היסטוריון מתקן אי הבנות על ההיסטוריה האוקראינית והרוסית

הקורבן הראשון במלחמה, אומר ההיסטוריון רונלד סוני, אינה רק האמת. לעתים קרובות, הוא אומר, “אלא מה שנשאר בחוץ.”

 מאת רונלד סוני, פרופ’ להסטוריה ומדעי המדינה, אוניברסיטת מישיגן

נשיא רוסיה ולדימיר פוטין החל במתקפה רחבת היקף על אוקראינה ב-24 בפברואר 2022 ורבים בעולם מקבלים כעת קורס מזורז בהיסטוריה המורכבת והשזורה של שתי המדינות והעמים שלהן. אבל הרבה ממה שהציבור שומע צורם לאוזניו של פרופ’ רונלד סוני. הסיבה לכך היא שחלק ממה שאנו שומעים אינו שלם, חלקו שגוי, וחלקו מוסתר ידי האינטרס העצמי או הפרספקטיבה המוגבלת של הדובר. ביקשנו מסוני, פרופסור באוניברסיטת מישיגן, להגיב למספר  טענות היסטוריות פופולריות ששמע לאחרונה.

השקפתו של פוטין על ההיסטוריה הרוסית-אוקראינית זכתה לביקורת נרחבת במערב. מה לדעתך מניע את הגרסה שלו להיסטוריה?

פוטין מאמין שאוקראינים, בלארוסים ורוסים הם עם אחד, והם כפופים להיסטוריה ותרבות משותפת. אבל הוא גם מודע לכך שהמדינות הללו הפכו למדינות נפרדות המוכרות במשפט הבינלאומי וגם על ידי ממשלות רוסיה. יחד עם זאת, הוא מטיל ספק בהיווצרות ההיסטורית של המדינה האוקראינית המודרנית, שלדבריו הייתה תוצר טרגי של החלטות של מנהיגי רוסיה לשעבר ולדימיר לנין, יוזף סטלין וניקיטה חרושצ’וב. הוא גם מטיל ספק בריבונות ובאומה הייחודית של אוקראינה. בעוד הוא מקדם זהות לאומית ברוסיה, הוא משמיץ את תחושת הלאום הגוברת באוקראינה.

פוטין מציין כי אוקראינה מעצם טבעה צריכה להיות ידידותית, לא עוינת, לרוסיה. אבל הוא רואה בממשלתה הנוכחית לא לגיטימית, לאומנית אגרסיבית  ואפילו פשיסטית. התנאי ליחסי שלום בין מדינות, הוא אומר שוב ושוב, הוא שהן אינן מאיימות על ביטחונן של מדינות אחרות. עם זאת, כפי שברור מהפלישה, הוא מהווה את האיום הגדול ביותר על אוקראינה.

פוטין רואה באוקראינה איום קיומי על רוסיה, מתוך אמונה שאם היא תיכנס לנאט”ו, נשק התקפי יוצב קרוב יותר לגבול הרוסי, כפי שכבר נעשה ברומניה ובפולין.

אפשר לפרש את הצהרותיו של פוטין על ראשיתה ההיסטורית של המדינה האוקראינית כהיסטוריה בשירות עצמי וכדרך לומר, “יצרנו אותם, אנחנו יכולים לקחת אותם בחזרה”. אבל אני מאמין שבמקום זאת הוא פנה בכוח לאוקראינה ולמערב להכיר באינטרסים הביטחוניים של רוסיה ולספק ערבויות לכך שלא יהיו מהלכים נוספים של נאט”ו כלפי רוסיה ולתוך אוקראינה. למרבה האירוניה, פעולותיו האחרונות דחפו את האוקראינים בחוזקה רבה יותר לזרועות המערב.

העמדה המערבית היא שהאזורים המתפרקים שפוטין הכיר בהם, דונייצק ולוהנסק, הם חלקים אינטגרליים מאוקראינה. רוסיה טוענת כי אזור דונבס, הכולל את שני המחוזות הללו, הוא חלק היסטורי מרוסיה. מה ההיסטוריה אומרת לנו?

בתקופה הסובייטית, שני מחוזות אלה היו באופן רשמי חלק מאוקראינה. כאשר ברית המועצות התפרקה, גבולות הרפובליקה הסובייטית לשעבר הפכו, על פי המשפט הבינלאומי, לגבולות המשפטיים של המדינות הפוסט-סובייטיות. רוסיה הכירה שוב ושוב בגבולות אלה, אם כי בחוסר רצון במקרה של חצי האי קרים.

אבל כאשר שואלים לאילו אנשים שייכים האדמות הללו פחית שלמה של תולעים נפתחת. הדונבאס מאוכלס היסטורית על ידי רוסים, אוקראינים, יהודים ואחרים. בתקופה הסובייטית והפוסט-סובייטית, הערים היו ברובן רוסיות מבחינה אתנית ולשונית, ואילו הכפרים היו אוקראינים. כאשר בשנת 2014 מהפכת מיידן בקייב העבירה את המדינה לכיוון המערב ולאומנים אוקראינים איימו להגביל את השימוש בשפה הרוסית בחלקים מאוקראינה, מורדים בדונבאס התנגדו באלימות לממשלה המרכזית של אוקראינה.

