דוד רפ, הארץ, וואלה!
יצירת משי סינית מהמאה ה-18. חתול ימשיך לצוד גם כשאין לו צורך הישרדותי בכך
כשמתבוננים בשרידיו המאובנים של הסמילודון פופולטור, נדמים הטיגריסים בני ימינו, קרוביו הרחוקים מאוד, כחתולים מבוישים. ניביו של הטורף, שממדיו היו כשל אריה, הגיעו לאורך של כ-30 סנטימטרים, ובלטו מתוך פיו, שאותו יכול היה לפעור עד כדי 90 מעלות. נראה ששיטת הרג הטרף שלו היתה פגיעה בקיבת הקורבנות או בעורקי צווארם, בהמתנה שידממו למוות.
הסמילודון, שנכחד לפני כ-11 אלף שנה, הוא צאצא למשפחת השן-חרביים. משפחה זו היא פיצול, שלא שרד עד ימינו, ממשפחת החתוליים, שעמה נמנים בין היתר הנמרים, האריות, חתולי הבר וגם חתולי הבית. לכל אלה היו הורים משותפים, שלפי חקר מאובנים חיו על פני כדור הארץ כבר לפני 60 מיליון שנה.
החתוליים כפי שאנו מכירים אותם היום התפתחו ב-15-10 מיליון השנים האחרונות. החלוקה הפנימית בתוך משפחה זו עוררה מחלוקות רבות בקרב מדענים. כיום מקובל להגדיר ארבעה עד שמונה סוגים נפרדים במשפחה זו, ובהם כ-36 מינים. בעלי חיים ממשפחת החתוליים התפתחו במרבית אזורי העולם, אך עד הגעת החתולים המבויתים נעדרו מאוסטרליה, ממדגסקר ומאיים רבים אחרים.
בין אם אלו טיגריסים, שעשויים להגיע למשקל 250 קילוגרם, או הקודקוד, שמשקלו נע סביב שלושה קילוגרמים, למרבית בני משפחת החתוליים (שיש הנוהגים לחלקם גם לחתולים גדולים ולחתולים קטנים) תכונות דומות. כל החתוליים הם טורפים, אוכלי בשר המותאמים לתפישת בעלי חיים ולהריגתם. הם זריזים, נעים על בהונותיהם ושולפים את טופריהם רק בעת הצורך, מה שמשווה להם הליכה טיפוסית מאוד. שרירי הלסת שלהם חזקים ומאפשרים נשיכה רבת עוצמה.
רוב החתוליים מיטיבים לטפס לגובה, ולהם זנב ארוך יחסית לגופם, המסייע בייצוב ובפניות חדות במרדף (קצר בדרך כלל) אחר טרף. חוש הראייה שלהם מפותח מאוד, ואצל חלקם הוא מותאם גם לראיית לילה. כיצורים טריטוריאליים, מרביתם חיים ביחידות, פרט לתקופות הייחום.
בישראל חיים המינים הבאים ממשפחת החתוליים: חתול הבר, חתול הבצה, חתול החולות, הקרקל (חתול המדבר) ושלושה תתי-מין של נמרים. בעבר הרחוק חיו באזור גם אריות. מין נוסף, הברדלס, נראה בארץ לאחרונה בשנות החמישים. מבין עשרות מיני החתוליים, כשליש מצויים בסכנת הכחדה. המין המשגשג ביותר בין החתוליים, בעולם ובישראל, הוא כמובן חתול הבית, אך החוקרים נחלקים בדעתם אם אכן אפשר להגדירו כמין נפרד, ה-37 במשפחה.
צייד מומחה בחצר הבית
חמישה חתולים הצטרפו למשלחת המטאורולוגית שהפליגה בשנת 1949 לאי מריון, ממזרח לאוסטרליה. כעבור 26 שנים היו צאצאיהם של חמשת החתולים הללו סיבה למשלחות מחקר חדשות: אוכלוסיית החתולים על האי צמחה והגיעה ב-1975 לכ-2,140 פרטים. אלה חיסלו בכל שנה כ-450 אלף יסעורים, עופות מים שקיננו על האי מאות שנים, בלי שנאלצו להתמודד עם טורפים ממשפחת החתוליים.
