סיקור מקיף

הדרך למטאוורס-קונטינום: היקום הרציף

ותיקי המדע הבדיוני מספרים בידענות שבספר Snow Crash משנת 1992 ניתן למצוא את האזכור הראשון למטאוורס. הסופר, ניל סטיבנסון, מתאר עולם וירטואלי אליו אפשר להתחבר באמצעות ציוד מציאות מדומה, ולהתנהל בו באמצעות אווטארים וירטואליים. ההכרזה של מארק צוקרברג ב-2021 על המטהוורס מסמנת את הכיוון

דובים מתכנתים על הירח במחשבים ישנים. תמונה שהופקה באמצעות תיאור לתוכנת DAL-E ובסיוע בינה מלאכותית. צילום יחצ
דובים מתכנתים על הירח במחשבים ישנים. תמונה שהופקה באמצעות תיאור לתוכנת DAL-E ובסיוע בינה מלאכותית. צילום יחצ

בשנת 2030, אני מעביר הרצאה ביפן לקהל של כמעט אלף משתתפים, באמצעות רובוט. אני שולט ברובוט – ידיי מחוברות וירטואלית לידיו, ואני רואה דרך המצלמות שלו ושומע באמצעות המיקרופונים שלו. אני ביפן – אבל גם בישראל באותו הזמן. כלומר, הגוף הרובוטי-מלאכותי שלי ביפן, בעוד שהגוף הביולוגי שלי נותר בחדר שלי בארץ הקודש.

מיד עם תום ההרצאה, מופיעה בשדה הראייה שלי העוזרת האישית. היא נראית בדיוק כמו שאני רוצה, ומתהלכת מסביבי בחדר כאילו הייתה באמת שם ולא רק אווטאר המולבש על תמונת החדר שלי במשקפי המציאות המדומה שאני עונד.

"אל תשכח את הפגישה שיש לך בעיריה," היא אומרת. "הם מחכים לך ממש עכשיו."

אני מקלל. פעם אחת כי שכחתי, פעם שנייה כי העיריה. ואז אני משגר את עצמי ישירות לקומת הכניסה הווירטואלית של בניין העיריה. משם אני מועבר אוטומטית לוועדה שבוחנת את הרחבת המרפסת שלי כדי לפתוח חדר משחקים נוסף. כל המומחים מחוברים, למרות שברור שרובם לא נמצאים באמת בבניין העיריה המקורי. הרקע משתנה לפי דרישה לזה של הרחוב שמחוץ לבית. אני מוביל אותם בעולם הווירטואלי במעלה המדרגות, מראה להם את המרפסת מהחניה, ואפילו מכניס אותם אליי הביתה כדי שיבחנו את המרפסת מבפנים. כל זאת – מבלי שאצא מהחדר הקטן בו גופי הביולוגי נמצא כרגע. המידע מגיע מרחפן שמסתובב בחוץ בזמן-אמת, ומהמצלמות שבתוך הבית. בהוראה קולית, אני גורם לשרטוטים של השינויים הרצויים להופיע ולהתלבש בדיוק מעל תמונת המציאות שאני מראה להם.

הבוחנים מסתובבים בסלון, מסתכלים מסביב על הקירות, רושמים הערות – לפעמים על גבי הקירות עצמם. אחד מהם משתהה ליד המעבר מהבית המרכזי למרפסת. הוא הבחין בחריץ בבטון. אצטרך לטפל בזה לפני קבלת האישור. אני מקבל את פסיקתו בהכנעה, ואחרי כמה דקות נגמר הסיפור. קיבלתי את האישור. אני מודה להם ומתנתק מבניין העיריה.

זה הזמן לעבור להופעה הבאה. אני יוצא מחיפה ונוסע – פיזית – לתל אביב. אני לא מכיר את העיר טוב כל-כך, אבל ב- 2030 אף עיר אינה זרה באמת. ברגע שאני יוצא מתחנת הרכבת, משקפי המציאות הרבודה שלי מכווינות אותי מיד לבניין האופרה על שם השוטר אזולאי. הדלתות האחוריות נפתחות במיוחד עבורי מבלי שאבקש בכלל, באדיבות העוזר המלאכותי שלי שהודיע לבניין שאני מגיע. גרם המדרגות הקטן שבכניסה משתטח בכוחות עצמו, כדי שאוכל לעלות עליו בקלות עם מקל ההליכה שלי. אני נכנס לבניין, ויודע שבאותו רגע ממש, עשרות-אלפי אנשים ברחבי העולם יכולים לראות את האווטאר שלי מופיע בסימולציה הווירטואלית של האירוע. באמצעות המשקפיים המיוחדות אני יכול לראות בעצמי את חלק מהסובבים אותי בעולם הווירטואלי. אחד מהם הוא המחזיק ב- NFT של בניין האופרה, שמקנה לו אחוזים מכל מופע וירטואלי במקום. הוא היה חכם. הוא קנה אותו ב- 2022, כשאף אחד עוד לא היה בטוח מה זה בכלל "מטאוורס".

