שלושה אנשים מבריקים. אבל אלה גם שלושה נופשים שהיו בחופשה בתחילת אוגוסט כאשר התרחשה הטרגדיה של מכת השרב.

אנשי המפתח של שירותי הבריאות בצרפת היו איפוא בנופש. מטאי ואבנהיים היו שניהם בלה ואר. בריקר היה בארדש. זו עונת החופשות. צרפת כולה שובתת אז מפעולה. העיתונים סיפרו על טיוליו בהרים של מסייה רפארן (ראש הממשלה ז'אן-פייר רפארן) הטוב. האם המדינה מוגנת ובטוחה בימים כאלה? אומרים שכן. נראה שלא. במשך כמה ימים פעלו ונאבקו ללא כל תיאום ביניהם שירותי המדינה, הנהלות המשרדים, בתי החולים, הרופאים, עובדי חדרי המיון. ובמטות נשארו האחראים והממונים מגששים באפילה, ללא מידע. הנהלת משרד הבריאות לא ידעה במשך ימים שאנשים מתים בדירותיהם. את הגופות פינו כבאים שנדרשים למסור דין וחשבון רק לשר הפנים. אובר פלקו, מזכיר המדינה לענייני קשישים, לא ידע שזקנים מתים בבתיהם. גופי רווחה העבירו למשרד הבריאות את נתוני התמותה בבתי החולים הפאריסאיים רק שמונה ימים לאחר תחילת גל החום. אבל גם בכירי משרד הבריאות לא חשבו לדרוש נתונים כאלה. רפארן נדרש להפסיק את חופשתו ב-14 באוגוסט כדי שמישהו ידבר. ואז הנזק כבר נעשה. אולי היה זה בלתי נמנע.

משום שהיה צריך לדבר, לזעוק, לפני שהדברים התרחשו, הרבה לפני אותו חודש אוגוסט – ביולי, למשל, ואפילו ביוני, כאשר הגיעו ההתרעות הראשונות בעניין גל החום. צריך היה להכין תוכנית חירום. היא לא היתה קיימת. צריך היה לעקוב אחר הקשישים כשם שמגינים על הילדים בחופים. לא חשבו על כך. צריך היה לדעת שגלי החום יחוללו אסונות בריכוזי אוכלוסייה. התעלמו מכך, או שכחו זאת. בכירי משרד הבריאות לא קראו את מאמרו של ז'אן-פייר בזנסנו, שפורסם בכתב-העת המדעי "סביבה, סיכונים ובריאות" בסתיו ;2002 סיכונים הכרוכים בגלי חום גדולים התגלו רק בעיצומה של טרגדיה.

צרפת היא מדינה שמזג האוויר בה יציב. הצרפתים יודעים לעקוב אחר התפתחותו של נגיף השפעת ולמנוע אותו. יום אחד הם יידעו להיאבק נגד לוחמה בקטריולוגית. הם אינם יודעים להילחם בחום גם כאשר די בווילונות לחים על חלונות, לבנים רטובים על גופות הסובלים, או פשוט מיזוג אוויר.

החום תוקף מתחילת אוגוסט. הוא תוקף בראש ובראשונה את אלה שהמוות כבר מחכה להם בפינה. "אנחנו לא יכולים להשלים עם מה שקרה", אמר ז'אן-פרנסואה מטאי, "אבל בסופו של דבר מספר מקרי המוות השנה אולי לא יהיה גבוה יותר מהרגיל". החום תוקף את החלשים ביותר, את החולים הזקנים שכבר נמצאים בטיפול, את השכוחים. למוות יש תודעה מעמדית. הבלתי-נראים הם אלה הסובלים. הזקנים האבודים בתוך דירותיהם, או אלה שהועברו לבתי אבות. הקורבנות הפוטנציאלים של הסארס, אותה מחלה שגייסה את שירותי הבריאות באביב, היו שחקנים מובילים בחיים המודרניים, אנשים הטסים במטוסים, נוסעים ברחבי העולם. הסארס היתה מחלה של אנשים שהם חלק בלתי נפרד מהעולם. החום הוא יוקרתי פחות, אבל קטלני בהרבה. לאחר שלושה ימים גל החום החל להכריע את קורבנותיו. הזקנים החלו למות ב-7 באוגוסט. הם הגיעו לחדרי המיון ואז פשוט דעכו. הם סבלו מבצקות ומתסחיפים. שמו קרח מסביב לגופם הסובל, ציננו אותם, חיברו אותם לעירוי. כוח האדם בבתי החולים היה קטן מהרגיל ועד מהרה הותש.