הנזקים שגורמים חתולי הבית לאוכלוסיות בעלי חיים ברחבי העולם הם אדירים. הפגיעה קשה ביותר באזורים שקודם לבוא החתולים לא היו בהם טורפים. הפגיעה איננה קשורה רק בחתולים שנהפכו לחתולי פרא, אלא גם בחתולי הבית.
עבודה שכתבה לפני כשנה ענבל בריקנר מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב, בהנחיית הפרופ' יורם יום-טוב, דנה בטריפת בעלי חיים על ידי חתולים. בארצות הברית ההערכה היא שחתולי בית טורפים כמיליארד יונקים ומאות מיליוני ציפורים בכל שנה.
בריקנר עומדת על יתרונותיהם היחסיים של החתולים לעומת טורפים “טבעיים” אחרים: חתול הבית מחוסן ומטופל, ומשום כך מצבו הבריאותי משופר; מזונו מסופק בקביעות, וגודל אוכלוסייתו איננו מושפע משינויים בגודל אוכלוסיית הנטרפים; אוכלוסיית החתולים כמעט שאיננה מווסתת על ידי התנהגות טריטוריאלית; החתול פעיל ביום אך גם בלילה, ובכך גוברת יעילותו כטורף.
החתולים גם דוחקים טורפים אחרים, המותאמים פחות מהם לציד; מעבירים מחלות העלולות לפגוע קשה בחיות הבר; הזדווגות חתולי בית עם חתולי בר פוגעת באוכלוסיית חתולי הבר “הטהורה” ומאיימת להכחידה. באוסטרליה מעריכים כי חתולים הכחידו כ-40% ממיני היונקים הקטנים כבר באמצע המאה ה-19. בניו זילנד, מאז בואו של האדם המערבי, הוכחדו כ-40% מעופות היבשה, כרבע מהם ישירות על ידי חתולים.
באיי גלפגוס האיגואנה הימית, האנדמית למקום, נתונה בסכנת הכחדה בכל אותם איים שאליהם הובאו חתולים. במקרה מתועד במקום אחר, כ-15 אלף איגואנות נכחדו בתוך פחות משנתיים, לאחר הקמת מלון על אי מבודד, לא בשל הגעת המבקרים, אלא משום שלמקום הובאו חתולים.
בעלי חתולים ודאי לא יאהבו לשמוע זאת, אך כשהם מתירים לחתוליהם לצאת לטייל מחוץ לבית הם משחררים צייד מומחה. בקנדה, שבה מעריכים חוקרים כי כחמישה מיליון חתולים מחסלים כל שנה כ-140 מיליון ציפורים ויונקים קטנים, יצאה בשנים האחרונות קריאה לבעלי חתולים שלא לשחרר את חתוליהם מהבתים. מחקרים מהשנים האחרונות מראים שיצר הציד של חתול הבית איננו מדוכא לגמרי על ידי אספקת מזון. במלים אחרות, חתול ימשיך לצוד גם כשאין צורך הישרדותי בכך.
בישראל, שאין בה כמעט אזורים המרוחקים באמת מיישובי אדם, הבעיה קשה ביותר. מעריכים כי בעלי חיים כלטאה הירוקה בכרמל וציפור החמריה נפגעו מאוד מהאוכלוסייה הגדלה וההולכת של החתולים. מחקרים הראו שהחתולים שמסתובבים בבסיס צבאי בהר מרון צדים מדי יום מספר מבהיל של זוחלים ויונקים קטנים. הנזק של החתולים בשמורות טבע במדבר יהודה, למשל, ניכר, והוא אף גבר בשנים האחרונות, לאחר מאבק ציבורי שהביא את הרשויות לחסל פחות ופחות חתולים המסתובבים בשטח, בטענה שהדבר אכזרי.