בעל ה- NFT מחייך אליי. הכרטיסים להופעה הווירטואלית היו יקרים, והוא הרוויח טוב היום. המבקרים יודעים שהם קונים משהו יוצא-דופן: לא רק הרצאה שלי, אלא גם את היציאה שלי מהבית והמסע לאורך המדינה. כאשר קל לעשות הכל בעולם הווירטואלי, אנשים מוכנים לשלם כסף טוב למי שמשקיע מאמץ בעולם הפיזי.

אני מותח את זרועותיי לצדדים, ורואה את הראשים הווירטואליים מסתובבים לעברי. אני פוצה את פי, וקולי נשמע בחמש יבשות באותו הזמן. אני מחובר לשני עולמות באותה-העת – לפיזי ולווירטואלי.

אני חי במטאוורס קונטינום: ביקום הרציף.

מאז הכריז מארק צוקרברג ב- 2021 על פתיחת עידן המטאוורס, כולם עדיין מנסים להבין: מהו בכלל המטאוורס?

ותשובה מספקת – אין.

ותיקי המדע הבדיוני מספרים בידענות שבספר Snow Crash משנת 1992 ניתן למצוא את האזכור הראשון למטאוורס. הסופר, ניל סטיבנסון, מתאר עולם וירטואלי אליו אפשר להתחבר באמצעות ציוד מציאות מדומה, ולהתנהל בו באמצעות אווטארים וירטואליים. אותו רעיון חזר על עצמו גם בספר ובסרט Ready Player One. ובעוד ספר, ובעוד ספר ובעוד סדרת ספרים או עשר.

אם נודה לרגע באמת, כל זה עדיין לא מעניין במיוחד. בשלושים השנים האחרונות נפתחו שפע של עולמות וירטואליים עבור מיליארדי בני-אדם. מעולמות המשחק הקדומים של Ultima, בה נלחמו השחקנים בזומבים ובדרקונים, דרך World of Warcraft בו נלחמו השחקנים בזומבים ובדרקונים, ועד מיינקראפט, בו נלחמים השחקנים בזומבים ובדרקון.

אכן, אין גבול לדמיון האנושי.

אם המשחקים אינם מעניינים אתכם, הרי שתמיד קיימים העולמות הוירטואליים הפחות-גרפיים אבל ממכרים-לא-פחות. למשל, פייסבוק: עולם בו האווטארים נטולי רגליים וידיים, ויכולים להתנייד מ- 'בית' ל- 'בית' – כלומר, מקיר לקיר – בקלות של לחיצת כפתור. וכמו בעולם הפיזי, גם בעולם הפייסבוק יכול אדם להחריב את עולמו במילה אחת לא-נכונה.

כל אלו הם עולמות וירטואליים, אבל מה שיכול להקפיץ אותם למדרגת ה- "מטאוורס" המפורסם הוא טכנולוגיית המציאות המדומה. משקפיים לעיניים שגורמות לך להרגיש כאלו אתה באמת בעולם אחר. כפפות המשדרות תחושה לקצות האצבעות כדי שתחוש את החפצים שאתה 'נוגע' בהם בעולם הווירטואלי. נעליים מיוחדות שמאפשרות לך ללכת בכאילו – אבל בעצם להישאר במקום.

ועל כך אפשר רק לומר: אז מה?

כן, השחקנים ב- Sims יוכלו ללטף את הכלב הווירטואלי שלהם ולהרגיש את הפרווה שלו. אבל אחרי שעה הם יעזבו את המשחק ויחזרו לחייהם בעולם הפיזי.

כן, הטרולים בפייסבוק יוכלו לצעוק זה-על-זה באופן אישי יותר. אבל כשיתעייפו, הם יהיו חייבים לטפל בילדים בבוקר ולצאת לעבודה.

כן, צרכני הפורנו יוכלו ליהנות מריגוש מיני מרשים יותר. אבל בסוף הערב, הם עדיין יורידו את המשקפיים מהראש וילכו לישון לצד בן- או בת-זוגם.

אז מה כבר החידוש הגדול שמביא המטאוורס? האם הוא רק "העולם הווירטואלי – אבל יותר"?

הנקודה שאני רוצה להעביר במאמר הזה היא שהשינוי הגדול באמת אינו מסתכם בקיומו של "מטאוורס". המהפכה שתערער את חיינו מגיעה מכיוון שהמטאוורס – העולם הווירטואלי – מתחבר בימים אלו עם העולם הפיזי בדרכים שלא הכרנו קודם, כדי ליצור סוג חדש של יקום. אני קורא לו, בהשראת דו"ח של Accenture מתחילת 2022, "המטאוורס קונטינום" – היקום הרציף.

היקום הרציף הוא תוצר החיבור בין העולם הדיגיטלי לעולם הפיזי.

