סיקור מקיף

היסטוריון מתקן אי הבנות על ההיסטוריה האוקראינית והרוסית

הקורבן הראשון במלחמה, אומר ההיסטוריון רונלד סוני, אינה רק האמת. לעתים קרובות, הוא אומר, "אלא מה שנשאר בחוץ."

 מאת רונלד סוני, פרופ' להסטוריה ומדעי המדינה, אוניברסיטת מישיגן

אירפין, פרבר של קייב בירת אוקראינה, 9 במארס 2022 לאחר שהופגז על ידי כוחות צבא רוסיה
אירפין, פרבר של קייב בירת אוקראינה, 9 במארס 2022 לאחר שהופגז על ידי כוחות צבא רוסיה

נשיא רוסיה ולדימיר פוטין החל במתקפה רחבת היקף על אוקראינה ב-24 בפברואר 2022 ורבים בעולם מקבלים כעת קורס מזורז בהיסטוריה המורכבת והשזורה של שתי המדינות והעמים שלהן. אבל הרבה ממה שהציבור שומע צורם לאוזניו של פרופ' רונלד סוני. הסיבה לכך היא שחלק ממה שאנו שומעים אינו שלם, חלקו שגוי, וחלקו מוסתר ידי האינטרס העצמי או הפרספקטיבה המוגבלת של הדובר. ביקשנו מסוני, פרופסור באוניברסיטת מישיגן, להגיב למספר  טענות היסטוריות פופולריות ששמע לאחרונה.

השקפתו של פוטין על ההיסטוריה הרוסית-אוקראינית זכתה לביקורת נרחבת במערב. מה לדעתך מניע את הגרסה שלו להיסטוריה?

פוטין מאמין שאוקראינים, בלארוסים ורוסים הם עם אחד, והם כפופים להיסטוריה ותרבות משותפת. אבל הוא גם מודע לכך שהמדינות הללו הפכו למדינות נפרדות המוכרות במשפט הבינלאומי וגם על ידי ממשלות רוסיה. יחד עם זאת, הוא מטיל ספק בהיווצרות ההיסטורית של המדינה האוקראינית המודרנית, שלדבריו הייתה תוצר טרגי של החלטות של מנהיגי רוסיה לשעבר ולדימיר לנין, יוזף סטלין וניקיטה חרושצ'וב. הוא גם מטיל ספק בריבונות ובאומה הייחודית של אוקראינה. בעוד הוא מקדם זהות לאומית ברוסיה, הוא משמיץ את תחושת הלאום הגוברת באוקראינה.

פוטין מציין כי אוקראינה מעצם טבעה צריכה להיות ידידותית, לא עוינת, לרוסיה. אבל הוא רואה בממשלתה הנוכחית לא לגיטימית, לאומנית אגרסיבית  ואפילו פשיסטית. התנאי ליחסי שלום בין מדינות, הוא אומר שוב ושוב, הוא שהן אינן מאיימות על ביטחונן של מדינות אחרות. עם זאת, כפי שברור מהפלישה, הוא מהווה את האיום הגדול ביותר על אוקראינה.

פוטין רואה באוקראינה איום קיומי על רוסיה, מתוך אמונה שאם היא תיכנס לנאט"ו, נשק התקפי יוצב קרוב יותר לגבול הרוסי, כפי שכבר נעשה ברומניה ובפולין.

אפשר לפרש את הצהרותיו של פוטין על ראשיתה ההיסטורית של המדינה האוקראינית כהיסטוריה בשירות עצמי וכדרך לומר, "יצרנו אותם, אנחנו יכולים לקחת אותם בחזרה". אבל אני מאמין שבמקום זאת הוא פנה בכוח לאוקראינה ולמערב להכיר באינטרסים הביטחוניים של רוסיה ולספק ערבויות לכך שלא יהיו מהלכים נוספים של נאט"ו כלפי רוסיה ולתוך אוקראינה. למרבה האירוניה, פעולותיו האחרונות דחפו את האוקראינים בחוזקה רבה יותר לזרועות המערב.

העמדה המערבית היא שהאזורים המתפרקים שפוטין הכיר בהם, דונייצק ולוהנסק, הם חלקים אינטגרליים מאוקראינה. רוסיה טוענת כי אזור דונבס, הכולל את שני המחוזות הללו, הוא חלק היסטורי מרוסיה. מה ההיסטוריה אומרת לנו?

בתקופה הסובייטית, שני מחוזות אלה היו באופן רשמי חלק מאוקראינה. כאשר ברית המועצות התפרקה, גבולות הרפובליקה הסובייטית לשעבר הפכו, על פי המשפט הבינלאומי, לגבולות המשפטיים של המדינות הפוסט-סובייטיות. רוסיה הכירה שוב ושוב בגבולות אלה, אם כי בחוסר רצון במקרה של חצי האי קרים.