בעבודתה מציגה בריקנר את מורכבות הדילמה, כפי שהיא באה לידי ביטוי באנגליה. בכל שנה נורים ברחבי המדינה עשרות אלפי שועלים וציפורים ב”ספורט” הציד. אוהבי החיות יצאו לקמפיין אגרסיווי בסוגיה זאת, אך בה בעת משחררים חלקם יום יום לחצר ציידים מיומנים פי כמה – חתולי בית.
ידידו הפופולרי ביותר של האדם
זאת היתה מהפכת קטיפה: שינוי עולמי שקט ולא אלים, שהחל כבר לפני כמה עשורים, מתחת לאפם של בעלי הכלבים. את סימניו המובהקים ביותר אפשר היה לראות בארצות הברית לפני שבע שנים. ב-1997 העריכו השירותים הווטרינריים בוואשינגטון, בעיקר בהסתמך על מידע בנוגע לכמות המזון לבעלי חיים שנקנה ברחבי המדינה באותה שנה, כי יש בארה”ב יותר מ-70 מיליון חתולי בית, לעומת כ-55 מיליון כלבים.
העולם החדש פיגר בעניין זה אחר העולם הישן: באנגליה העלו סקרים כבר ב-1993 כי בכ-25% מהבתים ברחבי המדינה מחזיקים התושבים “לפחות חתול אחד”. החתול תפס את מקומו של הכלב כחיית המחמד המועדפת.
בשנת 2000 העריכו חוקרים כי היחס בין חתולים לבני אדם בארה”ב הוא 20%, כלומר, על כל חמישה בני אדם – חתול אחד. באירופה עמד היחס על יותר מ-12%, באוסטרליה כ-14%, וביפאן כ-5%. אלא שהנתונים הללו התייחסו רק לחתולי הבית, אלה הסמוכים באופן בלעדי על שקיות האוכל היבש והרטוב של בעליהם ואחרים שיוצאים לחפש תוספות מחוץ לבית.
הערכת גודלן של אוכלוסיית חתולי הרחוב והחתולים המתפראים – אלה שחזרו, גם אם בעל כורחם, אל הטבע – היא משימה קשה הרבה יותר. לפי ההערכות יש בארה”ב בין 10 ל-70 מיליון חתולים כאלה.
בישראל העריכו חוקרים, על סמך סקרים שנערכו ב-1987, כי אוכלוסיית חתולי הבית נעה סביב 65-50 אלף חתולים. סקר נוסף התקיים כעבור עשר שנים, על ידי הפרופ' יוסף טרקל ושני דורון מהחוג לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב. מסקר זה עלה כי בכ-13% מבתי האב בישראל מגדלים חתול. מספר החתולים הוערך כך ב-190-160 אלף. נמצא כי כ-12% מהיהודים מגדלים חתולים לעומת כ-17.5% מהערבים.
בקרב היהודים שהשתתפו בסקר לא נמצאו מגדלי חתולים חרדים. לעומתם, 8.2% מהדתיים השיבו כי הם מגדלים חתול וכך השיבו גם 10.8% מהמסורתיים ו-17.4% מהחילונים. כ-19% מהנשאלים דיווחו כי הם מחזיקים חיית מחמד אחרת – בדרך כלל כלב – נתון המצביע על כך שבישראל אוכלוסיית חתולי הבית עדיין קטנה מאוכלוסיית הכלבים.
בסקר נבדקו מאפיינים רבים של יחס הציבור כלפי חתולים: קבוצת הגיל 35-24 נטתה פחות לגדל חתולים ביחס לקבוצות גיל אחרות, ועורכי הסקר משערים כי הדבר נובע מחששם של זוגות צעירים מפני פגיעה של חתול בילדים צעירים.
מהסקר עלה עוד, כי אוכלוסיית הרווקים הביעה את הערכים הגבוהים ביותר של “אהבה” כלפי חתולים. נשים נטו יותר מגברים לפחוד מחתולים. הנשאלים הערבים הביעו ערכים גבוהים יותר של אהבה – אך גם של פחד – כלפי חתולים, בהשוואה לנשאלים היהודים.