לא צריך להסביר מהו העולם הפיזי. אנו מכירים אותו היטב. זהו עולם יציב: קשה מאד לשנות אותו. עלינו להשקיע אנרגיה רבה כדי להניע אטומים ומולקולות ממקום למקום, ולכן הקמת בניינים ושינוע בני-אדם עולים הון-תועפות ודורשים זמן רב. מכיוון שהמקום בעולם הפיזי מוגבל, וטעויות יכולות להיות בעלות השלכות קטלניות, אנחנו גם צריכים לקבל אישור מבעלי הקרקע – המדינה ושליחיה – על כל שינוי ארוך-טווח שאנו רוצים לעשות בעולם הפיזי. זו הסיבה שאינכם יכולים לנטוע תמרור חדש משלכם באמצע הרחוב.

העולם הפיזי יציב, אפור, משעמם. בכל זאת, בו אנו חיים כמעט כל שעות היממה. בלעדיו, לא היינו יכולים להתקיים.

העולם הדיגיטלי הוא ההפך המוחלט.

אם היה צריך להשתמש במילה אחת בלבד כדי לסכם את העולם הדיגיטלי היא הייתה "זול". ביטים – יחידות חישוב וזכרון – הם משאב זול במיוחד. מכיוון שכך, קל בעולם הדיגיטלי לשנות תמונה או וידאו. צריך רק לאלתר לשם כך את סידור הביטים שמאחורי הקלעים. קל גם להעתיק יצירות, שוב – באמצעות סידור מחדש של ביטים. וכאשר אפשר להעתיק דברים בקלות, הרי שאפשר גם ליצור גיבויים להכל. וכשיש גיבוי, אפשר גם להתנסות מבלי חשש לכשלון. זו הסיבה שוויקיפדיה מצליחה כל-כך: ונדליסטים משחיתים עמודים כל הזמן, ועדיין הם חוזרים לשלמותם המקורית תוך שניות בזכות הגיבוי שקיים עבורם. כל הטרחה העצומה הזו מצדיקה את עצמה כשמשתמש כלשהו מוסיף פרט מידע חשוב לעמוד בוויקיפדיה – והאנציקלופדיה הגדולה בעולם משתפרת מיד.

העולם הדיגיטלי צבעוני, זורם, משתנה-תמיד. הוא נותן ערך מוסף לקיום הפיזי הפשוט, אבל הוא אינו זמין עבורנו כמו העולם הפיזי. נכון להיום, אנחנו עדיין צריכים להשתמש במסכי המחשב או הסמארטפונים כדי להתחבר לעולם הדיגיטלי. אנחנו צריכים לבצע פעולה ברורה ורצונית – להדליק את המחשב או להרים את הסמארטפון לגובה העיניים – כדי לעבור לצד השני של המראה. גם כשהתחברנו אליו סוף-סוף, הוא אינו מושלם. דווקא העובדה שקל כל-כך לשנות את הביטים, מובילה לכך שליצירות הווירטואליות אין ערך רב בפני עצמן. ולראיה, כל אדם יכול להוריד למחשבו הפרטי את כל היצירות הדיגיטליות של ואן-גוך, לגמרי בחינם. אם הייתם רוצים את היצירות הפיזיות, כנראה שהייתם צריכים לשלם קצת יותר.

ביקום הרציף מתחילים שני העולמות לגעת ולהתחבר. על הדרך, הם מאבדים את הייחודיות שלהם. העולם הפיזי עומד להפוך ל- "זול" יותר, על כל המשתמע מכך. העולם הדיגיטלי עומד להפוך לחלק מחיי היומיום שלנו, ולרכוש חלק מהתכונות של העולם הפיזי – למשל, הקניית ערך ליצירות דיגיטליות.

בחלק הראשון של המאמר אתאר כיצד ומדוע המטאוורס – העולם הווירטואלי הנפרד מזה הפיזי – מוקם בימים אלו. בחלק השני נראה כיצד המטאוורס אינו נשמר בפני עצמו, אלא מתמזג עם העולם הפיזי כדי ליצור את המטאוורס-קונטינום – העולם הרציף.

אבל נתחיל במגמות שיובילו להקמתו של המטאוורס עצמו.

אם תבחנו תמונות עתיקות מכנסי מחשוב בסוף שנות השמונים, בוודאי תמצאו הדגמה של מערכת ה- EyePhone. זו כוללת קסדת מציאות מדומה וכפפה האפטית – כלומר, כזו המעבירה תחושות לכף היד. המערכת נראית דומה מאד לקסדות המציאות המדומה שיש לנו כיום. למעשה, האיש שעמד מאחורי ה- EyePhone – ג'רון לנייר – הוא זה שגם טבע את המונח "מציאות מדומה".

אז למה נכשלה המערכת? מדוע רק בשנים האחרונות החלו קסדות המציאות המדומה לפרוח ולהצליח בקרב הציבור הרחב?

בתור התחלה: תג מחיר של 250,000 דולרים[1]. אבל מעבר לכך, המערכת פשוט לא הייתה מוצלחת מספיק. היא הייתה מסוגלת להקרין תמונות בקצב מקרטע של חמישה פריימים לשנייה, ואפילו לשם כך הייתה רתומה למחשבים גדולים ויקרים. המשקיעים ראו, נרתעו, והלכו למקום אחר. למבקרים היה ברור: המציאות המדומה אינה אלא חלום.

מאז עברו עוד מים רבים מתחת לגשר. הטכנולוגיות המאפשרות את המציאות המדומה – רכיבי חישוב מתקדמים, עדשות מיוחדות, עיבוד ראיה ואחרות – זינקו ביכולותיהן כמה וכמה פעמים. בשנת 2011 הבין פאלמר לאקי, ממציא צעיר, שאפשר לשלב את הטכנולוגיות המתקדמות ביחד במכשיר אחד כדי לספק חוויית מציאות מדומה מהסוג שלנייר וסטיבנסון הבטיחו שנים רבות. הוא כרך ביחד כמה מוצרי-מדף – כולל מסך סמארטפון – עם מסקינטייפ, ויצר את אב-הטיפוס הראשון של קסדת המציאות המדומה המודרנית.

לאקי הקים את חברת אוקולוס, גייס כמעט 2.5 מיליון דולרים בקיקסטרטר כדי להשיק את המערכת, ושנה לאחר מכן מכר את החברה לפייסבוק בסכום גבוה כמעט פי אלף: שני מיליארד דולרים. חברות גדולות אחרות – סמסונג, סוניק, גוגל, מיקרוסופט ועוד – ראו והפנימו, והחליטו להתחיל להיכנס בעצמן לתחום המציאות המדומה.

הקסדות השתפרו והשתכללו במהירות. הרזולוציה של האוקולוס ריפט המקורי של לאקי הייתה 640X800. הרזולוציה של האוקולוס קווסט 2 כיום עומדת על 1832X1920. הריפט המקורי יכול היה לבחון את תנועות הראש של המשתמש רק באמצעות שתי מצלמות חיצוניות שהותקנו בחדר. הקווסט אינו זקוק למצלמות הללו. הריפט היה צריך להיות מחובר למחשב עם כרטיס גרפי מתקדם, בעלות של אלף דולרים בערך. הקווסט 2 כיום מכיל את המחשב בתוך המכשיר עצמו. ועדיין, משקלו של הקווסט זהה בערך לזה של הריפט[2] [3].

אה, וקצב רענון הפריימים? הוא קפץ מחמישה פריימים לשנייה – הקצב של EyePhone – לשישים במקרה של הריפט, ול- 120 בקווסט.

בקיצור, תוך שני עשורים התקדמנו מהסוס הצולע המקורי – ה- EyePhone – לרכב מירוצים בדמות הריפט. ומשם זינקנו קדימה למטוס הסילון שהוא הקווסט.

טכנולוגיות אחרות שמעבירות קלט לגוף מופיעות גם הן במהירות. כל חודש מופיע דיווח על המצאה מופלאה חדשה אחרת: פעם מנשא שמאפשר לנו לרוץ במקום בעולם הפיזי, אבל להרגיש כאילו אנו נעים בעולם הווירטואלי. פעם אחרת, כפפות האפטיות. או סוליות האפטיות. או פה האפטי, בזכותו אנו יכולים לנשק אנשים בעולם הווירטואלי, ולהרגיש את הלשון שלהם על הכפפות או על הסוליות ההאפטיות שלנו בזמן שאנו רצים על פניהם הווירטואליות.

אפשר להמשיך עוד ועוד, אבל המגמה הגדולה והמאחדת כאן היא זו של העברת נתונים במספר ערוצים שונים, מהעולם הדיגיטלי לעולם הפיזי, כך שנחוש כאילו אנו באמת מתקיימים בעולם הדיגיטלי. כל הטכנולוגיות האלו מנסות למקד את הקיום שלנו במטאוורס.

אבל בפני עצמן, טכנולוגיות המציאות המדומה אינן מספיקות. כדי שנוכל לייצר מטאוורס שוקק-חיים באמת ובתמים, אנחנו צריכים שיתקיימו שני תנאים נוספים: קלות יצירת תוכן, וביזור של יכולות מחשוב. בכל אחד מהם ניגע בפרקונים הבאים, לפני שנמשיך ונבין מדוע היקום הרציף – זה שכולל את המטאוורס בתוכו, אבל אינו מתעלם מהעולם הפיזי – הוא זה שנזכה לחיות בו בעשורים הקרובים.

חשבו על אנציקלופדיית בריטניקה, האנציקלופדיה שהייתה הגדולה בעולם לפני עשרים שנים. היא התבססה על המומחים הגדולים בתחומם שיכתבו עבורה ערכים. זה עבד עבורה מצוין, עד שהגיעה ויקיפדיה ואפשרה לכל אדם ברחוב לייצר ערכים משלו, ולאחרים לערוך אותם בקלות. כיום, בריטניקה אינה מתקרבת אפילו להתחרות ברמת המגוון, העדכניות והעומק שיש בוויקיפדיה.

האנשים הם שיצרו את התוכן בוויקיפדיה, בטקסט. רק בזכותם היא מצליחה כל כך.

חשבו על פייסבוק, כלי התקשורת הגדול בעולם, ועל כל שלוחותיה: אינסטגרם וווטסאפ בעיקר. האנשים יוצרים את התוכן בפייסבוק ובתת-השירותים שלה, אבל עכשיו הוא לא מבוסס-טקסט בלבד, אלא גם על תמונות.