בחזית בית החולים תיפקדו טוב יותר מבחזיתות אחרות. בפאריס הוכרז מצב חירום. שירותי הרווחה נכנסו לפעולה. היתה התגייסות, אבל באופן מוזר לא היתה מודעות לכך שזאת מלחמה. רשויות הבריאות לא ידעו שאנשים מתים בבתיהם, אלמונים. הם התמקדו בבתי החולים. טופלו ונפתרו בעיות טכניות. שירותי החירום היו מוצפים. גם בהנהלת משרד הבריאות הגיבו על המתרחש אך בעיוורון, בלי לדעת. הנהלה זו היא חיה מתוחכמת, אך היא היתה ללא עיניים, אוזניים, משושים. איש לא תיאר לה את הדברים כהווייתם. איב קוקן, סגנו של מנכ"ל משרד הבריאות, ניסח יחד עם האפידמיולוג של המשרד, ויליאם דב, הודעת אזהרה לציבור ב-8 באוגוסט. ערב קודם בישר השירות המטאורולוגי של צרפת על התגברות השרב. הוא קרא לנקוט אמצעי זהירות, אבל מספר המתים כבר עלה בהתמדה. עם זאת, בסוף אותו שבוע נראה היה שיש רגיעה. מספר המתים התייצב. בבתי החולים עדיין נלחמו על חיי רבים. היה מי שאמר לעצמו שהגרוע ביותר הוא נחלת העבר.

דב יצא לחופשה. בלשכת שר הבריאות חזרה אן בולו-גיטלר, סגנית מנהל, מהחופשה ביום שני, 11 באוגוסט. קוקן רצה לעדכן אותה במתרחש. הוא שלח לה אי-מייל, תיאר את מאמציו ואז אמר ש"המצב בשליטה" – ביטוי שהשר עצמו אימץ לפני שהתחרט עליו.

בערב אותו 11 באוגוסט הופיע השר בטלוויזיה. הוא היה בביתו, עדיין בחופשה. הוא לא היה חמור סבר, משום שרצה להצטייר כמרגיע יותר מאשר כמעורר דאגה. "במשך ימים הייתי שקוע בבעיית בתי החולים משום שדיברו אתי רק על כך", הוא אומר כיום. "ולא העמידו אותי על חומרת הדרמה האנושית, האנשים שמתו בודדים (…)". מטאי אינו חסר רגישות, אבל לא היה די בדבריו והם לא נשמעו.

אדם אחד השמיע את קולו בעוצמה רבה מהאחרים – פטריק פלו, מנהל חדר המיון בסנט-אנטואן ובעל תפקיד בכיר באיגוד עובדי חדרי המיון. פלו, רופא ופעיל פוליטי, שהיה תקופה קצרה במפלגה הסוציאליסטית ובשלב מסוים היה מקורב לברנאר קושנר, הוא עושה צרות מוכר. הוא תמיד דורש אמצעים נוספים ולא אחת מבשר על מותו של בית החולים. הוא לא טעה. בשירותים של חדר המיון בסנט-אנטואן לא היה אלא כיור שבור. דלת ההזזה של חדר המיון היתה תקועה. בימי השרב נמדדו 38 מעלות באולמות שבהם קיבל פלו את הקורבנות. הוא הראשון שחשף את הנתונים הקשים באוזני הציבור.
התקשורת מצאה את האיש שלה. הבעיה היתה פשוטה: דברי האמת של האיש שבשטח לעומת ההתבטאויות המנופחות של הפקידים הממונים. בהשוואה לפלו, נראה מטאי סמל הזהירות.