אורח חדש יחסית במגורי האדם
מאת דוד רפ
ציור קיר מצרי מהמאה ה-13 לפנה”ס. ביות אקטיווי או פסיווי
העזים, הכבשים, הסוסים והחזירים בויתו על ידי האדם זמן רב לפני שהחל תהליך ביותו של חתול הבר. גם לעומת הכלבים, שבויתו לפני כ-12 אלף שנה, החתולים הם אורחים חדשים במגורי האדם.
בקפריסין נמצאו לאחרונה שרידי חתול באתר קבורה המתוארך לאלף העשירי לפני הספירה. אין הוכחה שהיה זה חתול מבוית. עצמות חתולים נמצאו בין שרידי יישובי אדם קדומים, למשל באזור יריחו, בחפירות שממצאיהן מתוארכים לאלף השביעי לפני הספירה. אחת הסברות היא כי היו אלה חתולי בר, שנלכדו והומתו כדי שבני אדם יוכלו להשתמש בפרוותיהם.
מצרים היא ערש התפתחותו של החתול המבוית. נמצאו בה שרידי חתולים באזורי מגורי אדם, באתרים המתוארכים לאלף השלישי לפני הספירה. חתולי בר נמשכו למזון שבסביבה האנושית. החתולים סיפקו הגנה מצוינת מפני התרבות מכרסמים – חולדות ועכברים – שפגעו בתבואה. החקלאים עודדו את שהייתם בקרבת בתיהם ושדותיהם. לפי אחת התיאוריות, כך החל, באופן פסיווי למדי, תהליך ביותם, לפני כארבעת אלפים שנה.
לפי תיאוריה אחרת, החקלאים זירזו את התהליך: בבקשם להבטיח קהילה קבועה של טורפי מכרסמים, הם החלו לגדל גורים של חתולי בר. המין הנפוץ בצפון אפריקה נקרא Felis Silvestris Lybica, והוא חתול בר בעל מזג נוח יחסית. באופן טבעי שרדו בבתים אותם גורים שהיו בעלי תכונות פחות פראיות מאחיהם, וכך הלך והתפתח מין שהסתגלותו לחיים בקרב בני האדם גבוהה.
סביר כי שתי התיאוריות גם יחד נכונות. ביצירות אמנות ממצרים, מהאלף השני לפני הספירה, מתחילים להופיע תיאורים של חתולים בחברת אנשים. הקרבה בין האדם לחיה מעידה כי אין אלה חתולי בר פראיים. כך יכלו החוקרים להסתמך על מידע חזותי בבואם לתארך את הביות.
במצרים נתפשו החתולים כחיות קדושות, שאסור להוציאן מחוץ לתחומי הממלכה. עם היחלשות האמונות הפגאניות, במקביל לעליית הנצרות, הוסרו איסורים אלה והחתול החל להתפשט לאזור ולמרבית חלקי העולם. בכל מפגש של חתולים מבויתים עם אוכלוסיות מקומיות של חתולי בר, למשל באירופה, נוצרו תתי-מין חדשים של חתולים.
יללה ארוכה ונמוכה – סימן למלא את הצלחת
מאת דוד רפ
החוקר ניקסטרו ושניים ממשתתפי המחקר. מניפולציה ביללות
תקשורת בין-אישית היא יכולת שאפשר לפתח. הדבר נכון לבני אדם, ומתברר שבראייה היסטורית הוא נכון גם בנוגע לחתולים, או ליתר דיוק – ביחס לתקשורת בינם ובין בני האדם. נראה כי במשך אלפי השנים האחרונות, שבהן חתולים חיו לצד בני האדם, הם סיגלו לעצמם דרכים לפנות אל בעליהם ולהשיג את מבוקשם.