לאחר חודשים של קרבות בין כוחות אוקראיניים לכוחות מורדים פרו-רוסים בדונבאס בשנת 2014, כוחות רוסיים סדירים עברו מרוסיה, והחלה מלחמה שנמשכה בשמונה השנים האחרונות, עם אלפים הרוגים ופצועים.

תמיד מערערים על תביעות היסטוריות על קרקעות – חשבו על ישראלים ופלסטינים, ארמנים ואזרבייג’נים – והם מנוגדים לטענות שאלו החיים על הקרקעי בהווה מקבלים עדיפות על אלו שיש להם פני טענות היסטוריות מהעבר. רוסיה יכולה לתבוע את דונבס בטיעונים משלה המבוססים על מוצא אתני, אבל כך גם אוקראינים עם טיעונים המבוססים על צידוק היסטורי. ויכוחים כאלה לא הולכים לשום מקום ולעתים קרובות מובילים, כפי שניתן לראות כיום, לעימות עקוב מדם.

מדוע הייתה ההכרה הרוסית ברפובליקות העממיות של דונייצק ולוהנסק כעצמאית כאירוע כה מכריע בסכסוך?

כאשר פוטין הכיר ברפובליקות דונבס כמדינות עצמאיות, הוא הסלים את הסכסוך, שהתברר כהקדמה לפלישה רחבת היקף לאוקראינה. פלישה זו היא איתות קשה וקשה למערב שרוסיה לא תיכנע ותקבל את המשך החימוש וההצבה של אמצעי לחימה באוקראינה, פולין ורומניה. נשיא רוסיה הוביל כעת את ארצו למלחמת מנע מסוכנת – מלחמה המבוססת על החרדה שמתישהו בעתיד תותקף ארצו – שתוצאותיה בלתי צפויות.

בכתבה של הניו יורק טיימס על ההיסטוריה של פוטין באוקראינה נכתב כי “הממשלה הסובייטית החדשה שהוקמה תחת לנין, שמשכה כל כך הרבה מהבוז של פוטין, תרסק בסופו של דבר את המדינה האוקראינית העצמאית המתהווה. בתקופה הסובייטית, השפה האוקראינית נאסרה בבתי הספר ותרבותה הורשתה להתקיים רק כקריקטורה מצוירת של קוזאקים רוקדים במכנסיים תפוחים.” האם ההיסטוריה הזו של הדיכוי הסובייטי מדויקת?

ממשלתו של לנין ניצחה במלחמת האזרחים באוקראינה בשנים 1918-1921 וגירשה את המתערבים הזרים, ובכך ביססה והכירה ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית. אבל פוטין צודק במהותו שמדיניותו של לנין היא זו שקידמה את הממלכתיות האוקראינית בברית המועצות, בתוך האימפריה הסובייטית, והעניקה לה ולרפובליקות סובייטיות אחרות באופן רשמי את הזכות החוקתית לפרוש מהאיחוד ללא תנאים. זכות זו, טוען פוטין בכעס, הייתה מוקש שבסופו של דבר פוצץ את ברית המועצות.

השפה האוקראינית מעולם לא נאסרה בברית המועצות ונלמדה בבתי ספר. בשנות העשרים של המאה העשרים, התרבות האוקראינית קודמה באופן פעיל על ידי מדיניות הלאום הלניניסטית.

אבל תחת סטאלין, עוצמתן של השפה והתרבות האוקראינית החלו להתערער. זה התחיל בראשית שנות השלושים, כאשר לאומנים אוקראינים דוכאו, “רעב המוות” המחריד הרג מיליוני איכרים אוקראינים, ורוסיפיקציה, שהיא תהליך קידום השפה והתרבות הרוסית, הואצה ברפובליקה.

בתוך גבולותיה המחמירים של המערכת הסובייטית, הפכה אוקראינה, כמו לאומים רבים אחרים בברית המועצות, לאומה מודרנית, המודעת להיסטוריה שלה, משכילה בשפתה ואפילו במכנסיים תפוחים בהן הורשתה לחגוג את תרבותה האתנית. אבל המדיניות הסותרת של הסובייטים באוקראינה קידמה אומה תרבותית אוקראינית תוך הגבלת חירויותיה, ריבונותה  וביטויי הלאומיות שלה.

ההיסטוריה היא גם מדע חברתי שנוי במחלוקת וגם מדע חברתי חתרני. היא משמשת ומנוצלת לרעה על ידי ממשלות פרשנים ואנשי תעמולה. אבל עבור היסטוריונים זו גם דרך לגלות מה קרה בעבר ומדוע. כחיפוש אחר האמת, היא הופכת להיות חתרנית תחת השפות נוחות אך לא מדויקות של המקום שממנו באנו ולאן אנו עשויים ללכת.

למאמר ב-The Conversation

• רוסיה מתנתקת מרצונה מתוכניות החלל, גם אלה הפרטיות
• לדבר על האקלים בזמן מלחמה
• אסון צ’רנוביל מכה שנית (ושלישית?)
• שיתוף פעולה בין ישראל ואוקראינה בהגנה נגד טילים? (שכידוע לא יצא לפועל, למגינת ליבו של וולדימיר זלנסקי שהתיחס לכך בנאום בפני הכנסת, 20 במארס 2022)
• פוטין קורא לפירוז החלל