האנשים הם שיצרו את התוכן בפייסבוק ובאינסטגרם. רק בזכותם הם מצליחים כל כך.

חשבו על טיקטוק, אפליקציית הסרטונים הגדולה בעולם. האנשים יוצרים את התוכן מבוסס-הווידאו, ומעלים אותו לטיקטוק.

הבנתם את הרעיון. החברות המצליחות ביותר כיום בתחום יצירת התוכן, מטילות את האחריות לכך על הציבור הרחב. והציבור משתוקק לכך בכל מאודו. בשביל הלייקים, בשביל השיירים, בשביל החברים, בשביל הפרסום.

כל עולמות המטאוורס התלת-ממדיים שהודגמו עד כה – דוגמת World of Warcraft, Second Life ואחרים – פותחו על-ידי החברות הגדולות. אין ברירה אחרת: קל להזיז ביטים, זה נכון, אבל קשה להחליט לאן ואיך. מי שרוצה לייצר עולם דיגיטלי חדש, צריך לשכור אלפי אומנים אנושיים כדי לעשות זאת עבורו. וככל שהעולם נדרש להיות גדול יותר כדי לשכן מספר רב יותר של אווטארים, כך יש צורך בהשקעה גדולה יותר של מאמץ וכסף. ואלו, כאמור, נמצאים רק בידי החברות הגדולות.

אבל המצב לא ימשיך כך לאורך זמן.

ההיסטוריה של יצירת התוכן בעשורים האחרונים מלמדת אותנו שברגע שהיכולות מגיעות לידי ההמונים, הפלטפורמות רחבות-ההיקף והחופשיות-יחסית (כלומר, כאלו בהן הציבור מספק את התוכן) גוברות בקלות על אלו הקבועות-מראש והמוגבלות בגודלן.

והיכולות עוברות להמונים במהירות בימים אלו, בזכות הבינה המלאכותית.

הדוגמא המייצגת לטכנולוגיות להעברת היכולות לציבור היא זו של OpenAI. אחד ממנועי הבינה המלאכותית של החברה הינו DALL-E 2. יש לכם רעיון לתמונה יוצאת-דופן בראש? רק ספרו למנוע את הרעיון שלכם בכמה מילים, וצפו בפליאה כאשר הוא מפיק עבורכם עשרות תמונות ריאליסטיות-למראה, שמתחרות בקלות באלו של אומנים אנושיים.

אין סוף לתמונות שיכול דאלי-2 לייצר. מדובוני-צעצוע המתכנתים על הירח במחשבים משנות השמונים, דרך תכשיטים יפהפיים בצילום תקריב וכלה בארנב-בלש הקורא עיתון בסביבה ויקטוריאנית.

מערכת הבינה המלאכותית דאלי המייצרת תמונות לפי תיאורים מילוליים. צילום יחצ

מנועי בינה מלאכותית אחרים יודעים להפיק מנגינות ואפילו סרטונים. הכלים הללו עדיין לא הגיעו לשיא יכולותיהם, והמוצר דורש תמיד פיקוח מצד בן-אדם, אבל עדיין מדובר בירידה תלולה בהיקף המאמץ הנדרש כדי להביא לעולם יצירה חדשה. ואם כל זה לא מספיק, הרי שהבינה המלאכותית גם מתחילה לייצר בעצמה 'תסריטים' לסרטים ולמשחקים.

המשמעות היא שעולמות המטאוורס שבדרך ייווצרו – בסופו של דבר – על-ידי האנשים הקטנים. כלומר, על-ידי הציבור הרחב, חמוש בכוחה של הבינה המלאכותית. ייתכן שעולמות אלו יאורחו על-גבי פלטפורמות-ענק סטייל פייסבוק או טיקטוק, אך הם עדיין יופקו על-ידי הציבור, עבור הציבור.

דבר אחד נוסף חסר בתמונת עתיד זו: בטחון.

בתחילת מאי נמכרו חלקות אדמה ב- 300 מיליון דולרים. לא היה בכך שום דבר מוזר, אילולא העובדה שאותן קרקעות אינן קיימות בעולם הפיזי אלא בדיגיטלי. ומה שעוד: הן אפילו אינן בנמצא עדיין, אלא רק בתכנון.

המכירה המרשימה עשויה להיות הגיונית יותר – או פחות – אם תגלו שמדובר ב- NFT. כלומר, בשטרי בעלות על אדמה דיגיטלית, השמורים על גבי רשת הבלוקצ'יין[4]. פיסות הקוד הידועות כ- NFT נמכרות בשנה האחרונה במחירים שנראים לנו מטורפים לגמרי. למה? ואיך זה קשור למטאוורס?