לרגע נדמה היה שהמצב בשליטה. ביום ראשון, 10 באוגוסט, נרשמה ירידה קלה בשיעור התמותה. מגיפה פירושה עקומות פעמון – יש עלייה ויש ירידה, כאילו שהרעה החולה – נגיף, חיידק, תופעת טבע – פוגעת באלה המיועדים לה ואז היא נעלמת. גם גל החום הוא אפידמיה, כמו שפעת אקלימית. מקרי המוות התרכזו בפאריס ובסביבותיה. אם מתקפת החום לא היתה מתעצמת פי שניים, המצב היה חוזר למוטב. והביטוי "מצב בשליטה" לא היה מזעזע כיום איש.

אבל המזל הרע התעקש. ביום שני ושלישי, במשך שני לילות רצופים, הטמפרטורה היתה יותר מ-25 מעלות, תופעה שמעולם לא היה כדוגמתה. הלילה הוא הזמן שבו הגוף מתאושש, אך הפוגה זו נשללה הפעם מהסובלים. החום ממולח יותר מנגיף. העקומה לא היתה עוד עקומת פעמון, היא נעשתה תלולה. ביום שני, 11 באוגוסט, עלה מספר המתים. ב-12 וב-13 באוגוסט המספרים הגיעו לשיא. מאז נרגעה צרפת. נשארו הגוויות שאוחסנו במשאיות קירור, באוהלי קירור, והעדויות הראשונות על הגילויים המקאבריים של הכבאים. האסון אכן קרה וכל אמצעי הזהירות שהוכרזו בנאומים ובהתבטאויות הרשמיים מעוררים כעת סלידה.

האופוזציה החלה להאשים את הממשלה. התחושה היא שהטרגדיה הזו נוגעת בלב ההבטחה של רפארן. שיראק והוא התיימרו להקים ממשל של חמלה, שיקדיש תשומת לב לחלשים, אך החלשים הם אלה שמתו. הירוקים ואחרים דרשו את התפטרות מטאי. רפארן דיבר בזלזול על שיקולים פוליטיים שהשתרבבו לוויכוח, אבל הימין משוכנע שהוא התעלם מהטרגדיה. בעיצומו של גל השרב נראה היה כי הממשלה טרודה יותר בחיסכון באנרגיה מאשר בהצלת חיים. רוזלין בשלו, שרת הסביבה, קראה ל"אזרחות טובה". ניקול פונטן, שרת התעשייה, התפארה כי בחדר שלה היא כיבתה את המזגן.
הדרמה טיאטאה כל זאת. עם זאת, הממשלה חייבת לתת תשובה. כמה בימין תולים את האשם בשבוע העבודה בן 35 השעות. האחרים, ביניהם ז'אן-פייר רפארן, רוצים בדחיפות מרבית לפתוח בדיון חברתי גדול: צרפת כולה אשמה בהזנחת קשישיה. הטענה אינה לחלוטין לא נכונה, אבל כל זה נראה כתרגיל הסחה.

