אבי בליזובסקי
יעקב נאבק עם מלאך האלוהים, ציור של מארק שאגאל
קישור ישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/soreq230605.html
אחד מתחביבי המחקריים מתרבע בתוך המשבצת, או מתעגל בתוך הקונכיה של הפעילות הגופנית, תרבות הגוף והספורט (בשיוך של הרבה סימני שאלה למונח האחרון). אני בוחן ובודק את היסודות ההיסטוריים של הפעילות הגופנית, ובפרט את היבטיה הפוליטיים (בערבון-מוגבל כמובן) והחברתיים. מחקרי ועיוני הביאוני אל המסקנה העוברית הבאה: ראשית הפעילות הגופנית כראשית ההיסטוריה האנושית, ואף לפניה, אם נתייחס לפעילות הגופנית של פרימאטים, של קופים ואף של חיות מן הסתם (עד "ימינו אנו"), וממסקנה זו צומחת מסקנת –משנה, אם כי חשובה מאוד, המתנסחת כדלקמן: הפעילות הגופנית-הספורטיבית לא היתה אלא סובלימציה (עידון) להישרדות ולשימוש בכלי נשק, ובהפוך-על-הפוך: הספורט משחרר מחד אגרסיות, אך מאידך הוא טעון אגרסיות ואף מהווה מין מקפיץ אגרסיות אובססיבי. האגרסיביות, אגב, אינה אלא המשקע הגנטי והצבור בתוכנו מאז ראשית הופעתנו על פני כדור הארץ, ואף בתקופת קופיותנו וזו שקדמה לה.
אחד הכלים החשובים, הן למחקר האנתרופולוגי והן לזה ההיסטורי בכלל, הוא הצפייה בהתנהגותן של חיות (אבות-אבות-אבותינו), שלא "התקלקלו" כמו המין האנושי. נצפה בהם איפוא ונבחין מיד כי תופעת המישחק מאפיינת את שלבי ההתבגרות של הגורים, ובהדרכתה הרציפה של האם. הגורים לומדים את רזי הצייד והטרף בכלל דרך המישחק (מה שבולט אצל חיות מחמד כגון כלבים או חתולים), וכמותם חיות שאינן טורפות, אך חייבות להיות מצויידות במאפייני גוף כאלה, שיסייעו להן "לעבור את היום בשלום", כלומר להישרד.
יהיה זה קצת מגוחך לטעון כי האדם חיקה את התנהגות החיות, ומהן אימץ ליעדיו ולצרכיו (מה שניתן לומר שהוא נכון לחלוטין). יהיה זה יותר הגיוני להניח כי באדם הקדמון נטבעו תכונות שונות של אבותיו החיות, כמו שגם אצלנו צרובים מאפיינים כאלה, הגם שעברו שלבים רבים של טשטוש, הדחקה והתעדנות. ואין להוציא מכלל אפשרות כי המנטרה המתנסחת כ"אבי ההמצאה הוא האילוץ", פעלה כאן היטב: היות שצרכיו הבסיסיים של האדם הקדמון היו הישרדותיים, מכאן עולה שאורחות חייו, ובכללן הפעילות הגופנית, נווטו ותועלו לאפיקי ההישרדות.
יתירה מזו, האדם הקדמון היה מעוטף כולו באמונה בקיומם של כוחות נסתרים וטמירים, רעים וטובים, שאת חלקם הוא מבקש לרצות ואת חלקם הוא משתוקק לדחות מעל פניו. כל שגרת יומו היתה מחוברת בצורה זו או אחרת לטקסים שונים: לקדם טוב ולהרחיק רע, ובכלל אותם טקסים יוחד מקום בולט לאמנות ההישרדות: חבטות באוייב דימיוני-דמוני, שיגור חצים ורמחים אל עבר מטרות-דמות (חיות טרף למיניהן), מה ששיפר, וזה ברור, את יכולת ההישרדות שלו, ונקשר, טקסית, עם יישות על-טבעית כלשהי.
במקביל, אם כי במהלך ההתפתחות ההיסטורית, אך עדיין בעידן הקדום מאוד, הומצאו המישחקים והתחרויות כדי להפיג את השעמום מתוך שגרת האימונים האישית, המפרכת. וזה יהפוך לימים לתחרויות גופניות מתישות, כמו "מסעי אלונקות", ואזי המפקד יחייך, ממש כמו אותה פרסומת לאם הדאגנית: "בשבילו זה 'דני', בשבילך – חלב": מחלקה ג' זכתה בהארכת חופשה מאחר שניצחה ב"מסע האלונקות", אך כל החטיבה "הרויחה" מאמץ של כושר גופני.