התשובה היא ש- NFT הם בעצם שטרי בעלות שמופקים על-גבי רשת מבוססת טכנולוגיית בלוקצ'יין. הם גם רק הסנונית המבשרת את בוא האביב, מכיוון שעל רשתות מבוססות-בלוקצ'יין אפשר, באופן עקרוני, לייצר גם מטאוורס שלם. לא רק את ה- NFTs, אלא גם את הקוד השלם של המערכת, את כל המידע העצום המאפשר לאנשים לטייל בעולם הווירטואלי. רשתות מבוססות-בלוקצ'יין יכולות גם לספק את הבסיס לכלכלה שבמטאוורס, בה אפשר יהיה לרכוש ולמכור שירותים באמצעות מטבעות דיגיטליים-מוצפנים כמו ביטקוין ואת'ר.

אבל למה שנבחר ברשתות בלוקצ'יין לכל זה? למה שלא נסמוך על פייסבוק, למשל, שתספק את כל השירותים הללו במטאוורס שתיצור?

התשובה היא שלרשתות בלוקצ'יין יכולים להיות מספר יתרונות על פני המערכות הרגילות שאנחנו מכירים. היתרונות הללו – אמון, אבטחה, גלובליות ונצחיות – יכולים להיות משני-משחק בכל מחשבה על העתיד, ובמיוחד על עתיד המטאוורס, ולכן חשוב להכיר אותם.

כל אותם יתרונות הם תוצר של תכונה אחת גדולה של הבלוקצ'יין: רמת ביזור גבוהה. המשמעות של הביזור היא שמיליוני ואפילו מיליארדי משתמשים מסביב לעולם תורמים את כוחות המחשוב הנחוצים להפעלת המערכת. באופן אידיאלי, אין גוף אחד השולט במערכות האלו.

היתרון הראשון של הביזור הוא זה של אמון. אנו נכנסים כיום לתקופה בה אנשים מאמינים פחות-ופחות בממשלות ובחברות הגדולות, מסיבות טובות יותר-או-פחות. חברות כמו פייסבוק יכולות להחליט לשנות את האלגוריתמים שלהן במחי-יד, ולהשתיק חלק מהאוכלוסייה במכה אחת – לפעמים מבלי שהמושתקים ידעו בכלל שהועלמו מהשיח הציבורי. טוויטר, במיוחד עכשיו שנרכשה על-ידי אדם בודד, יכולה להעלות את דונלד טראמפ לגדולה או להפוך אותו לאין-ולאפס – והמחוקקים עדיין לא בטוחים כיצד להתמודד עם האתגר. וכמובן, ממשלות בכל העולם יכולות לבחור לפגוע בחירותם של האזרחים ובזכותם לפרטיות, כפי שאכן קורה מדי יום – ושוב, מסיבות טובות יותר-או-פחות.

מטאוורס מבוזר, מבוסס-בלוקצ'יין, יכול לתת את השליטה בחזרה למשתמשים. לא תהיה חברה אחת שמפעילה אותו, ושהשליטה תהיה תמיד ברשותה. אף ישות אחת לא תוכל לשנות את הכללים שבעולם המטאוורס. האלגוריתמים יהיו פתוחים, וכל שינוי יתבצע רק בידיעה מלאה של אלו הנהנים – או הסובלים – ממנו. באופן טבעי, לא כולם יהיו מרוצים – אבל כולם ידעו, לפחות, שהם אינם צריכים לסמוך על ממשלה אחת או חברה מסחרית אחת, שבוודאי שהאינטרסים שלה אינם תואמים תמיד לאלו של המשתמשים.

היתרון השני הוא זה של אבטחה. מטאוורס מבוזר מחלק את נטל האבטחה שלו בין המשתמשים כולם. רשתות מבוססות-בלוקצ'יין הינן בטוחות יותר מכל מערכת קיימת אחרת, מהרגע שהגיעו לגודל קריטי מסוים.

היתרון השלישי הוא זה של גלובליות. מטאוורס מבוזר יכול להכיל את כל החברות וכל המשתמשים. כולם יוכלו לפתוח בו תת-עולמות וירטואליים. כל חברה תוכל לפתח עיר – או עולם – משלה. כל אדם יוכל לייצר בית משלו בעולם הווירטואלי. כולם ישתמשו באותם מטבעות דיגיטליים – ביטקוין, את'ר, וכל מטבע אחר. ושוב – במצב זה, השליטה לא תהיה בידיה של ישות אחת. מהבחינה הזו, המטאוורס יהיה חופשי הרבה יותר אפילו מהעולם הפיזי, בו כל טריטוריה נמצאת כיום תחת שליטתה של ממשלה כלשהי.

היתרון הרביעי (לעת עתה) הוא זה של הנצחיות, והוא למעשה תוצר של כל היתרונות האחרים שמנינו. לרשתות מבוססות-בלוקצ'יין יש פוטנציאל לשרוד קטסטרופות טוב יותר מכל מערכת אנושית אחרת. חשבו על כך: אם פייסבוק תיפרץ מחר בבוקר, הרי שכל המידע שברשותה יושחת ויאבד. אבל אם רשת בלוקצ'יין מבוזרת תיפרץ, המידע ישוחזר ויאומת תוך שניות. אם אוקראינה תיפול, כל המידע שבמחשביה יאבד לעד. אבל אם המידע מאוחסן על רשת הבלוקצ'יין המבוזרת – הוא יישמר לנצח.

חשבו על מטאוורס מבוזר, מבוסס-בלוקצ'יין, שנהנה מכל התכונות הללו. הוא אינו נמצא בשליטתה של חברה או ממשלה אחת. הוא בטוח לגמרי לשימוש: האנשים החיים באותו מטאוורס יודעים שכספם הדיגיטלי בטוח, כמו גם הבעלות על הנכסים הווירטואליים שברשותם. הוא גלובלי, כך שכל אדם בעולם יכול להשתמש בו מבלי שיכבול את עצמו רק לתת-מטאוורס שבניהול ממשלה כלשהי. אנשים גם יכולים לסחור באותו מטאוורס בסחורות, ביצירות ובכסף דיגיטלי, עם כללים פיננסיים שטרם הוגדרו. גם כאשר הכלכלה שבמטאוורס תיקבע ותוגדר היטב, היא תהיה בוודאי שונה מאד מהנהלים הפיננסיים הבינלאומיים המוכרים לנו מעולם של מדינות-לאום.

אה, ואחרון חביב, נצחיות. אתם רוצים להיות בטוחים בנכסים ובהשקעות שלכם, נכון? אתם רוצים לדעת שהם יישמרו לעד, ושאף חברה או מדינה לא יוכלו לשחק בערך שלהם או לגזול אותם מכם, נכון?

לכו למטאוורס.

אבל חכו. יש עוד.

עד עכשיו תיארנו התקדמות למטאוורס שנראה בעיקר כמו זה המתואר ב- Ready Player One: עולם וירטואלי בו לכל אדם יש אווטאר, ומערכות היחסים בין בני-האדם מתנהלות בעיקר בו. העולם הפיזי נותר כספח שאין בו עניין רב. בסיפור זה, המטאוורס הופך להיות המרכז. אין יקום רציף. רק פיצול שאינו יכול להתאחות.

אבל זה לא יהיה העתיד. לפחות לא בעשורים הקרובים.

המגמות שסקרנו ושמקדמות את המטאוורס, יכולות באותה המידה לקדם גם את היקום-הרציף: את המטאוורס המשתלב עם העולם הפיזי. אותן טכנולוגיות המאפשרות את קיומן של משקפי המציאות המדומה, למשל, יכולות לתמוך גם בקיומן של משקפי מציאות רבודה. רבודה מלשון "רובד", או שכבה נוספת, המתלבשת על העולם הפיזי.

היישום המוכר ביותר של המציאות הרבודה הוא פוקימון גו. המשחק מוסיף שכבה נוספת של מציאות לעולם הפיזי: בכל רחוב ובכל שכונה יכולים להיות פוקימונים וירטואליים בהם יכולים השחקנים להילחם. השחקנים יכולים גם לראות את הפוקימונים על רקע העולם הפיזי, דרך מסך הסמארטפון שלהם.

אנו רואים כאן את ההתקדמות לעבר המטאוורס-קונטינום: העולם הפיזי והעולם הדיגיטלי משתלבים ביחד. אבל נקודת החיבור בין שני העולמות עדיין רעועה, מכיוון שהיא נסמכת על הפעולה הרצונית והמייגעת של שליפת הסמארטפון, הפעלת האפליקציה, השארת היד בגובה העיניים וכן הלאה.

נקודת השבר שבין העולמות תלך ותתאחה עם המעבר למכשירי מציאות רבודה מתקדמים יותר, שייוותרו על פנינו מהבוקר ועד הערב. אלו יהיו משקפיים שיוכלו להוסיף אלמנטים גרפיים ואנימציות לכל מה שאנו רואים סביבנו. נוכל ללכת ברחובות ריקים – ולראות אותם מלאים בפוקימונים, או אולי במפלצות או באנשים מעולמות משחק אחרים. נוכל להתבונן באנשים בעולם הפיזי – ולראות את פרטיהם מהרשתות החברתיות מופיעים מסביבם, ואפילו להלביש אותם אוטומטית בדמות האווטאר שלהם מהעולם הווירטואלי. נוכל להוסיף פרסומות וירטואליות לכל שלט רחוב, לחדור במבטינו קירות (כל עוד יש מצלמות בצד השני של הקיר שיכולות לשדר למשקפינו מידע) ואפילו למחוק מהעולם שאנו רואים את הקבצנים ברחוב, ובלבד שאלו לא ישימו לנו רגל בעיוורוננו.

עתיד תיקון הפנצ'רים

השנה היא שנת 2030, ויש לי פנצ'ר. לא סתם פנצ'ר, אלא פיצוץ מוחלט של הצמיג. וכל זה, כשאני נוהג ברכב חדש-לגמרי, עם ג'ק מודולרי-חדשני שמעולם לא השתמשתי בו. אני לא יודע איך להשתמש בכלים. אני לא יודע איך להסיר את הגלגל החלופי מתא המטען. אני לא יודע למה לגלגלים יש טסה שפשוט לא מוכנה להתפרק.

בקיצור, אני לא יודע כלום. אני בכלל לא בטוח למה אני נוהג באוטו במקום להשתמש ברכב אוטונומי. אבל ניחא. זה סיפור.

בסיפור הזה, כשהצמיג מתפוצץ לי באמצע הלילה בכביש הראשי, המשקפיים החכמות שלי מסבירות לי מיד מה אני צריך לעשות. הן מכוונות אותי לתא המטען, מנחות אותי בנוגע למיקומו של הגלגל החלופי, וממש מראות לי אנימציות על שדה הראייה כדי להסביר כיצד להוציא את חלק החילוף. הן מאירות לי על הג'ק ומדגימות בזמן-אמת כיצד עליי לפתוח את המכשיר ומה סדר הפעולות הנכון. הן מלוות אותי לאורך כל התהליך, עד לסופו המוצלח. הגלגל החלופי מורכב בהצלחה, ואני יכול להמשיך בנסיעה.

כשאני ממשיך לנהוג בכביש, אני תוהה לעצמי – מה עוד נוכל לעשות, עם משקפיים כאלו? האם אנשים מן השורה יוכלו לתפקד כמוסכניקים, או כרופאים? כנראה שלא. המקצועות הללו דורשים רמת הכשרה גבוהה מדי. אבל הם כן יאפשרו לאנשים להפוך למחסנאים מומחים שיידעו היכן נמצאת כל חבילה וכיצד להגיע אליה במהירות. הם יקנו לשוטרים מתחילים את מיומנותיהם של שוטרי-מקוף מנוסים, המכירים כל רחוב וכל אדם באזורים עליהם הם מופקדים. הם יצמצמו למינימום את שכיחות התקלות-באחריות-אדם במפעלי ייצור או בנקודות מרוחקות הדורשות תחזוקה אנושית, כמו על עמודי חשמל או טורבינות רוח.

כל הטכנולוגיות שתיארנו אינן בגדר חלום. הן עדיין לא כאן, אבל הן מתקרבות אלינו במהירות. לפי אחת התחזיות, מכשירי המציאות הרבודה יגיעו תוך עשר שנים בלבד לרמה בה לא ניתן יהיה להבדיל בין המראות שהם משדרים לעינינו, לבין המציאות הפיזית[5]. הרבה לפני כן, המכשירים הללו עוד יחוללו מהפכה בדרך בה אנו חיים ועובדים.

עכשיו הוסיפו למכשירים האלו גם את המגמות האחרות. חשבו כיצד יכול העולם להיראות כאשר כל משתמש יכול ליצור תוכן ברמה גבוהה, ולמלא את היקום הרציף בוויזואליזציות מרהיבות. חשבו כיצד יכולות ערים להיראות, כאשר התושבים מעשירים כל שכונה בבתים וירטואליים, ביצירות, בפסלים, בשלטים, בגרפיטי – ואת כל אלו יכול אדם לראות כאשר הוא מטייל ברחוב על שתי רגליו. חשבו כיצד, בזכות אותו עושר של יצירה, יכולים אנשים לטייל בעיר אחת ולזגזג בין רבדים שונים של המציאות הווירטואלית – וכך ליהנות מעשרות ערים וירטואליות, באותה סביבה פיזית. אותו רחוב יכול ללבוש תפאורה של מאורת דרקונים, מאורת פריצים, או מאורת פריצות. או של יער רדוף-רוחות. או של סופר-מרקט וירטואלי, שאפשר להתרשם ממגוון הסחורות המוצעות בו לאורך קירות הבתים. אין סוף לאפשרויות שביקום הרציף, וכולן משרתות את האינדיבידואל: את האדם שבוחר בהן.

למרות כל ההתרגשות מהמטאוורס, נראה שאנו מתקדמים בימים אלו בבטחה דווקא אל היקום הרציף, בזכות שלוש מגמות גדולות: התפתחות טכנולוגיות המציאות המדומה והרבודה, הפחתת-המיומנות הנדרשת ליצירת תוכן חדש, והביזור הגדול של כוחות המחשוב, המתאפשר בזכות טכנולוגיות הבלוקצ'יין.

ביקום הרציף נוכל ליהנות מעולם משולב עם מעלותיהם של המדיומים הפיזיים והדיגיטליים ביחד. זה יהיה עולם בו כל אדם יוכל למצוא את נקודת הנוחות המתאימה לו ביותר. עולם שמותאם לאנשים, במקום לאלץ את האנשים להתאים עצמם למציאות אחת בלתי-משתנה.

קשה לי כבר לחכות.


[1] https://flashbak.com/jaron-laniers-eyephone-head-and-glove-virtual-reality-in-the-1980s-26180/

[2] https://vr-compare.com/headset/oculusriftdk1

[3] https://vr-compare.com/headset/oculusquest2

[4] https://markets.businessinsider.com/news/currencies/bored-ape-yuga-labs-300-million-metaverse-land-ethereum-crash-2022-5

[5] https://medium.com/swlh/when-will-virtual-reality-and-mixed-reality-look-completly-real-185fb14a4df0

עוד בנושא באתר הידען:

דילוג לתוכן