באוניברסיטת קורנל שבמדינת ניו יורק הסתיים לפני כשנתיים מחקר שנועד לבחון את יכולתם של החתולים לתקשר עם בני אדם. המחקר נערך על ידי ניקולס ניקסטרו, סטודנט לפסיכולוגיה, בהנחיית הפרופ' מייקל אוורן, והשתתפו בו חתולים וסטודנטים גם יחד. ניקסטרו פנה תחילה לקבוצה של 12 חתולים ובהם שני חתוליו. הוא הקליט מאה דגימות קול שלהם במצבים שונים: בעודם ממתינים לאוכל שמתמהמה; בעת פגישה עם בעליהם; כשהם נרגזים (למשל כשמברישים את פרוותם זמן ארוך מהרגיל) וגם בלא גירויים מיוחדים.
בשלב הבא השמיע את מאה הצלילים ל-26 סטודנטים, שהתבקשו לציין בערכים הנעים בין 1 ל-7 כמה נעימה כל יללה לאוזניהם. 28 נבדקים אחרים התבקשו לדרג אותן מאה הקלטותלפי תחושת הדחיפות והתובענות שעוררו בהם, גם כן בערכים הנעים בין 1 ל-7.בניתוח התוצאות התברר לניקסטרו כי קיים קשר שלילי מובהק בין הגדרת יללה “תובענית” להגדרתה על ידי אחרים כ”נעימה”. הוא לא הסתפק במסקנה הצפויה הזאת, אלא ניסה לאפיין את האופי הווקאלי של היללות השונות.
ניקסטרו גילה, שהנבדקים האנושיים ייחסו משמעות תובענית ודחופה לצלילים ארוכים ונמוכים. יללות קצרות – בעיקר כאלה שהופיעו בתדר גבוה ולאחר מכן בתדר נמוך – נתפשו אצל השומעים כנעימות הרבה יותר ותובעניות פחות.
בשלב הבא של מחקרו ערך ניקסטרו השוואה בין הצלילים שהקליט אצל 12 חתולי הבית שהשתתפו במחקרו לבין צאצאי אבות אבותיהם – חתולי הבר. הוא ביקר בגן החיות בפרטוריה שבדרום אפריקה והקליט שם את צלילי חתולי הבר. בהשוואה שעשה הוא קבע שקולותיהם של חתולי הבר היו נעימים הרבה פחות לאוזן האנושית.
על סמך ממצאיו טוען ניקסטרו כי בתהליך הברירה הלא כל כך טבעית של חתולי הבית, מאז החל ביותם, שרדו אותם חתולים שקולם נשמע לבעליהם פחות תוקפני ויותר נעים. הסברה שהוא מעלה היא כי אצל חתולי הבית התפתחה יכולת טובה למדי ל”מניפולציה ביללות”, שאותה הם מפעילים על בני האדם המספקים את צורכיהם השונים.
כך, למשל, חתול הרגיל לקבל את ארוחת הערב שלו בשעה שבע בערב עשוי להיכנס לחדר ההאכלה ולהשמיע קול המביע אי שביעות רצון ועצבנות אם עברה השעה היעודה וצלחתו עדיין ריקה. בעליו, טוען ניקסטרו, יבין את משמעות נימת הקול המיוחדת הזאת ויידע להבחין בינה לבין יללה אחרת, שפירושה שביעות רצון או הנאה.
העונש על הרג חתול: מוות
מאת דוד רפ
חתול עשוי עץ ממצרים, מאה 7-6 לפנה”ס, מאוסף מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה. חתולים נקברו ולצדם כלים לחלב ועכברים
מאכילים של חתולי רחוב הם מחזה נפוץ בכל עיר גדולה בימינו. ההיסטוריון היווני הרודוטוס, שחי במאה החמישית לפני הספירה, כנראה לא היה מוכן נפשית לתופעה הזאת. בשנת 450 לפני הספירה הוא הגיע לעיר בובסטיס במצרים, ממזרח לדלתא של הנילוס. כשביקר במקדשה של באסטט – אלת השמחה והאהבה, שהחיה המקודשת לה היא החתול – השתאה לראות אלפי חתולים מסתובבים והמוני כוהנים מכרכרים סביבם, דואגים לצורכיהם ומזינים אותם.