זאת ועוד: בכל ניצחון הישרדותי מחכה הפרס: "הצלחת לצוד את החיה", או, לחלופין: "הצלחת להימלט ממנה", ובפעילות הספורטיבית הקמאית, הקדמונית – הצלחה אישית של ירי לעבר מטרה, או התמודדות בין כמה שוכני-מערות קדם על נתח עסיסי יותר מהציד, או "סתם" כבוד. טלו את הפרס מן התחרות וגורלה יהיה להירקב במגירה.
כעת, מצויידים בנתוני יסוד אלה הבה ונבחן אירוע תחרותי מאוד מעניין המופיע במקרא. אך טרם נעשה זאת נבהיר כמה נקודות יסוד: ראשית – עם ישראל היה חלק בלתי נפרד מן הציביליזציות המזרח-ים-תיכוניות והביטוי "עם לבדד ישכון" כלל אינו מאפיין אותו. החברה הישראלית, שנשלטה על-פי-רוב על-ידי ממלכות האזור, נחשפה לתרבות הנ"ל, הרוויה בפעילות גופנית; שנית – גם אם נפקפק באמינותם של רוב האירועים המונצחים במקרא, על דבר אחד אין להתווכח: למנסח ולעורך היתה כוונת-מכוון להביא דווקא סיפור זה או אחר לידיעת הקוראים, ומתוך כך נוכל להצביע על חשיבותו של האירוע המסופר.
דוגמה ראשונה לכך בולטת בהתייחסות הספרות התנ"כית לכוח גופני. ממש כיחס החיובי מאוד שהופגן בציביליזציות הקדומות כלפי הכוח הפיזי, ובעיקר מה שאובחן כמתת-אל, כך בולט היחס החיובי עד לרמות של הערצה בספרות התנ"כית. יעקב מצטייר כחזק מאוד בגופו, ולמשל הוא מצליח להזיז לבד בכוחות עצמו את האבן הכבידה שכיסתה את פי הבאר; משה בולט גם בכוחו הפיזי: משתלט על השוטר המצרי, מכהו והורגו; מניס את רועי מדיין ומאפשר לבנות יתרו לשאוב מים מן הבאר; נושא מן ההר (פעמיים) את לוחות הברית העשויים אבן; מניף את ידיו אל-על כדי להביא לתבוסתו של הצבא העמלקי ועוד; שמשון שהיה נזיר אלוהים מאופיין כ"סטאלונה" או ה"שווארצנגר" של התנ"ך; שאול הצטיין במידת גובהו, ואלה רק דוגמאות אחדות. יוצא מכאן שהתנ"ך העריץ כוח פיזי וייחס למנהיגיו, אולי בבחינת משאלת-לב, תכונות פיזיות בולטות ומנהיגות.
ובכן, מצויידים בנתוני פתיחה כלליים ועקרוניים אלה, הבה ונרים את המסך התיטראלי-היסטורי כדי להיחשף לאירוע של "הלך מכות עם ה'". האירוע נגול בספר בראשית, פרק ל"ב, פסוקים 25-30. יעקב עושה דרכו מבית לבן הארמי דרך שעיר, ארצו של עשו אחי-יעקב, אל ארץ כנען. יעקב עובר את נהר הירדן במעבר נחל יבוק – הוא, שתי נשיו, שתי שפחותיו ואחד-עשר ילדיו. והנה הפתעה: דמות מסתורית, מיתולוגית-דמונית, מתייצבת מולו ומזמינה אותו להילחם, להיאבק.
טרם נגולל את הפרשה כולה חשוב להדגיש כבר עתה כי בתקופה הנידונה, לפחות בהיבט הכללי, היינו ברבע הראשון של האלף השלישי לפנה"ס, אין בכלל מה לדבר על ספורט, אלא על פעילות גופנית בעלת אפקטים ברורים מאוד של הישרדות, וב"תיבלון" דתי ופולחני. בשלב יותר מאוחר, וב"אשמת" הראשוניות "נושאים" היוונים, אפשר יהיה לדבר על ספורט (עידון, חוקיות, כללים, פרסים, קהל, מאמנים ושופטים ואפילו מתמחים ברפואה ספורטיבית).
אז מה מוסר לנו התנ"ך? "ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכול לו, ויגע בכף ירכו, ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו" (בראשית לב, 25-26). לפנינו מפגש מעניין, שדוגמתו אנו מוצאים במיתוסים קדומים ואף מאוחרים, ואולי יבינו הקוראים טוב יותר אם נדמה לנגד עינינו את ההתמודדות בין רובין הוד (אייבנהו) לבין מגודל הגוף שהתכנה "ג'ון הקטן", בשעה ששניהם בקשו לחצות את הנהר על גבי קורת העץ היחידה שחברה בין שתי הגדות. אף אחד מהם לא מוכן היה לוותר לרעהו (ממש כמפגש שגרתי של שני נהגים ישראלים), ועל כן בחרו להתמודד במאבק המקלות, אשר בסופו הופל רובין הוד אל מימי הנהר הקרים.
המקרא "מתקיל" משהו את יעקב ומעמיד מולו דמות מיתולוגית המכונה בשם "איש". אולי כדי לבחון את יכולותיו הקדם-מנהיגותיות, הן הנפשיות והן הגופניות. וזאת לדעת כי הנסיכים הפרעונים היו מתמודדים אלו עם אלו בתחרות ריצה עקלתונית (סלאלומית) כדי להפגין את יכולותיהם ואת האמביציה שלהם להוביל את מצרים, לכשימלכו עליה; אולי כדי לשדר לו על מסכת הקשיים שהוא צפוי לעבור; אולי כדי לבחון את אמונותיו ועוד. בכל מקרה יעקב עומד לפני מבחן אמיתי. הוא יכול היה להימלך בדעתו ולסגת (ומי באמת היה יודע על כך ומדליף…?), אך בכך היה מפגין את חולשותיו ומגרעותיו, וזה די גרוע מבחינת צייד הכשרונות של "כוכב עולה".
בכל מקרה יעקב נענה לאתגר ונכון להאבק כנגד הדמות המיסתורית. כללי המאבק דמו למעין "תפוס כפי יכולתך" (הידוע כ"catch as catch can") בו מותר היה להשתמש בכל האמצעים ההישרדותיים על-מנת לנצח בתחרות: חביקות, ריתוקים, נעילות, בריחים, ראשיות, גרימת נקעים ושברים.
ההתמודדות בין השניים לא היתה מוגבלת בזמן, כמקובל בקרבות-בהאבקויות של העידן הקדום, ועל-כן, היות שלאף אחד מהם לא היה יתרון על חברו, נרמז, כך דומה, במקרא, "ויאבק איש עמו עד עלות השחר". אגב, ההתמודדות הלילית עשויה להתבאר על רקע המאבק בין הכוח הטוב לכוח הרע, שהרי, על-פי המיתולוגיות הקדומות, ואף היותר מאוחרות, תש כוחם של ייצורי הלילה הדמוניים עם עלות השחר. אין להוציא, כתוצאה מכך, מכלל הנחה את האפשרות, שיעקב ניצל "חולשה" זו כדי למשוך את המאבק אל "האור בקצה המינהרה".
הדמות הלילית נקלעה למצוקה עם עלות השחר, ואולי אף על רקע התמדתו של יעקב (ממש כמו המתמודדים בתחרות של הורדת ידיים), ועל כן עוברת "לשלב הבא" – לשימוש בגרימת כאב. הדמות נוגעת (כנראה לופתת) את "כף ירך יעקב" ומסבה לו כאב רב. טכסיס זה ידוע לנו מצלמיות של מתאבקים בעולם הקדום, ובעיקר ממסופוטמיה
(מקום הולדתם של אבות העם על-פי המסורת). טכסיס זה מציין לפיתת אחורי הברך וניצול הברך כמנוף על-מנת להביא לנקיעתה, ואכן כך היה. יעקב נלפת על-ידי הדמות וברכו נקעה, אך יעקב עמד בסבל ולא נטש את ה"זירה". הוא, כך דומה, לפת את הדמות, אשר בלית ברירה, נאלצה להפעיל כנגדו אמצעי של גרימת כאב. מעניין לציין, אם כי ממקום אחר ומתקופה אחרת, שהיוונים הקדמונים דווקא העריכו יותר מכל את האתלט המתייסר על מנת לנצח ואת הספורטאי המתאמן קשה, הרבה יותר ממי שהניצחון בא לו יחסית בקלות. וממקום אחר לגמרי, מן האולימפיאדה שארחה מונטריאול ב-1976, התייצבו על מזרן הג'ודו שני מתמודדים בגמר. אחד מהם, הנציג היפני, נקע במהלך ההתמודדות את קרסולו, ולמרות זאת, כשהוא נושא במאמץ על-אנושי את כאבי התופת, גבר על יריבו וניצחו.
ונחזור ל"מזרן" הקדום: יעקב נושא באומץ את כאבו הפיזי. אינו מרפה מיריבו המיתולוגי-דמוני ומרתקו, כנראה לקרקע. הדמות המיתו-דמונית מבקשת מיעקב שישחררנה מן הלפיתה, וטיעונה – "כי עלה השחר". ובלשון הטקסט המקראי: "ויאמר – שלחני כי עלה השחר". נוכל להסיק מכאן, ולו בהיבט הסמלי, כי קרבות היו נמשכים לעתים זמן ממושך (מה שידוע לנו מכתובים מצריים ומסופוטמיים), ואולי גם מרמז הכתוב הציורי, כי השחר מפציע ועימו נעלמים כל יצורי הלילה.
יעקב אינו מוותר. מעבר לניצחון הוא תובע איזשהו פרס, ואם כבר ניצב לפניו יצור מיתולוגי, אז מדוע לא לבקש ממנו בקשה גדולה (כאותם סיפורים על הג'ין שבבקבוק). יעקב מבקש מן הדמות לברך אותו, ואגב ידוע, לאורך ההיסטוריה הספורטיבית, כי התמודדויות היו מסתיימות לעיתים בדרישת המנצח לזכות בברכה מחד, או בקללת המנוצח מאידך. בכל מקרה מרומז לפנינו מין מתן של פרס בעקבות התחרות, ומכאן שההתמודדות ממש נושקת לראשית עובריותו של הספורט הקדום.
ומה אומר על כך הכתוב: "ויאמר (יעקב): לא אשלחך, כי אם ברכתני". יעקב זוכה איפוא בברכה מיוחדת, כזו השקולה לפרס-על: הוא מתעטר, מכאן ולהבא, בכתר של ראשית העם. אגב, רבים ו"טובים" שוגים בכך, שמייחסים ליעקב את התואר של "אבי האומה", וזאת מן הטעם הפשוט, שאומתיות-לאומיות, הינה תוצר מודרני של אירופה במאה ה-18.
שמו של יעקב מתחלף (ממש כטקס של הנסיך שמתמלך) ל"ישראל", ככתוב: "ויאמר (האיש): לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל". ומדוע "ישראל"? – "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל". "שרית" משמעו "התמודדת", "נאבקת"; והתיבה "עם אלוהים … ותוכל" מלמדת על גודל המעמד: יעקב התמודד בהאבקות עם האל, או עם שליחו (אגב, המונח "אלוהים" ברבים מלמד על פוליתאיזם – אמונה באלים רבים, כפי שמופיע לא אחת במקורות התנ"ך, ואולי, כפי שמופיע הדבר במצרים, לאחר הרפורמה הפולחנית של אחנאתון, ושעיקרה – ריכוז אלוהיות רבות ביישות אחת), ובהצלחה מרשימה ועל כן ראוי הוא לפרס מיוחד. התיבה "… ועם אנשים ותוכל" מלמדת, אולי, על מקרים נוספים בהם התמודד יעקב מול מתחרים בהאבקות. תיבה זו מרמזת על שמו של יעקב שהילך לפניו כ"מתאבק-על".
מסורות מאוחרות הצמיחו לאותה דמות לילית – "האיש" – כנפיים ו"מילאכו" אותו. היינו הפכוהו למלאך, וכולנו ודאי מכירים את הציור המפורסם של דורה על אודות "האבקות יעקב עם המלאך", וכך התגלגלה לה המסורת המיתולוגית עד ימינו אנו ממש.
כהיסטוריון בקורתי הנני מרשה לעצמי לחלוק, בעדינות ג'נטלמנית כמובן, על שרשי הסיפור המיתולוגי, ויתירה מזו, אינני כלל בטוח שהילכו אי-פעם בכנען "אבות העם", קודמיהם וצאצאיהם, ובוודאי שאינני יכול לערוב לכך, שאכן פעלה דמות כזו (יעקב), בשם זה (יעקב-ישראל) ולה מאפיינים פיזיים כוחניים (התגוששות).
המסקנה ההיסטורית החשובה אמורה להיות מוזנקת דווקא מן העובדה, שמחברי-עורכי-חותמי המקרא מצאו צורך להנציח את האירוע, מדומיין ומפונטז ככל שיהיה, בבחינת מסר לקוראים, והמסר מקופל במיתוסים רבים של העולם הקדמון, המצרי מזה והמסופוטמי מזה – כדי להנהיג היה, פרט לחכם ולנבון, גם חזק, ואם אינך חזק, ספר והפץ את השמועה כי חסון ומעושת הינך. כך אנו מוצאים במיתולוגיות המזרח תיכוניות הקדומות, כאשר המנהיגים, המלכים, צוירו, פוסלו ותובלטו במיטב הכוח האתלטי והשרירי שלהם. מה לעשות, ובעידן של קדם-הטלויזיה וקדם-התקשורת המקוונת, ניצלו המנהיגים כל אמצעי תקשורת מזדמן כדי להצטייר בעיני הציבור כשלוחי האל: כיפים, כמרשימים גופנית וכמוקפים בהילה של קדושה.
קיצורו של דבר: היה או לא היה? אין זה משנה. העובדה שזה נכתב מצביעה על כוונת העברת המסר, שהוא גם פורש מצע של חיקוי.
ריכוז מאמריו של ד"ר יחיעם שורק באתר הידען
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~194655546~~~185&SiteName=hayadan