אבל כאשר שואלים לאילו אנשים שייכים האדמות הללו פחית שלמה של תולעים נפתחת. הדונבאס מאוכלס היסטורית על ידי רוסים, אוקראינים, יהודים ואחרים. בתקופה הסובייטית והפוסט-סובייטית, הערים היו ברובן רוסיות מבחינה אתנית ולשונית, ואילו הכפרים היו אוקראינים. כאשר בשנת 2014 מהפכת מיידן בקייב העבירה את המדינה לכיוון המערב ולאומנים אוקראינים איימו להגביל את השימוש בשפה הרוסית בחלקים מאוקראינה, מורדים בדונבאס התנגדו באלימות לממשלה המרכזית של אוקראינה.

לאחר חודשים של קרבות בין כוחות אוקראיניים לכוחות מורדים פרו-רוסים בדונבאס בשנת 2014, כוחות רוסיים סדירים עברו מרוסיה, והחלה מלחמה שנמשכה בשמונה השנים האחרונות, עם אלפים הרוגים ופצועים.

תמיד מערערים על תביעות היסטוריות על קרקעות – חשבו על ישראלים ופלסטינים, ארמנים ואזרבייג'נים – והם מנוגדים לטענות שאלו החיים על הקרקעי בהווה מקבלים עדיפות על אלו שיש להם פני טענות היסטוריות מהעבר. רוסיה יכולה לתבוע את דונבס בטיעונים משלה המבוססים על מוצא אתני, אבל כך גם אוקראינים עם טיעונים המבוססים על צידוק היסטורי. ויכוחים כאלה לא הולכים לשום מקום ולעתים קרובות מובילים, כפי שניתן לראות כיום, לעימות עקוב מדם.

מדוע הייתה ההכרה הרוסית ברפובליקות העממיות של דונייצק ולוהנסק כעצמאית כאירוע כה מכריע בסכסוך?

כאשר פוטין הכיר ברפובליקות דונבס כמדינות עצמאיות, הוא הסלים את הסכסוך, שהתברר כהקדמה לפלישה רחבת היקף לאוקראינה. פלישה זו היא איתות קשה וקשה למערב שרוסיה לא תיכנע ותקבל את המשך החימוש וההצבה של אמצעי לחימה באוקראינה, פולין ורומניה. נשיא רוסיה הוביל כעת את ארצו למלחמת מנע מסוכנת – מלחמה המבוססת על החרדה שמתישהו בעתיד תותקף ארצו – שתוצאותיה בלתי צפויות.

בכתבה של הניו יורק טיימס על ההיסטוריה של פוטין באוקראינה נכתב כי "הממשלה הסובייטית החדשה שהוקמה תחת לנין, שמשכה כל כך הרבה מהבוז של פוטין, תרסק בסופו של דבר את המדינה האוקראינית העצמאית המתהווה. בתקופה הסובייטית, השפה האוקראינית נאסרה בבתי הספר ותרבותה הורשתה להתקיים רק כקריקטורה מצוירת של קוזאקים רוקדים במכנסיים תפוחים." האם ההיסטוריה הזו של הדיכוי הסובייטי מדויקת?

ממשלתו של לנין ניצחה במלחמת האזרחים באוקראינה בשנים 1918-1921 וגירשה את המתערבים הזרים, ובכך ביססה והכירה ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית. אבל פוטין צודק במהותו שמדיניותו של לנין היא זו שקידמה את הממלכתיות האוקראינית בברית המועצות, בתוך האימפריה הסובייטית, והעניקה לה ולרפובליקות סובייטיות אחרות באופן רשמי את הזכות החוקתית לפרוש מהאיחוד ללא תנאים. זכות זו, טוען פוטין בכעס, הייתה מוקש שבסופו של דבר פוצץ את ברית המועצות.

השפה האוקראינית מעולם לא נאסרה בברית המועצות ונלמדה בבתי ספר. בשנות העשרים של המאה העשרים, התרבות האוקראינית קודמה באופן פעיל על ידי מדיניות הלאום הלניניסטית.

אבל תחת סטאלין, עוצמתן של השפה והתרבות האוקראינית החלו להתערער. זה התחיל בראשית שנות השלושים, כאשר לאומנים אוקראינים דוכאו, "רעב המוות" המחריד הרג מיליוני איכרים אוקראינים, ורוסיפיקציה, שהיא תהליך קידום השפה והתרבות הרוסית, הואצה ברפובליקה.

בתוך גבולותיה המחמירים של המערכת הסובייטית, הפכה אוקראינה, כמו לאומים רבים אחרים בברית המועצות, לאומה מודרנית, המודעת להיסטוריה שלה, משכילה בשפתה ואפילו במכנסיים תפוחים בהן הורשתה לחגוג את תרבותה האתנית. אבל המדיניות הסותרת של הסובייטים באוקראינה קידמה אומה תרבותית אוקראינית תוך הגבלת חירויותיה, ריבונותה  וביטויי הלאומיות שלה.

ההיסטוריה היא גם מדע חברתי שנוי במחלוקת וגם מדע חברתי חתרני. היא משמשת ומנוצלת לרעה על ידי ממשלות פרשנים ואנשי תעמולה. אבל עבור היסטוריונים זו גם דרך לגלות מה קרה בעבר ומדוע. כחיפוש אחר האמת, היא הופכת להיות חתרנית תחת השפות נוחות אך לא מדויקות של המקום שממנו באנו ולאן אנו עשויים ללכת.