לפני האלף הראשון לפנה”ס שרר בלבול מסוים בקרב מעריציה של האלה לגבי אופיה החתולי המדויק ובנוגע לזהותם של קרובי משפחתה. במיתוס המצרי החתול הזכר היה אחת החיות המקודשות לאל השמש, רע. האלה סחמת, בת זוגו של האל הבורא פתח, ומי שנלחמה באויביו של רע, תוארה כבעלת ראש לביאה. בחלק מהגרסאות של המיתוס המצרי באסטט הוצגה כאחותה של סחמת, וכיאה לקרובת משפחה גם היא הופיעה עם ראש לביאה.
עם חלוף השנים באסטט כמו בויתה, ופניה הלכו והשתנו. האם מקרה הוא הדבר, שפניה תוארו כפני חתול, במקביל לעליית קרנה של החיה הזאת בקרב החקלאים לאורך גדות הנילוס? כך או כך, באסטט נהפכה לאלה-החתולה. מדי שנה עלו אלפי עולי רגל לעירה, בובסטיס. היה כדאי להיות חתול באותם ימים במצרים. לחיה, שנתפשה כמקודשת לאלים, הוכן אוכל מיוחד וחל איסור חמור על פגיעה בה. העונש על הרג חתול היה מוות. בעדויות מבקרים במצרים מהמאות הראשונות לפני הספירה מסופר כי למראה חתול חולה או פצוע נהגו אנשים להימלט מהמקום, מחשש שיואשמו בטעות בפגיעה בו.
מי שחתולו מת נהג טקסי אבלות: בני המשפחה גילחו את גבותיהם, כסימן כבוד למת, ואילו החתול נקבר בבית קברות לבני מינו, ולעתים עבר תהליך מלא של חניטה. היו חתולים שנקברו עם כלים לחלב, או אף עכברים, שיעזרו להם לעבור את שנותיהם בעולם הבא.
בסוף המאה ה-19 חשף חקלאי מצרי מערת קבורה ענקית באזור בני-חסן, על גדת הנילוס. זאת לא היתה חלקת קבר שיועדה לאנשים, אלא לחתולים. שאריות של עשרות אלפי חתולים, חלקם הגדול חנוטים, נמצאו שם. השתלשלות המקרה סימלה את ירידת קרנם של החתולים בעיני האדם: איש עסקים מצרי שכר פועלים, והעמיס את אלפי הגוויות העתיקות של החתולים על ספינה שנשלחה לבריטניה. הגופות שימשו לדישון אדמות חקלאיות.
חלק קטן מהחנוטים נשמרו וכעבור שנים תוארכו לתקופה שבין 2000 ל-1000 לפני הספירה. ביניהם זוהו כמה שלדים של נמרים, אך מרבית החתולים היו ממין חתול הבר המקומי הנפוץ באפריקה – אביו של חתול הבית.
קבוצה גדולה נוספת של שלדי חתוליים התגלגלה בתחילת המאה ה-20 למוזיאון הבריטי בלונדון. הממצאים תוארכו לשנים 600 עד 200 לפנה”ס. לצד שלדי נמרים וכלבים היו שם בעיקר חתולי הבר המקומיים, שאותם העריצו המצרים משך אלפי שנים. כל כך העריצו, עד שאסרו את הסחר בהם ואת הוצאתם מחוץ לתחומי הממלכה. אולם הפקחים, שנשלחו במקרים מסוימים למדינות השכנות, לאתר חתולים שיוצאו בניגוד לחוק, לא הצליחו למנוע מכמה מהם למצוא את דרכם לפאתי האימפריה, למשל לארץ ישראל ובהדרגה גם לעולם היווני-הרומי.
כמו סארס, רק הרבה יותר קטלני
מאת דוד רפ
צ'יטה. נפגעה הרבה יותר קשה מהחתול והאדם
החולה הראשון נדבק ככל הנראה בבית חולים. זמן קצר אחר כך פרצה המגיפה. מחוללה היה נגיף מסוג קורונה, שעד אז היה מוכר בספרות הרפואית כנגיף הגורם סימפטומים קלים בלבד אצל מרבית החולים.
אין זה תיאור מחלת הסארס, שפרצה בנובמבר 2002, אלא תיאור ראשיתה של מגיפה, שבתחילת שנות השמונים התפשטה בקרב הצ'יטות (הברדלסים) בפארק חיות בר סמוך לעיר וינסטון שבמדינת אורגון בארצות הברית. באחרונה התפרסם במהדורה האלקטרונית של כתב העת “Current Biology” מאמר הדן במשמעויותיה של המגיפה הזאת.
המאמר, שנכתב על ידי חוקרים במכון הלאומי לחקר הסרטן במרילנד, מציג את פרטי המקרה. לפני שהועברו לפארק בווינסטון נבדקו הצ'יטות במרכז וטרינרי בקליפורניה. החוקרים מעריכים כי במרכז הרפואי, שבו מטופלים חתולים רבים, נדבקה אחת הצ'יטות בנגיף הקורונה, שבדרך כלל פוגע בחתולים וגורם לדלקת הצפק (FIP). הצ'יטה כנראה נשאה את הנגיף עמה לביתה החדש באורגון.
תוצאות הופעת הנגיף אצל הצ'יטות בפארק באורגון היו נוראות: כעבור כמה חודשים נמצא כי 100% מהן נשאו את הנגיף. 90%-60% מהצ'יטות בפארק פיתחו סימפטומים קשים כגון שלשול, אובדן משקל, צהבת, דלקות חניכיים ובעיות בכליות. 60% מהצ'יטות החולות מתו בתוך שלוש שנים מההידבקות.
מדוע גרם הנגיף לתמותה כה גבוהה בקרב הצ'יטות? במחקר נטען כי ההנחה שלפיה הנגיף עבר מוטציה מהירה, שהפכה אותו לאלים במיוחד, איננה סבירה. זאת משום שהאריות בפארק וינסטון, שחלקם נדבקו גם כן בנגיף, לא פיתחו כלל את המחלה. נראה כי הסיבה לפגיעות הגדולה של אוכלוסיית הצ'יטות נעוצה בשונות המעטה מאוד במטען הגנטי שלהן. הצ'יטות, שכמעט נכחדו לפני כעשרת אלפים שנה, התפתחו מאז ממספר קטן של פרטים. כך קרה, שהשונות הגנטית בתוך קבוצת הצ'יטות, החיות כיום בטבע רק באפריקה ובאיראן, נמוכה מאוד. נגיף שהתגבר על המערכת החיסונית של אחת הצ'יטות, סביר שיוכל להתגבר על המערכת החיסונית של קרובותיה.
באדם פרצה מחלת הסארס, שאותה מחולל נגיף (אחר) מסוג קורונה, במארס 2003. היא הופיעה תחילה בסין אך עד מהרה התפשטה לעשרות מדינות נוספות. בתוך פחות משנה יותר מ-8,000 אנשים חלו בסארס, וקרוב ל-10% מהם מתו.
בהשוואה בין שלושת נגיפי הקורונה – בחתול, בצ'יטה ובאדם – מתגלים פרטים מעניינים. אצל שלושת המינים היה הנגיף מידבק מאוד. אך בעוד שבאדם ובחתול התמותה מהמחלות שמקורן בנגיף נעה בין 5% ל-10%, הרי שאצל הצ'יטות בפארק בצפון אמריקה, כ-60% מהפרטים שנדבקו במחלה מתו ממנה.
לעומת זאת, כאשר בוחנים את הגילים של הפרטים הלוקים במחלה בצורה החמורה ביותר, יש ניגוד מובהק בין משפחת החתוליים לאדם: מחלת הסארס פוגעת בעיקר באנשים מבוגרים או חולים, ואצלם התמותה ממנה מגיעה לכ-50%. אצל חתולים וצ'יטות מרבית הנפגעים הם פרטים צעירים (בפארק וינסטון מתו 85% מגורי הצ'יטה במגיפה).
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~898326176~~~195&SiteName=hayadan
