טור המבוכה מוביל את “ביישנית כרונית” לשאול :למה מסמיקים? ולמה דווקא בפנים? ואיך זה עובד?
לחלק האחרון של השאלה יש תשובה ברורה, הסמקה היא התרחבות נימי הדם מתחת לעור הפנים והצואר. חלקי גוף אלו עשירים בנימי דם קרובים לפני השטח, בנוסף הנימים בעור הפנים רחבים יותר כך שהגברת זרימת הדם גורמת לשינוי ניכר בגוון. כל השאר, ביישנית, הוא חידה. הזרמת הדם לעור היא פעולה שמטרתה בדרך כלל לסייע בפליטת חום מיותר לסביבה והמנגנון מופעל מההיפותלמוס, אותו חלק של המוח האחראי, בין היתר, על ויסות חום הגוף. לא ברור למה מופעלת המערכת הזו במצבים שאין להם כל קשר למאזן החום. העצב המעורר את ההסמקה שייך לענף הסימפטטי של מערכת העצבים, זה המעורר לפעולה ומופעל במצבי חירום אלא שמצב חירום אמיתי, כזה שהרגשות השולטים בו הם פחד או כעס מלווה דווקא בחיוורון. הגוף מכוון את אספקת הדם לשרירים שיצטרכו להילחם או להימלט על חשבון העור. ההסמקה היא תגובה בלתי רצונית לחלוטין: שחקן יכול להציג בושה מבוכה או אשמה באופן משכנע באמצעות מחוות גוף והבעות פנים אך לא באמצעות סומק.
חידה גדולה עוד יותר היא למה מסמיקים? קשה לקבל שתופעה כל כך מוזרה ומציקה קיימת ללא סיבה אלא שכמעט בלתי אפשרי למצוא להסמקה יתרון אבולוציוני. באופן מוזר אנו מתבלטים דווקא ברגעים בהם כל רצוננו להיעלם או שתבלע אותנו האדמה אנשים מסמיקים במגוון סיטואציות שהמשותף להם היא המצאות שלא מרצון במרכז תשומת הלב והנטייה להסמיק גבוהה ככל שגבוהה החרדה החברתית. הלחיים מתלהטות גם כשתשומת הלב הזו חיובית: אין דבר המעורר סומק יותר משבח פומבי. הפנים מאדימות כאשר נראה לנו שמתערערת חומת ההפרדה בין האני הפרטי לדמות שהיינו רוצים להקרין לעולם כלומר כאשר מתברר לאדם שאין לו שליטה על רמת החשיפה שלו לסביבה. זה מתרחש כאשר אנו נתפשים כעבריינים על חוקים או מוסכמות אבל גם כשבדיחה או הערה מעלה לזירה הפומבית את מה שאדם מעדיף שלא לחלוק עם חבריו. באופן מוזר מה שמעורר הסמקה במיוחד היא התחושה האמיתית או הדמיונית שאתה מסמיק.
הפנים הם חלון הראווה שלנו ומי שמבקש למצוא סיבה להסמקה רואה בה אמצעי תקשורת. מחקרים פסיכולוגים הראו אמנם כי הסמקה מעודדת את הסובבים לקבל בסלחנות הפרת כללים מכוונת או אקראית. אבל לסליחה יש מחיר: בניסוי בו שיחקו נחקרים במשחק המבוסס על “דילמת האסיר” כלומר כאשר הרווח הכולל גבוה כששני השחקנים משתפים פעולה אך כל אחד יכול להרוויח על חשבון הצד השני אם “יבגוד” התברר כי כאשר הצד הבוגדני מסמיק מגיב היריב המרומה בסלחנות יחסית אבל מצד שני גם האמון שהוא מוכן לתת ביריב יורד. מחקרים אחרים הראו כי ההסמקה משפרת את האופן בו נשפט אדם גם כשמדובר בעבריינות מכוונת (“גניבת תור” בתור לקופה בסופרמרקט למשל) וגם כשמדובר ב”תאונה” מביכה (ספל קפה שנשפך על מכנסיו של שכן לספסל) אבל כאשר המקרה המביך נופל בתחום האפור ההסמקה נתפסת כהודאה באשמה ופוגעת במוניטין של המסמיק. מה שיכול היה להיחשב כטעות בתום לב יראה בשל הסומק כמעשה מכוון ו”רציני” יותר.
אבל מתברר שמה ש הוא הפחד מהסמקה מזיק למעמדנו החברתי יותר מהסומק עצמו. חרדת ההסמקה (Erythrophobia) היא מצב שכיח בו אדם מאמין שהוא מסמיק ללא קשר לגוון הממשי של העור ומשוכנע שהסמקה הזו גורמת לאחרים לזלזל או לחשוד בו. אמונות אלו גורמות פגיעה ממשית בהתנהלות החברתית. בניסוי בו התבקשו אנשים לנהל שיחה בת 5 דקות עם אדם זר התברר כי מי שדווח לו שהוא מסמיק (בלי קשר להסמקה ממשית כלשהיא) ציפה להערכה נמוכה במיוחד ואכן גם הוערך כאיש שיחה מעניין פחות. אצל הסובלים מחרדת הסמקה נמדדה עליה של 0.2 מעלות בטמפרטורת העור ושינוי ניכר בגוון ברגע שמישהו גרם להם להאמין שהם מסמיקים. יש מי שמרחיקים לכת ועוברים ניתוח עתיר תופעות לוואי לניתוק העצב הגורם הסמקה רק כדי להשתחרר מפחד משתק זה.
אבל מה שבאמת מקשה על הרעיון שסומק הוא מכשיר תקשורת שהעניקה לנו האבולוציה הוא העובדה הפשוטה שהסמקה גלויה היא תופעה חדשה יחסית ולא אוניברסאלית. התרחבות נימי דם גורמת לשינוי גוון רק אצל בהירי העור. אבותינו שחיו במישורי מזרח אפריקה היו שחומים ולכן לא הוטרדו מהסמקה. רק אצל צאצאי מי שהיגרו לפני כ50,000 שנים צפונה לאזורים מעוננים ודלי קרינה ונחשפו לכן לסכנה של מחסור בוויטמין D ירד ריכוז המלנין בעור עד שנימי הדם יכולים היו לצבוע אותו ורוד או אדום. נימי הדם מתרחבים במצבי מבוכה אצל בהירי עור ואצל כהי עור באותה מידה אם כי חרדת ההסמקה גדולה ובצדק אצל הבהירים. מארק טוויין קבע כי “האדם הוא החיה היחידה שמסמיקה או שצריכה להסמיק” אבל גם אם ראוי שנסמיק לפעמים לא כדאי לקחת את הסומק ברצינות רבה מידי.
עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל [email protected]