הממשלה פעלה, אבל זה היה מאוחר כל כך. ב-14 באוגוסט ירד רפארן מהר הנופש שלו וזימן פגישת תיאום עם ראשי מערכת הבריאות, נציגי משרד הפנים, משרד הרווחה ומושלי המחוזות. זו היתה שעת התהילה של פלו, רופא חדר המיון בעל הבשורות הרעות. הוא הוזמן לשבת מול ראש הממשלה. כעבור כמה ימים הכריז רפארן שחדרי המיון בבתי החולים הם עניין לאומי. וכדי להראות שאינו מנותק מהשטח הראה מטאי לעיתונאים שמספר הטלפון של פלו מופיע בטלפון הסלולרי שלו. הוכרז אז על גיוס כללי, אבל המלחמה הסתיימה במהרה. זו היתה מלחמה שצרפת הפסידה בה. ההכרזות בעקבות הפגישה לא תאמו את עוצמת האבל שהכל היו אמורים להרגיש. מטאי, חיוור, תשוש, מתוח, סירב להודות באשמה. הוא חשף מספרים. הוא דיבר על מספר המתים, הסביר שעד לפני ימים ספורים דבר לא הצדיק הכרזה על מצב חירום כללי.
השר המשיך לדבר בלשון המשרד שלו. ערב ה-13 באוגוסט התקיימה ישיבה של הנהלת המשרד. המנכ"ל אבנהיים חזר מהחופשה. האם הוא בא בטענות לעצמו על שלא שב קודם? ללא ספק. הוא מודע למשקלו הפוליטי. לו היה נוכח, אמר, היה מתריע על המצב בתקיפות. הוא אישר שיש 3,000 מתים ודיבר בזכות תקשורת ישירה, אבל סירב להתפלש באשמה.
בחלוף ארבעה ימים אמור היה שר הבריאות לפטר את מנכ"ל משרדו. "אנשים אינם מבינים את ההסברים שלנו", נאנח מטאי באוזני אבנהיים, לפני שקיבל את התפטרותו.

רק אחרי שישה ימים

יום שישי 8 באוגוסט. כבאי פאריס דיווחו על יותר ממאה קריאות מצוקה שנבעו מתנאי החום הכבד. ביומו השישי של השרב, בתי החולים של פאריס החליטו להכניס שינויים במערך הקליטה שלהם "בגלל המשך התנאים האקלימיים יוצאי הדופן". הנהלת משרד הבריאות פנתה ל"חלשים ביותר" בקריאת אזהרה וסיפקה עצות מנע.

יום ראשון 10 באוגוסט. פטריק פלו, נשיא התאחדות רופאי חדרי המיון, הודיע כי 50 איש מתו בארבעת ימי החום באזור פאריס. הוא גינה את חוסר המעש של הנהלת משרד הבריאות.

יום שני 11 באוגוסט. רשות בתי החולים של איל דה-פראנס החליטה לעבור לשלב ב' בתוכנית הפעולה "חום כבד". שירותי הקבורה הודיעו על עלייה של%20 בשיעור התמותה בצרפת. דובר משרד הבריאות הכחיש שחדרי המיון עמוסים מהרגיל ואמר כי "הקשיים אינם חריגים בהשוואה לשנים קודמות, להוציא מקרים בודדים".

יום שלישי 12 באוגוסט. ממקום חופשתו בקומבלו הכריז ראש הממשלה, ז'אן-פייר רפארן, על הקצאת מיטות נוספות בבתי החולים הצבאיים.
יום רביעי 13 באוגוסט. פרנסואה אובאר ממינהלת התיאום של מערכת האשפוז העריך כי מספר המתים בבתי החולים מסתכם ב"כמה מאות". שר הבריאות הצרפתי, ז'אן-פרנסואה מטאי, אמר ש"מערכת הבריאות הוכיחה כושר הסתגלות מרשים". ושלא היו "עיכוב או אי הוצאה לפועל של האמצעים שיושמו מאז יום שישי (8 באוגוסט)". ראש הממשלה רפארן הורה "לגייס את כל אמצעי האשפוז הזמינים" באיל דה-פראנס.

יום חמישי 14 באוגוסט. לאחר פגישת תיאום עם כל הגורמים המקצועיים דיבר מטאי על 3,000-1,500 מתים.
יום שבת 16 באוגוסט. רפארן דוחה כל טענה על תפקוד לקוי של הממשלה.
יום שני 18 באוגוסט. מטאי הודה שהמספר של 5,000 מתים בשל השרב "מתקבל על הדעת", והוא האשים בעקיפין את הכפופים לו. "לא היו בידינו המידע ואותות האזהרה שהיינו צריכים לקבל. וכאשר לא מעמידים אותך על חומרת המצב, אינך יכול לפעול במועד". לוסיין אבנהיים, מנכ"ל משרד הבריאות, הבין את הרמז והתפטר.

ידען הסביבה – כדור הארץ

http://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~621496080~~~61&SiteName=hayadan

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן