דברים שיורמים יודעים: מה תפקידו של קבצן?

קורבוס מנדב שאלות  על קבצנים: האם בארץ חוקי לשבת ברחוב ולקבץ נדבות? או שאולי יש חוק המונע לעשות את זה באופן חופשי?

סעיף 216 לחוק העונשין העוסק בהתנהגות פסולה במקום ציבורי מסדיר את חוקי המשחק של ענף הקבצנות.
הנה החוק:

“העושה אחת מאלה, דינו – מאסר ששה חדשים:
1. מתנהג באופן פרוע או מגונה במקום ציבורי;
2. גורם לקטין שלא מלאו לו שש-עשרה שנים לפשוט יד או לקבץ נדבות במקום ציבורי, או משדל או מניע לכך קטין כאמור;
3. מתהלך כפושט יד או כמקבץ נדבות, או משתדל להשיג תרומות מכל מין שהוא, והכל באמתלת כזב או מרמה”

סעיף אחר קובע כי

” הפושט יד, או מקבץ נדבות, במקום ציבורי בחשיפת פצעים או מומים או בהטרדה, דינו – מאסר חודש ימים”

החוק לכאורה מוזר, הוא מתיר קבצנות כעקרון אך מעניק את הזכות לפשוט יד כמתנת יומולדת לבני 16 ואינו מרשה לחשוף מומים לשם קידום מכירות. הקבצן הנכון בעייני החוק הוא מבוגר, בריא וישר שאינו משתמש ב”כזב” לצורך עיסוקו.

כדי להבין את ההיגיון שבחוק הזה נאלץ להתעמק קצת במהות השרות אותו מעניקים לנו הקבצנים. אפתח בהתרשמות אישית: מידי שבוע אני עורך קניות בשוק ובהזדמנות זו אני רוכש שרותי קבצנות מיזמים מקומיים, בנוסף אני רוכש לעיתים שירותים אלו ממי שמספקים אותם לנוחות הנהגים ברמזורים. לאורך השנים ניכרת עליה ברמת השרות ללקוח: הקבצנים נותנים עודף, מספקים את השרות בזריזות ופעם אפילו רכשתי מנוי חודשי ב20 שקלים בצומת שהייתי עוצר בה לעיתים קרובות . סוג כזה של מגע עם קבצנים אילץ אותי לראות את העברת המטבעות כעסקה לכל דבר ולתהות על מהות השרות שאני קונה.

האם קצבן הוא בעל מקצוע?

האם ראוי להתייחס לקבצן כבעל מקצוע? כנראה שכן. ראשית, קבצן אינו בטלן. מדובר בעיסוק המחייב מאמץ, זמן וחשיפה לפגעי מזג האוויר ולסכנה תמידית של אלימות. בנוסף  נדרשת גם מיומנות: מחקר סוציולוגי מעלה כי הצלחה בקבצנות דורשת יכולת תיאטרלית לא מבוטלת. בכך לא שונה הקבצן מבעלי מקצוע אחרים העובדים מול קהל כאשר במקרה הקבצן היחסים עם קהל היעד מורכבים במיוחד. על פי הסוציולוג ארנסט גופמן  אחד מאיתנו מציג עצמו לעולם במצבים שונים כדמות במחזה. כך למשל מורה הנכנס לכיתה צריך להראות לתלמידיו הופעה משכנעת  של  “מורה” המתאימה לציפיות שלהם ממורים. אצל קבצן ניהול ההופעה מסובך: עליו להציג בפני עובר האורח ברחוב דמות משכנעת של נזקק הראוי לעזרה כלומר מי שמצבו קשה מספיק להצדיק נדבה אבל לא כמי שאשם במצבו, הופעתו צריכה לשדר מצוקה וחולי אך לא  לעבור את הסף של דחייה פיזית. מי שעובר ליד קבצן ינסה לרוב להתעלם מקיומו, הילוכו יעשה מהיר יותר ומבטו יהיה ממוקד לפנים או לסלולרי כך שהקבצן יהפוך לבלתי נראה. על פושטי היד לסגל מגוון דרכי תקשורת שמטרתם למנוע דה הומניזציה שלהם מצד הסביבה. הפנייה “יש לך 5 שקל? אני צריך להגיע לבאר שבע” אינה הונאה – שני הצדדים יודעים היטב שהכסף לא נועד להשלים את מחיר הכרטיס. באמצעות המשפט הזה הקבצן הופך למי שיש לו נקודת מוצא ויעד כלומר לאדם השייך לחברה. תפקיד דומה ממלאים ברכות, איחולים או שירותים שעל פניהם חסרי תועלת כמו מלמול “אל מלא רחמים” בתשלום מפי קבצני בית הקברות.

הצד של הנדבן

אבל החידה הגדולה היא בצידו של הנדבן.  נדבה לקבצן היא צורה קיצונית של אלטרואיזם: אדם נפרד מכסף לטובת זר שלעולם לא יוכל להחזיר לו. ובכל זאת, הקבצנות היא מהמקצועות העתיקים ביותר והנפוצים כמעט בכל חברה. אלטרואיזם בכלל נחשב לחידה עבור ביולוגים: למה שממשתתף ב”מלחמת הקיום” יעשה פתאום טובות למתחריו? נתינה ללא תמורה אמורה הייתה להיות מוכחדת בידי הברירה הטבעית. היו שראו באלטרואיזם סוג של “מותר האדם על הבהמה” אבל המחקרים מתעקשים לספק עוד ועוד עדויות לנדיבות אצל בעלי החיים. נמצא כי שימפנזים מוכנים להתאמץ כדי לעזור לזר להגיע למקל שהוא מנסה ללא הצלחה להשיג או לפתוח דלת כדי ששימפנזה זר יעבור דרכו להשגת אוכל. בניסוי מעניין  העדיפו קופי שימפנזה את קרבתם של בני אדם שהוצגו לפניהם כנדיבים כלפי “קבצן” לעומת כאלו שהוצגו להם כ”קמצנים” גם בסיטואציה בה לא יכלו לצפות לשום תועלת חומרית מה”נדיב”. הטבע מספק גם דוגמאות מרשימות עוד יותר של שיתוף באוכל או בעבודה ללא תמורה נראית לעין. ביולוג ישראלי, אמוץ זהבי, קידם את ההבנה של תופעה משונה זו כשניסח את “תיאוריית ההכבדה”. כדי לזכות בסטטוס גבוה שמקדם את הסיכוי לזכות בחסדי הנקבות צריך הזכר להפגין את חוסנו ויכולותיו. דרך בטוחה לעשות זאת היא לסגל מבנה או התנהגות המכבידים על הפרט כדוגמת זנבו הבולט והכבד של הטווס. מי שמסוגל לסחוב משקולת כזו ועדיין להתחמק מטורפים לא יכול להיות חלש. באופן דומה מי שמסוגל לתת משאבים ללא תמורה מעיד על עושרו ויכולתו. אמוץ זהבי הקדיש עשרות שנים למעקב אחר זנבנים: ציפורים מדבריות החיות בלהקות בהן מתקיימת היררכיה ברורה בין הפרטים. מסתבר כי התנהגויות אלטרואיסטיות: התנדבות לשמור בזמן שיתר הציפורים אוכלות או הענקת נדבות מקנות לציפור מעמד מכובד ולכן גם סיכוי גבוה למילוי מצוות פרו ורבו. תיאוריה זו מאפשרת לפרש תצפיות אנתרופולוגיות המראות כי קבצנים מצליחים ככל שהם מפגינים התנהגות כנועה (כלומר את עליונותו של הנותן) ושהם מצליחים הרבה יותר בהשגת נדבות מעוברים ושבים בודדים מאשר מזוגות או משפחות (מי שכבר השיג בן או בת זוג אינו צריך להשקיע עוד בפרסום מעמדו). בנוסף נראה כי סיכוייה של קבוצה שחבריה אלטרואיסטים לשרוד טובים משל קבוצה המורכבת מאגואיסטים. כיוון שלהקות המורכבות מקרובי משפחה היו צורת הארגון החברתי הנפוץ ביותר במשך האבולוציה האנושית הרי שמלחמת הקיום עשויה לקדם דווקא תכונות המכוונות לנדיבות. ואכן מחקרים מדיסציפלינות שונות כביולוגיה, פסיכולוגיה וכלכלה מרמזים כי אנחנו מתוכנתים מלידתנו ליהנות ממעשי נדיבות. באופן מפתיע מראים מחקרים פסיכולוגים בעקביות כי האושר המופק מצבירת ממון קטן ממה שאנו מפיקים מנתינה. במחקרים שבדקו השפעת משתנים שונים על האושר מתברר כי בארצות מפותחות  רק 4% מההבדלים באושר  נובעים מהפרשי הכנסות. לעומת זאת נתינה לזולת הן כתרומת כסף והן כהשקעת זמן ומאמץ תורמות באופן ניכר לתחושת האושר ואפילו לבריאות הפיזית. כך למשל, קבוצת תלמידי תיכון שהוטלו עליה משימות של עזרה לזולת הראתה שיפור ניכר בהערכה העצמית ובהתנהגות לעומת קבוצת ביקורת מאותה סביבה חברתית, שיפור שנשמר במשך חודשים לאחר תום המחקר. מחקרים הראו שפעילות למען אחרים משפרת שורה של מדדים נפשיים וגופניים כולל הפחתה בסיכון לדיכאון גם אצל מבוגרים. יתכן כי הצורך של האדם בנתינה הוא העומד מאחורי הפסיקה המוזרה לכאורה של ה”שולחן ערוך” לפיה “כל אדם חייב לתת צדקה כפי השגת ידו. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה.. חייב לתת צדקה ממה שיתנו לו. ואפילו אינו יכול לתן אלא דבר מעט, אל ימנע עצמו, כי המעט משלו חשוב כמו הרבה מן העשיר” (שו”ע, יורה-דעה קס”ט). קבצנים, לכן, אינם “בטלנים” ואינם טפילים: הם נותני שירות המספקים צורך ממשי של בני אדם בנתינה. כך ניתן להסביר את היציבות שמגלה הקבצנות לאורך ההיסטוריה ובין תרבויות. משה רבנו מתנבא כי ” לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן, מִקֶּרֶב הָאָרֶץ” (דברים פרק ט”ו). ואמנם, החל מה”גר היתום והאלמנה” התנ”כיים, דרך המצורעים בעת העתיקה, המשוגעים שתפסו את מקומם כשנסוגה הצרעת ועד הנרקומנים כיום מעולם לא ננטשה  עמדת הקבצן במארג החברתי.  סעיף 216 לחוק ישן מאוד ואת מחוקקיו כבר אי אפשר לשאול לכוונתם אבל ניתן לפרש את ההגבלות שהוא מטיל כמכוונות לשמור על רמת השרות החיוני שמספק הקבצן באמצעות הפקדת המקצוע בידי מבוגרים אחראים. 

 כמה מרוויח קבצן ליום ולאן כל זה נעלם?

מה לעשות, קבצנים אינם מדווחים לרשויות על התקבולים (אם כי מבחינה פורמאלית הכנסות קבצן חייבות במס ככל הכנסה אחרת). מידי פעם מתפרסם סיפור על קבצן עשיר אך קבצנים אינם נוטים לצבור ממון : כסף מזומן בידיו של חסר בית יישדד בדרך כלל. רוב הקבצנים עובדים עד שיש להם די כסף למזון בסיסי, סמים או אלכוהול לו הם נזקקים. מחקר שבדק הכנסות קבצנים מצא שההכנסה החציונית של קבצן היא  פחות מ2,500 ₪ בחודש. סביר שהמטבעות שאתה רואה בכוס שבידי הקבצן הם באמת חלק משמעותי מרכושו.

עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל [email protected]

עוד בנושא באתר הידען:

• עוני עלול להשפיע לרעה על גודל המוח בקרב ילדים ובני נוער
• אחד בשביל כולם / פרנס דה-ואל
• הדרך לחברה החופשית רוויה בסגולות טובות