למאמר ב-The Conversation

17 תגובות

  1. תודה על המאמר, אבל אם אפשר לא לתרגם בגוגל טרנזלייט להבא 🙁

  2. נתחיל מזה, שרוסיה ב 300 שנים האחרונות כבשה 92 מדינות קטנות : בשקיריה, מורדוביה, קרליה, צוקוטקה של צוקצים, יקוטיה וכדומה. קודם כל פוטין צריך להחזיר את המדינות בחזרה לעמים השורשים , אחר כך יבדוק לגבי אוקראינה.

  3. לדעתי טעות ענקית עשה ילצין כשמסר את השלטון לפוטין
    מאז דהוא תפס את השלטון כל פעם התנכל למדינה אחרת
    לא מעניין אותי מה ההיסטוריה ז
    עניין אותי שהבן שטן הזה כבא רצח עשרות אם לא מאות אלפים ברחבי העולם
    מה עשתה לו סוריה שמחק שם ערים שלמות
    וכל זה הוא עושה עם צבא באיכות בינוני מינוס כאשר הוא משחק פוקר עם העולם על ידי איום בנשר גרעיני
    לדעתי העולם צריך לצחוק אותו ולפרק את רוסיה לעממים ממנה היא מורכבת
    היא גדולה מידי ושחצנית ורצחנית מיגי

  4. תרגום גרוע למאמר שאין לו סימוכין עדיף היה לא לפרסם אתם פשוט מזלזלים בקוראים שלכם שום רצף לשוני ורעיוני יצא גיבוב עלוב של מילים

  5. הכותב מספר על נשק *התקפי* שהוצב בהווה, בפולין וברומניה .
    ככל שהצלחתי למצוא בחיפושיי ברשת, הנשק המדובר שמטריד את פוטין, הוא טילים *הגנתיים* .
    מה אני מפספס ?
    על איזה נשק התקפי מדובר ?
    ולמה שברית נאט"ו היום תרצה בכלל לתקוף ברוסיה ? לא הסתיים כבר הפרק הזה בהיסטוריה ?

  6. פוטין מביט לעבר רוסיה הצארית, לא לעבר רוסיה הסובייטית.

    ההיסטוריה לא מתחילה במלחמת העולם הראשונה.

  7. היסטוריון שכותב על ההיסטוריה של יחסי רוסיה/ברה"מ ואוקראינה ולא כותב מילה על רצח העם שבצעו סטלין והקומונסטים באוקראינים-הולודומור !

  8. תמיד , אבל תמיד כאשר בודקים היסטוריה הכי חשוב זה נקודת ההתחלה. כאשר בודקים היסטוריה של מדינה מקבלים תוצאות שונות בהתאם לנקודות ההתחלה. אני למשל יכול להגיד שאם מתחילים מנקודה שבה קייב הייתה בירת האומה הסלבית אז אוקראינה צריכה לשלוט על רוסיה. לא הגיוני אבל נכון היסטורית.

  9. לא קראתי כאן שום חידוש. אין צורך במאמר הזה כדי להבין את העובדה הפשוטה שיש לנו עסק עם חולה בשיגעון גדלות המנסה בכל דרך אפשרית להעצים את השפעתו על סביבתו הקרובה, לאנשים כאלה אין אפשרות להגעה לשביעה, אם ישיג את מבוקשו, הוא ישאף לנצל את עוצמתו המתעצמת ולהעצים אותה עוד, הרי לא חסרים לו שכנים שמנסים לבטא את לאומיותם השונה משלו.
    הוא בחברה טובה, של דמויות היסטוריות רבות מאוד.
    די להזכיר למשל את אלכסנדר המקדוני, יוליוס קיסר, ג'ינגיס חאן, נפוליאון בונפרטה ואחרון לא חביב א.ה. יימח שמו.

  10. למה אין פה אף מילה על רוס של קייב? ועל כך שחצי האי קרים היה שייך בעבר לרוסים והוא ניתן במתנה לאוקראינים כמחווה של רצון טוב בתקופת ברה"מ? ויש עוד הרבה נקודות בהיסטוריה של רוסיה ואוקראינה שהמחבר לא נוגע בהן.
    אבל כמובן שההיסטוריה היום מושפעת מהפוליטיקה. מדגישים את מה שרוצים ומתעלמים ממה שמנוגד לנרטיב הרצוי

  11. סוף סוף משהו משבר בצורה קצת יותר אובייקטיבית על המשבר באירופה ושם באור הזרקורים את המעורבות של ארהב ובעלות בריתה הצבועות ביצירתו של הסיכסוך.

  12. חשבתי שאקרא את המאמר וסוף סןף אבין משהו על הסיכסוך הזה אבל הצלחתם לבלבל יותר

  13. אם היה פה ניסיון לסבך את ההיסטוריה הצלחתם.
    כזה כתבה לא קוהרנטית לא קראתי מאז YNET

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן